בעיניה שלה, טלי אברהמי בסך הכול ממלאת את שליחותה – "שליחות" במובן החב"די של המילה. את המופעים והסרטים שלה, שעוסקים בהעצמת נשים ונוגעים לא פעם בנושאים מושתקים בחברה החרדית, מכירה כל אישה או נערה במגזר. השחקניות חרדיות, התלבושות נתפרות במיוחד ובהתאמה למציגות, והתפאורה מושקעת. פסטיגל, הגרסה החרדית. בסוכות, בפסח ובחנוכה, וגם סתם כך לאורך השנה, היא ממלאת אולמות. לפעמים, באין מקום מתאים, היא מסתפקת באולמות שמחה שמוסבים לערב אחד ל"סינמה סיטי", ובחוץ נותרות עשרות נשים שלא השיגו כרטיסים. בשנה החולפת לבדה היא הוציאה לאור שלוש הפקות גדולות.
אולי דווקא לכן הרגישה אברהמי, לפני כחודשיים, שאינה יכולה עוד. כבר 14 שנים היא מפיקה ומביימת מופעים וסרטים לציבור הנשים החרדיות, והיא חשה את העייפות משתלטת עליה. בקרוב תחגוג חמישים, ולכן אספה את שארית כוחותיה ועשתה מה שחב"דניקית במצוקה עושה: נסעה לניו־יורק, אל ציון קברו של הרבי מלובביץ', להתפלל שם.
היא חזרה במחשבה שתיקח פסק זמן של שנה או שנתיים מהמקצוע, ותנוח. אלא שאז הגיע הטלפון משר החינוך נפתלי בנט, שבירך אותה על זכייתה בפרס לתרבות יהודית בתחום הקולנוע מטעם משרד החינוך, לזכרו של אורי אורבך ז"ל. "זה היה מרגש מאוד. השיחה הזאת ממש הציתה בי מחדש את כל הכוחות. בשיחה בינינו אמר לי בנט שנחשף ליצירה שלי, שהיא חשובה, ושהוא מבקש ממני להמשיך ולא לנוח. הוא פשוט לא ידע מה הוא אומר – הרי היה יכול סתם לומר לי מזל טוב – אבל הוא בעצם ביקש ממני להמשיך".
בשביל אברהמי זה היה יום חג. היא קיבלה לראשונה מה שלא קיבלה מעולם: הכרה. "זה מפעל שהקמתי בעצמי, בלי סבסוד ובלי תמיכה. והותרתי חותם על התרבות החרדית".
יצירה מתוך טרגדיה
במשך 17 שנה הייתה אברהמי מורה, והתמקדה בעיקר בחינוך הבלתי פורמלי. היא גם הייתה אחראית על הפקות סוף השנה בבית הספר, והעלתה הפקות מושקעת מאוד, שלעיתים כללו 250 שחקניות ורקדניות. "היה מדהים בכל פעם לראות את הסיפוק הגדול שזה נתן ליוצרות, לשחקניות, לרקדניות וגם לצופות", היא מספרת. אחרי 17 שנה הודיעו לה בבית הספר שהם נאלצים להרחיב את משרת ההוראה הרגילה שלה על חשבון ריכוז החינוך הבלתי פורמלי, ואברהמי, שכבר הרגישה שהכיתה סוגרת עליה, החליטה לפרוש מהמקצוע. "בכל דבר בחיים, אם אני לא מסוגלת לתת מאה אחוז, אני ממשיכה הלאה. כך היה גם פה".
ומתוך הפרישה הזאת נולדה, ב־2004, "הרוח החיה" – חברת ההפקות שלה, שנקראת על שם הרבנית חיה מושקא, אשתו של הרבי מלובביץ'. תמונתה הגדולה משקיפה על שיחתנו במשרדה בקריית־גת. "בכל מה שאנחנו עושים אני מרגישה שהברכה שלה נמצאת. אני משתדלת ליצור יצירות שייתנו לה נחת רוח וגאווה".
היא אוטודידקטית: מעולם לא למדה תסריטאות או בימוי. ניסיון יחיד ללמוד כתיבה בסדנה בתל־אביב נחל כישלון גדול. "פרשתי באמצע הקורס, ונראה לי שהמרצה נעלב מאוד. זה פשוט לא התאים לרוח ההלכה, והרגשתי שמה שאני עושה בלי קורס הוא טוב ובסדר". היא גם לא רואה סרטים כדי להעשיר את עולמה המקצועי ("אין לי סבלנות לזה"), ומקורות ההשראה שלה הם הסיפורים שמקיפים אותה והחיים עצמם.
