כשלושה עשורים חלפו כבר מאז איווה לו שר התעשייה והמסחר אריאל שרון דירה משופצת ברובע המוסלמי בירושלים, אבל מה הם שלושה עשורים בעיר הנצח? ביום ראשון שעבר שוב התגלגל קולו הרוטט של שרון בסמטאות הרובע. מתי דן, יו"ר עמותת "עטרת כהנים", חיקה שם בכישרון רב את הנחיות הניווט שקיבל פעם מהמנהיג המנוח לקראת סיור עבודה בין החומות: "אני מבקש, ברחמים במדרגות. מתתיהו, תתחשב, כן?!". ליד דן צעד הפעם בנו של שרון, גלעד, והתמוגג. גם הוא מכנה את דן "מתתיהו". יש בכך משהו מהדרת הכבוד שמשפחת שרון לדורותיה רוחשת כלפי הציונות החלוצית עם הכיפה הסרוגה. כשמתי דן, זמביש, כצל'ה או מתנחלים בכירים אחרים היו מגיעים לחוות שקמים, אחוזת שרון שליד שדרות, הבן עמרי היה מצטחקק – "הנה, החשמונאים הגיעו".
החשמונאים ושרון האב עלו וירדו יחדיו רבות במדרגות הרובע. פעם, בטקס כלשהו, רשמתי מפיו מילות הערצה לנשותיהם: "לפעמים אני עובר כאן בסמטאות ורואה אישה צעירה דוחפת עגלת תינוק לפניה. על יד אחת היא מחזיקה ילד שני, בעוד ילד שלישי מחזיק לה בשובל שמלתה. ותסלחו לי שהסתכלתי, בדרך כלל מדובר במישהי בהריון. והיא הולכת לה ככה, בראש מורם, בגבורה".
"הביך אותו שהוא מאובטח והן הולכות ככה", מסביר לי גלעד. עכשיו גם הוא עצמו הולך שם ככה מעת לעת, בראש קבוצות ליכודניקים מגוש דן, מספר להם על מה שהיה פה פעם, ומחווה דעה נחרצת על מה שצריך להיות בעתיד. בין לבין הוא כמובן מאזכר את אביו, שקביעת ביתו כאן סייעה רבות למתיישבי הרובע – בזכות שירותי האבטחה שקיבל מהמדינה, ותשומת הלב של התורמים שהופנתה לאזור הזה.
מתי דן רווי זיכרונות מהעשור ההוא ומאריאל שרון. השניים רקמו יחדיו את רעיון השתכנותו של שרון בדירה משופצת בחצר ויטנברג, שנרכשה בידי יהודים עוד במאה ה־19. משפחת שרון לא נטשה את חוות שקמים לטובת הבית הירושלמי, אבל נאחזה בו לצורכי אמירה ציונית צלולה דווקא בימים של פרעות ודמים – סתיו 87', תחילת האינתיפאדה הראשונה. ערב הכניסה לבית, מספר דן לליכודניקים של גלעד, דרש ממנו מנהל הבנק להביא המחאת עירבון אישית של השר לעסקת הרכישה. העניין סודר חיש קל.
"אין לי כיסוי", העיר שרון כשחתם על ההמחאה. "לא ביקשתי כיסוי, ביקשתי צ'ק", אמר לו דן, ומיהר עם ההמחאה לבנק. ברגע הנכון שרון גם התקשר למנהל המופתע, כדי להבטיח את מימוש ההלוואה. רעייתו המסורה, לילי, השתמשה בהונגרית שלה כדי לרכך נדבן בכיר שתרומתו הייתה הכרחית לסגירת עסקה אחרת. בצילומי וידאו ארכיוניים אפשר לראות את דן חוגג עם בני הזוג שרון ועם גלעד הצעיר בטקס קביעת המזוזה בחצר ויטנברג. כל צמרת המדינה הייתה שם. השמאלנים הפגינו בחוץ, הימנים חגגו בפנים.