הסרטים שלה מונחי־ערכים. חלקם נוגעים בהיסטוריה היהודית, ואחרים מטפלים בסוגיות חברתיות כלליות – לקות חברתית ודיכאון, נושא שלמדה על בשרה כשאיבדה את בנה – אבל חלקן ייחודיות למגזר החרדי. למשל, סוגיית השידוכים: כששמעה אברהמי מחברה על הבת הבכורה שמעכבת שידוכים של אחיה הקטנים רק כי היא טרם נישאה, יצרה את "הריני מוחלת". "לא יכולתי להכיל את הכאב של האמא והדילמות שלה. בסופו של התהליך, אחרי שהסרט יצא, קיבלתי טלפון מבחורה שסירבה לתת לאחותה לעקוף אותה. התערבו שם רבנים ואנשי חינוך ושום דבר לא עזר, אבל אחרי שהיא ראתה את הסרט והבינה מה עובר על אחותה היא מחלה לה בלב שלם ונתנה לה רשות לגשת לשידוכים".
הצילומים לסרט נערכו לפני כחמש שנים, והתקיימו בין השאר בלונדון. באמצע הצילומים היא קיבלה טלפון מהארץ: בנה בכורה, שהיה אז בן 23, נהרג. "הוא נפל מהגג ונפטר, כתוצאה ממחלה", היא מתקשה לומר במילים מפורשות מה קרה. "היו לנו עוד שלושה ימי צילום, והסרט היה אמור להיות מוכן תקופה קצרה מאוד אחר כך. כבר התחייבתי להקרנות, ולא הייתה לי אפילו הפריווילגיה לשבת שבעה ברוגע. ישבתי שבעה וביימתי מרחוק. זו הייתה ללא ספק החוויה הנוראית בחיי".
שלוש שנים אחר כך היא יצרה את הסרט "עלה קטן" שמספר את סיפורה של ליבי, תלמידת כיתה ד' הסובלת מבדידות חברתית ומקשיי תקשורת ומועמדת לסילוק מבית הספר היוקרתי שהיא לומדת בו, עקב התנהגויות שצוות המוסד אינו מפרש נכון. כל זאת עד להגעתה של המורה חוי, הצעירה והנחושה, שמזהה את הקושי ונאבקת לטובתה של ליבי. המאבק מול המערכת וההורים מוביל את המורה חוי להתמודד עם עברה האישי, הטומן בחובו סוד שהיא סוחבת עמה שנים רבות.
"כתבתי את התסריט כתוצאה מהסיפור של הבן שלי. יש אנשים שנושאים קושי תקשורתי, אבל מכיוון שהם נראים כמו כולנו אנחנו כועסים ולא מבינים מה עובר עליהם. מעבר לזה עולה בסרט נושא מחלות הנפש, שהוא טאבו בעולם החרדי ולא נגעו בו על מסך של סרט. אלה אמנם דקות מעטות, אבל חשובות. מגולם בהן הסיפור האישי שלי, רק שבסרט הוא עם סוף טוב".
בסיום כל הקרנה כמעט, היא מספרת, ניגשו אליה נשים והודו לה על שהציפה את הנושא. "אני בטוחה שבקהל כל אישה שלישית חוותה דיכאון על בשרה או דרך בן משפחתה. הבן שלי נתן לי את הזכות להביא את זה לקהל". הבן היה מיוחד ומוכשר: בגיל 18 סיים את כל הש"ס. כשחלה, "רציתי לצרוח לעולם. האובדן מגיע ברגע גילוי המחלה. מי שלא חווה את זה לא יודע איך להיערך לזה. לא חלמתי שסוף כזה אפשרי. זה ניסיון לא פשוט בכלל".
לוסי דובינצ'יק מגלמת בסרט דמות של מורה שסובלת מדיכאון. "למה המחלה שלי לא זכאית לתפילה", היא שואלת בסרט, ומעלה תהייה שמעסיקה את אברהמי עצמה. "על כולם עושים 'מי שבירך', ורק מחלת נפש מסתירים, הכל בשו־שו. כמה אנרגיה ההסתרה הזאת לוקחת".