"מאז הוא צבע את הזקן בצבע כסף", מתבדח גלעד על חשבון מתי דן (63), והליכודניקים צוחקים. גם הם כבר אינם כה צעירים כמו בימים שבהם המותג שרון היה שם נרדף למפעל ההתנחלויות, אבל הסגנון השרוני עדיין מדליק אותם. מחיאות כפיים ואפילו קולות שירה ופעמי ריקוד קוטעים את גלעד כשהוא נושא בקומה התחתונה של בית שרון נאום שמהדהד את הרטוריקה הימנית של אביו לפני הקרע הגדול עם המחנה הלאומי. קולו של גלעד רועם הרבה פחות ממפלס הדציבלים של אריק, וגופו צנום מאוד ביחס לממדיו הפיזיים של אביו, אך המנגינה הרעיונית זהה: "ירושלים היא לב הארץ, העיר העתיקה היא הלב של ירושלים, והר הבית הוא הלב של הלב. ועל הלב צריך לשמור. חשוב לקנות בתים בעיר העתיקה. בין החומות יש שטח של 870 דונם בסך הכול, זה כל הסיפור. תורידו מזה את השטח של האתרים הקדושים ותישארו עם 470 דונם בלבד. מה זה בשביל עם ישראל לקנות משהו כל כך קטן? כשאתה קונה מאסה מסוימת, השאר נופל לבד. וכשזה יקרה, כל אלה שרוצים לחלק את העיר יבינו שבעלי הבית האמיתיים חזרו הביתה. ותדעו לכם, הכול עומד למכירה, גם אל־אקצה עומד למכירה. בשביל זה הקמנו את קק"ל, לא בשביל שולחנות פיקניק וכמה עצי ברוש. זו העבודה שלהם. אנחנו לא צריכים לחזר אחרי נדבנים יהודים בעולם בכל פעם שמתתיהו רוצה לקנות בית. אבל יש אנשים שמבינים עניין באיחור".
טירוף ציוני
בחודש האחרון נפגשתי פעמיים עם שרון ג'וניור, בחווה ובירושלים. כבר בפגישה הראשונה הצעתי לו עסקת טיעון: פשוט להצהיר שהוא לא אריאל שרון, הוא גלעד שרון, ולפטור בכך את עצמו מכל הקובלנות ההיסטוריות נגד אביו. ההצעה נדחתה על הסף. גלעד שרון גאה באריאל שרון ומתפקד כסנגורו הנלהב עלי אדמות. במשך שמונה שנות אשפוזו של האב בתל־השומר סעד אותו גלעד במסירות, ועכשיו הוא סועד את דימויו ההיסטורי, מתאמץ לשקם את האופן שבו ייחקק בתודעת הימין.
גלעד, יליד 1966, הוא צעיר בניהם של אריאל ולילי שרון. בן שנה היה כאשר גור, אחיו הבכור (מאביו ומדודתו המנוחה מרגלית), נהרג מפליטת כדור. האח עמרי היה אז בן שלוש. תשע שנים אחר כך הם עברו לחווה הדרומית שאותה רכש אביהם, אז אלוף נערץ במילואים, מיהודי אוסטרלי אמיד שנקלע לקשיים.
סתיו גשום במיוחד צבע השנה בירוק עז את התפאורה הסביבתית שלה, ושקדייה ראשונה פרחה עוד לפני חנוכה, אך חוות שקמים היא פינת חמד עתירת נוף בכל ימות השנה. קל להבין מדוע האב התעקש לשוב אליה כמעט מדי ערב, גם כשכיהן כראש ממשלה. בית המשפחה נטוע בלב המתחם החקלאי, בין הלולים, הרפת, הדקלים והשדות החרושים. ברווזים גאיונים מהלכים חופשי בחצר. דגל הלאום מתבדר בראש התורן. פעם היה אפשר להיכנס לכאן רק אחרי בידוק שב"כי מדוקדק, אבל היום העניינים פשוטים יותר. גלעד עצמו מפעיל את השלט־רחק של השער, ומדריך אותי פנימה.
שעת בוקר לא מוקדמת בחווה. ארבעת הילדים בלימודים, ובבית נמצאים רק גלעד ורעייתו ענבל. היא מציעה לי קפה בכוס חד־פעמית, מטעמי כשרות, ו"עוגת פרווה". אני נזכר שפעם כתבתי בעיתון על תפריט הגבינות הלא־כשרות שהוצע לאורחים בבית הזה, והכעסתי מאוד את העיתונאי אורי דן, ידיד המשפחה. הוא ראה בהערה הקולינרית הזניחה שלי עקיצה לא הוגנת שנועדה לרמוז על נתק־לכאורה בין בעל הבית למסורת ישראל. הבטחתי לו להתנצל בהזדמנות, והנה אני עושה זאת אחרי שנים רבות.
אורי דן ז"ל היה פה בן בית, אני רק אורח לשעה קלה עם המון שאלות. דרכי לעמדת התשאול בחדר האורחים, שאכלס בעבר אינספור שועי ארץ ועולם, עוברת בין מתלה אוכפים וכובעי רכיבה, פסנתר וחלונות גדולים. ריח הזבל וניחוח החציר שבחוץ חודר דרכם פנימה. "כי אוהב אדמה היה", מתנגן לי בראש פסוק תנ"כי על המלך עוזיהו. גם הוא היה איש מלחמות, בינוי וחקלאות, שנוי במחלוקת.