הדרך ל־770
היא גדלה במשפחה מסורתית־ספרדית בקריית־מלאכי. הם עברו לגור בשיכון חב"ד מכיוון שהמשפחה רצתה לגור בסביבה דתית, ובשנותיה בתיכון הרגישה אברהמי שונה: ביתה שמר על קו דתי־מסורתי, בעוד חברותיה בכיתה היו חב"דניקיות בכל מאודן. כשהייתה בת 17 החלו חברותיה לנסוע אל הרבי, לניו־יורק, אולם הוריה התנגדו לכך מטעמים אידיאולוגיים ומשום שההוצאה הכלכלית לא הייתה בראש סדר העדיפויות. סבתה החליטה שלא ייתכן שכל הכיתה תטוס לרבי ונכדתה לא, ומימנה למענה את כרטיסי הטיסה.
"בעיניים שלי זו הייתה נסיעה לאמריקה", נזכרת אברהמי. "חלמתי על שופינג וטיולים. הייתי נערה, אמרתי 'נעשה חיים'. כולן נסעו לרבי, ואני לאמריקה". היא הגיעה לחגי תשרי: התפילות נערכו בבית 770, שהיה צר מלהכיל את המקומיים ואת האורחים שהתקבצו מכל העולם לחגוג עם הרבי. "המקומיים קונים את מקומות הישיבה ולאורחים נשארים רק המעברים – ולשם נדחקים אלפים. חשבתי שאם אני באה מהארץ במיוחד אז יעשו לי מקום, אבל זה ממש לא היה כך. אמרתי לעצמי: אני למקום הזה לא חוזרת. כף רגלי לא תדרוך שם".
בשמחת תורה משהו השתנה. "שמעתי שירה אדירה עוד מחוץ לבית, עליתי לעזרת הנשים, התקרבתי לחלונות המשקיפים אל עזרת גברים, ופתאום הרבי, שהיה עטוף בטלית, הרים את העיניים ופשוט חייך ורקד. הרגשתי שהרבי פשוט איתי. המפגש הזה טלטל לי את הנשמה. הוא ידע איך לפנות אליי, ילדה מרדנית, בחיוך. זה מפגש ששינה בי המון".
לפני שחזרה הביתה כתבה לרבי מכתב, כנהוג, וסיפרה לו שמשהו בה השתנה והיא חוששת מהאופן שבו הסביבה תקבל את השינוי. במענה לכך היא קיבלה ממנו הבטחה שהשם יעזור לה, ועם ההבטחה הזו היא חזרה הביתה.
ושופינג הספקת?
"בטח, קניות וטיולים", היא צוחקת. "זה מה שיפה בחב"ד. הצד של הקדושה לא פוגע בצד הגשמי. אם חזרת בתשובה אתה לא אמור לעזוב את כל מה שגדלת עליו. אפשר להיות חב"דניקית ובמאית, ואין שום סתירה. אפשר לנסוע לרבי ואפשר לטייל וליהנות".
בשנה לאחר מכן חסכה כסף, והתלבטה אם להשקיע אותו ברישיון נהיגה או בנסיעה נוספת לרבי. היא בחרה ברישיון. "אמרתי: זהו, הייתי פעם אחת ב־770, מספיק. אבל הייתה הגרלה על כרטיס טיסה לרבי, ואני זכיתי. זה הכרטיס שהשאיר אותי חב"דניקית".
היא נישאה, למדה הוראה ועברה לגור בקריית־גת, שהיא מתגוררת בה עד היום. אחרי פרישתה מהוראה, המופע הראשון שהעלתה היה ההצגה "הכוח שבך", המורכבת מקטעי שירה, הצגה וסטנדאפ. "התחלנו לא מאפס, אלא ממינוס. הקהל לא הכיר אותנו ואת התכנים שלנו. כל התקציבים הגיעו מכיסי הפרטי. אם היה מגיע לכאן יועץ עסקי, הוא היה אומר לי: תסגרי מהר, כאן ועכשיו. בהתחלה הגיעו 20 צופות, 40 צופות, ספגנו הפסדי ענק. היינו מגיעות להופעות והאולם היה ריק. השחקניות היו מסתכלות עליי ואני הייתי אומרת: נמשיך קדימה. חיזקתי אותן ואת עצמי, ותמיד קיוויתי שמחר יהיה טוב יותר, שעוד כמה נשים יקנו כרטיסים. עם הזמן נשים גילו את הייחוד שבהופעות".