גלעד, אתה חקלאי במאה אחוז?
"אני חקלאי מאוד, אוהב בעלי חיים עוד מהילדות. חופשת השחרור שלי הייתה בדיר. כשהחברים שלי נסעו לטייל בעולם, אני הייתי עם הכבשים. יש פה עוד דברים במשק, אבל בעלי החיים הם הלב הפועם שלו: הכבשים, הסוסים, הבקר. רוב הזמן אני מסתובב ומוודא שהכול יהיה מסודר – אם יש איזו כבשה לא בסדר, או טלה חולה, או סתם משהו זרוק בחצר, אני דואג לטפל. רוב היום אני מרים לכלוך שלא זרקתי. אמנם אני לא מגיע לרמת הסדר שהייתה לסבתא שלי בחצר שלה, אבל אני די מסודר. אני למשל לא יכול להירדם אם לא האכלתי את הצאן. זה משהו שטבוע בי, הטיפול בטלאים וכבשים".
אתה אוהב טלאים וכבשים כי הם חכמים יותר מהפרות?
"לא, גם הפרות אינטליגנטיות".
פרות אינטליגנטיות?
"יש להן שכל".
אחיך גם הוא חקלאי?
"כן. עמרי הוא השכן היחיד שלי פה. אנחנו יושבים ביחד לארוחות שבת וחג. הוא מומחה גדול בצמחים, בפרחי בר, בחיות בר. מתנדב עשרות שנים בפיקוח ציד".
האם בעוד ארבעים־חמישים שנה מישהו ששמו שרון עדיין יגור פה ויגדל בעלי חיים?
"אנחנו לא לוחצים על הילדים. אנחנו ליברלים בחינוך, שיעשו מה שהם ירצו. אבל אני מאמין שכן. הם מגלים סימנים של הליכה בעקבות אבותיהם".
כמובן, לא התכנסנו כדי לדבר על כבשים, פרות או חקלאות. חוות שקמים היא לפני הכול מקום מושבו ההיסטורי של "פורום החווה", קבינט יועציו של ראש הממשלה ה־11 של מדינת ישראל: דובי ויסגלס, איל ארד, ראובן אדלר, ליאור חורב, וכמובן עמרי וגלעד. בין השאר התבשלה בפורום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. תיאורים היסטוריים מייחסים לגלעד שרון השפעה רבה על עיצוב המהלך שהפך את אביו מבנאי גוש קטיף למחריבו. עד אז הוא נחשב לסמן הימני בחווה. אילו התנגד להתנתקות, ספק אם ראש הממשלה היה מקדם אותה, אבל גלעד תמך. בכנס הרצליה 2003 חשף שרון את עיקרי התוכנית. כעבור חודשיים זימן אליו לחווה את העיתונאי יואל מרקוס, וגילה לו שהחליט לעקור את כל היישובים העבריים ברצועה.
כשאנחנו יושבים בחדר שבו כנראה נפלה ההחלטה, אני מעיר שיש סמליות רבה בכך שאריאל שרון בחר דווקא בנציג בכיר של "הארץ" – העיתון שרדף אותו, תיעב אותו, והטיף לחלוקת הארץ – להיות הראשון שישמע ממנו את בשורת ההתנתקות מעזה. בעיניי זה היה סוג של כתב כניעה: "אני, אריק שרון, מנהיג המחנה הלאומי, מזמין אליי הביתה את נציג העיתון הבולט של השמאל, כדי להגיד לו: צדקתם בוויכוח ההיסטורי. אנחנו יוצאים מעזה".
גלעד: "לא הייתי מייחס חשיבות עקרונית לעובדה שהסיפור ניתן למרקוס מהארץ. השיקולים היו יותר ברמה של הדוברוּת: פעם נותנים סיפור לזה, ופעם נותנים לזה".
ונכונה הטענה שהיה לך חלק מכריע בתפנית הרעיונית של אביך?
הוא לא מכחיש. "אגיד לך מה הדבר שבעצם תפס אותי והוריד לי את האסימון. החשיבה שלי הייתה כזו: אנחנו רוצים לשפר את מצבנו מול הפלסטינים, אבל אי אפשר להגיע איתם להסכם. לכן הפתרון המתבקש הוא פעולות חד־צדדיות כאלה או אחרות, ובכלל לא מעניין אותי איך הפלסטינים רואים אותן. אני חושב עלינו, מה טוב לנו, ופועל בהתאם".
אומרים שאילו אמך לילי האריכה ימים, לא הייתה התנתקות.
"אפשר להגיד, אבל אי אפשר לדעת".
שנתיים לפני בשורת ההתנתקות אביך אמר לי בערוץ 7, והדברים מוקלטים, "אף יישוב לא יפונה. נקודה".