מה נתן לך את הכוח להמשיך?
"תחושת השליחות. כי מי שהגיעו נהנו עד בלי די, ולכן הבנתי שזה עניין של זמן וצריך להמשיך. שליח שמגיע לאי נידח ומקים בית חב"ד, לא מיד מגיעים אליו 2,000 מטיילים. גם סעודת השבת בבנגקוק לאלפי מטיילים לא נולדה ביום אחד".
ואכן, אחרי "הכוח שבך" הגיעו המופעים "החן שבך", "קולות", "כאן בונים", "שעשני כרצונו", "עד כאן", "חצי חצי", "נעבור את זה", "אמא בחופשה" "בלי לחץ", "הנותן לעייפה כוח" ו"אגרויסע קולולולו". "אני בית חב"ד בתחום הבמה", היא אומרת בחיוך צנוע. חמש שנים אחרי שנכנסה לעולם ההפקות החלה אברהמי ליצור גם קולנוע – וגם הוא, נשי בלבד וחרדי. הסרט הראשון שהוציאה היה "שרה – אחת מול כולן", ואחריו "בומביי", "סניורה", "הריני מוחלת" ועוד.
היא אם לתשעה וסבתא לחמישה, בעלה מורה ("כל ההצלחה שלי היא בזכות התורה שלו"), אבל כל המשפחה שותפה להפקות. גם לשולחן השבת זולגים דיונים על תכנים והצעות ייעול. הבנות שותפות מלאות בעשייה: אחת אחראית על הסטיילינג, אחרת סמנכ"לית במשרד, שלישית ממונה על הלוגיסטיקה, הרביעית מסייעת בתסריטים.
כל הסרטים, מספרת אברהמי, קשורים איכשהו לחייה האישיים. "שום סרט לא נכתב כי חיפשתי רעיון", היא אומרת. הכישלון הכי גדול בקריירה שלה הוא סרט באורך מלא שהפיקה על השואה, "מלאכיות בלבן" שמו, שנולד בעקבות בקשות של מורות להיסטוריה שרצו להמחיש לתלמידותיהן בפרט ולציבור החרדי בכלל את נושא הגבורה היהודית בשואה. "הנושא נגע גם בי. ערכתי תחקיר ממושך, ובסוף התמקדתי בדמויות של שתי נשים יהודיות שעבדו בביתן הניסויים של ד"ר מנגלה, והצילו הרבה יהודים, תוך סיכון חייהן". הצילומים נערכו באוקראינה, ובסך הכול הושקעו בסרט למעלה ממיליון שקלים.
ואז הגיעה ההקרנה הראשונה, שתמיד מעידה על הבאות. "הכאב בסרט כנראה היה מוחשי מדי. נשים לא נהנו. אמרו לי: 'מה הבאת אותנו לבכות בחול המועד?'. חלקן אמנם צפו בסרטים כמו רשימת שינדלר, אבל כנראה זה היה מבחינתן אמריקני ומרוחק. פה הן קיבלו יהדות אותנטית מול העיניים, ולא יכלו לעכל את זה". חלק מהצופות אף דרשו את כספן בחזרה, כפי שמקובל לעיתים במגזר החרדי: "לא נהנית, לא שילמת".
עוד באותו לילה היא רצה לאולפן העריכה, וניסתה לצנזר חלק מהקטעים. התוצאה הסופית לא הייתה מוצלחת, והסרט נגנז. "בדרך כלל מנסים לגנוב את הסרטים שלנו, את זה אפילו לגנוב לא ניסו", היא אומרת בחיוך.
שעון בני־ברק
כמו הרבה יוצרים אחרים, במגזר החרדי ובכלל בעולם, גם אברהמי נלחמת בתופעת הצפייה הפיראטית. למרות הפתיחים שנוספו לסרטים, ובהם בקשה לא לצרוך אותם בלי תשלום, חלק מהסרטים עדיין מוקרנים ללא רשות. "בערב ראש השנה ובערב יום כיפור אני מקבלת טלפונים מנשים שצפו בסרט בלי רשות ועכשיו רוצות לשלם. ככה אני נענשת פעמיים: גם גנבו את הסרט, וגם אני צריכה לענות לכל הטלפונים האלו בערב החג. אני גובה מהן מחיר סמלי של 15 שקלים, ומסתכלת על הצד החיובי שבעניין: בנות רוצות לעשות תשובה".
התרבות במגזר החרדי הולכת ומתפתחת, עם ערבי זמר, הרצאות ומופעים, אבל לא בכל מקום ערוכים לקבל את זרם האירועים. 80 אחוזים מההופעות של אברהמי עולות באולמות מסודרים, והכרטיסים נמכרים מראש כמקובל; אבל כ־20 אחוזים מהן נערכות באולמות שמחה שהוסבו לערב אחד או שניים לאולם קולנוע או תיאטרון.
זה קורה בבני־ברק, למשל. "יש שם אמנם שני אולמות מדורגים שכונתיים, אבל אלו אולמות ש'נסגרים' שנה מראש. כשאני מבקשת לשכור את האולם לפסח הקרוב, או אפילו לסוכות הבא, אני נתקלת בתשובה שלילית. מה גם שאני בדרך כלל צריכה את האולם לכמה ימים ברצף, אם אנחנו כבר מביאות לשם הפקה ותפאורה וכן הלאה". במקום זה היא שוכרת אולם שמחות, מציבה שורות של כיסאות ומקווה לטוב.
בעיות התשתית מכריחות אותה למצוא פתרונות יצירתיים. "אנשים חושבים שאני חוסכת כשאני עושה הפקה באולם שמחות, אבל האמת היא שהעלויות מוכפלות כשאת צריכה להרים את הבמה בעצמך". בסרטיה בולט התרגום, שמופיע בראש התמונה במקום בתחתיתה, כמקובל. כשאני שואלת את אברהמי על כך במבוכה, היא צוחקת: "כשהסרט מוקרן באולם לא מדורג, קשה לראות את הכתוביות בתחתית, ולכן אנחנו דואגות לשים אותן למעלה. בערים החרדיות אין אולמות מדורגים. הן לא נערכו לאירועי תרבות כאלה, משום מה. פעם לא ראו מופעים או סרטים כמצרך חשוב. היום מבינים כמה זה משפיע ונותן כוח לאישה. במגזר היו רגילים רק להרצאות, אבל היום מסר של הרצאה עובר בהצגה".
אבל זה רק הצד הפיזי של הבעיה. באולם ללא מקומות מסודרים נוצר בלגן בתחום הזמנת הכרטיסים, הכניסה וההושבה, מה שלפעמים נגמר בצעקות. "זו תרבות של הרגע האחרון. נשים חרדיות לא אוהבת להתחייב לקנות כרטיס בחול המועד, והעובדה שהאולם לא מכורטס נותנת להן תחושה של 'יהיה בסדר'. הן מחכות עד הרגע האחרון לראות אם יסתדר להן לבוא, אם יהיה להן משעמם, אם יהיה כסף לכרטיס".
לקראת המופעים בחול המועד סוכות היא פרסמה בעיתונים החרדיים קריאה לרכוש כרטיסים במכירה מוקדמת, באמצעות הסיסמה "הפעם אנחנו שומרים לך מקום". "פרסמנו מודעות בעיתונים, פתחנו נקודת מכירה פיזית ומוקד טלפוני, הכול כדי שההופעות יעברו במסודר ובטוב. לאולם בבני־ברק שמכיל כ־800 מקומות נרכשו שלושה כרטיסים במוקד הטלפוני, ו־20 במוקד הפיזי. את אומרת לעצמך: לכמה ערבים אני אסגור את האולם? התלבטתי, אבל ראיתי שלא נמכרים כרטיסים אז החלטתי לפתוח רק שלושה ערבים במקום ארבעה". ל־23 הקונות שטרחו וקנו כרטיסים מראש היא תחמה מתחם מיוחד ומסומן – לא מובן מאליו באולם שכיסאותיו ניידים – אך מהר מאוד האולם כולו התמלא, ערב־ערב, ועוד נותרו בחוץ נשים שלא היה להן מקום.
גם שעת סגירת הדלתות, במגזר הנשים החרדי, היא המלצה בלבד: המופעים כמעט תמיד יתחילו באיחור, קל או כבד. אורך הסרטים, בניגוד לתשעים הדקות המקובלות בקולנוע, הוא שעתיים ועשרים, בהתאם לדרישת הקהל: אם כבר יוצאים מהבית, עדיף לצרוך סרט ארוך יותר. באמצע אין הפסקה, כי לכו תפזרו ותכנסו בתוך רבע שעה אולם של 900 מקומות לא מסודרים.
סרטו של משיח
המופעים החיים מבוססים על שחקניות מגזריות, אבל בסרטים היא משתפת פעולה גם עם שחקניות חילוניות, ובהן ליאת אזר, לוסי דובינצ'יק ועוד. "אנחנו מצלמים על סט שלא נופל ממה שנהוג בתעשייה. יש לנו צוות גדול עם ציוד מקצועי ומשוכלל, מלבישה, מאפרות, צלמים". ההבדל היחיד: "האווירה על הסט צנועה. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים סוגרת עוד כפתור, כדי שהסרט יהיה צנוע לפי הדעה הכי מחמירה".
במהלך שיחתנו נשמעת אחת המזכירות במשרדי ההפקה עונה לשאלות בטלפון. לפי הדברים שנאמרים, אפשר לנחש שהמתקשרת שואלת אם לסרטים יש חותמת של ועדת הרבנים לענייני הקודש בראשות הרב מוטק'ה בלוי, הנחשב למבקר התרבות המגזרי. התשובה היא לא. "אני לא מחפשת חותמות, באופן עקרוני", אומרת אברהמי. "הסרטים שלי חינוכיים ומגיעים ממקום של קדושה, אני בטוחה בהם, ויש צוות שבוחן כל מילה בעשר נפות של משי. אם מישהו רוצה בכל זאת לבקר אותם הוא מוזמן לבוא ולראות, אבל אני לא אבקש שום חותמת מבחוץ".
אחת השחקניות הראשיות בסרטיה היא אלינור מיכאל, בוגרת הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שכיכבה בתפקידים ראשיים בתיאטרון גשר וניבאו לה גדולות ונצורות. אל אברהמי היא הגיעה לאחר שהחלה לחזור בתשובה – קודם התקרבה לציונות הדתית, ובהמשך לחסידות חב"ד. "אלינור הגיעה אליי כשהייתה בתחילת תהליך התשובה שלה, והתלבטה אם לעזוב את עולם המשחק אחרי שהשקיעה בו שנים כה רבות. היא כישרון־על ומיד זיהיתי את זה. שיתפנו פעולה בכמה סרטים".
מיכאל עומדת היום בראש "האנסמבל", בית הספר למשחק ולאמנויות הבמה לנשים חרדיות, שהוקם בין השאר עקב דרישה של נשים מהשטח שראו את סרטיהן של אברהמי ומפיקות חרדיות אחרות, והחליטו להגשים חלום. "גם הרבנים מבינים שהמשחק עושה טוב לנפש, ושאישה צריכה לממש את עצמה מעבר לבישולים ולעבודה היומיומיים. יש היום חוגי דרמה מגיל צעיר ועד גיל שבעים, ופתאום כולן נזכרות ששיחקו מדהים בהצגת סוף השנה בית הספר".
בסרטה האחרון חצתה אברהמי עוד משוכה: יצירת סרט קומי לכל דבר. הנושא: גיל הזהב. "לשם שינוי" מגולל את עלילותיה של קשישה, שאחרי שביתה נפרץ נאלצת למצוא לה מקום מגורים חלופי. היא נודדת בין ביתו של בנה לבית אבות, ונוחתת בבית שבו משוכנעים שהיא סבתא אבודה. גם בקומדיה הזו יש מסר, על יחסי הורים וילדים ועל יחס החברה לגיל השלישי.
החלום של אברהמי הוא להפיק סרט שיגיע לציבור הכללי, "ויגשר בין כל המגזרים. כשיגיע הזמן נתייעץ עם סמכות הלכתית ונראה איך אפשר לעשות את זה בצורה מקצועית וערכית. זה עוד יקרה בעזרת השם". אבל החלום הכי גדול, כי אחרי הכול היא חב"דניקית, "הוא משיח. אנחנו לגמרי זקוקים לזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