"הוא גם אמר בהזדמנות אחרת שדין נצרים כדין תל־אביב, אבל אחר כך הגיע למסקנה אחרת, מה הוא היה אמור לעשות איתה? תראה, הוא היה ראש ממשלה פופולרי ברמות, אני לא יודע אם אפילו בן־גוריון זכה לתמיכה כזו רחבה. הייתה לאבא ממשלה יציבה מאוד. לכאורה הוא היה יכול להמשיך לשבת בנחת, אבל הוא הגיע למסקנה מסוימת ויצא איתה לדרך. אני זוכר שמישהו מהיועצים שלו הזהיר אותו – 'אם המהלך יצליח, אתה לא תהיה ראש ממשלה'. אבא שלי באמת לא ידע אם הציבור יתמוך בזה, אם הכנסת תתמוך. מבחינתו זו הייתה הליכה אל הבלתי נודע".
עד כמה זה היה קשור בחקירות נגדו?
"כל התיאוריות האלו הן קשקוש מוחלט. לאנשים קשה להבין שמישהו חושב אחרת מהם. במקום להפנים את זה, הם אומרים לעצמם 'אם הוא חושב אחרת ממני, סימן שיש לו איזה מניע נסתר'".
אילו יכולנו להריץ אחורה את הפסקול של החדר הזה, לא היינו שומעים שום משפט בסגנון "אריק, אם נעשה איזה צעד כלפי הפלסטינים, אולי יניחו לך קצת עם החקירות"?
"תגיד לי אתה. מישהו בכלל יודע מה עמדתו הפוליטית של בכיר כזה או אחר במערכת החוק, שכביכול צריך לרצות אותה? אם יש להם ראיות, הם מעמידים לדין; אם אין להם, לא מעמידים. אין לזה קשר לשום דבר אחר. אבא שלי, שכל כך הרבה פעמים סיכן את חייו למען המדינה, קנה בכך את הזכות שיאמינו לו שכל החלטה שלו, היא אך ורק לטובת המדינה. מי שאומר עליו דבר אחר, פשוט לא הכיר אותו. הוא בחיים לא היה עושה משהו שאינו לטובת המדינה. כזה הוא היה מגיל 15".
ועדיין לא ברור כיצד בגיל 75 הגיע אריאל שרון למסקנה שטובת המדינה מחייבת את עקירת היישובים. הרי לאורך עשרות שנים הוא חשב אחרת.
"ישבתי השבוע עם אחד המפונים, ושמעתי ממנו על מפגש שהיה להם עם אבא שלי אחרי נפילת ההחלטה. הוא אמר להם ככה: 'היום אתם 8,000 נפש, ויש פה 1.5 מיליוני עזתים. אני מסתכל על טווחים של עשרים, שלושים, חמישים שנה – יהיו פה 3 מיליוני עזתים, ואתם תהיו רק 15 אלף'".
הוא לא היה מודע לסטטיסטיקה הזו כשתמך בהתנחלות ברצועת עזה?
"יכול להיות שבעבר הוא חשב שאפשר יהיה להסתדר. הרי כל המעשה הציוני, אם אתה בוחן אותו לעומק, היה מעשה טירוף. היו מקומות שזה הצליח וכך אכן נקבעו הגבולות, כמו בחניתה, והיו מקומות שזה לא הלך, כמו בסיני".
הצבא שלא ידע לנצח
אתה מתאר באופן רך מדי את המהפך הרעיוני שחל אצל אביך. זה כמו שהרב הראשי לישראל יקום בוקר אחד ויגיד שאין א־לוהים.
"אני חושב שההשוואה אינה במקומה, מה זה אין א־לוהים? כאמור, אבא הגיע למסקנה מסוימת. זכותך להאמין שטובתה של מדינת ישראל מחייבת אותנו לשבת בחבל עזה עד עצם ימינו, אבל תן לבן־אדם את הקרדיט שטובת ישראל עמדה לנגד עיניו, לא פחות משהיא עומדת לנגד עיניך. אגב, גם מאלה שהתנגדו ליציאה מעזה, אני לא שומע היום הצעות לחזור אליה. הרי לא קשה לדמיין מה היה קורה בנצרים, בכפר־דרום, ברפיח־ים או במורג, עם כל המנהרות שיש עכשיו. כבר ביוני 2004 נחפרה מנהרת תופת מתחת למוצב 'אורחן' בצומת גוש קטיף, ונהרג חייל. זו הייתה ההתחלה של המנהרות".
היציאה מעזה לא בדיוק פטרה אותנו מבעיית המנהרות.
"היא הנותנת. אם זה המצב היום, כשאנחנו בחוץ, מה היית עושה שם? סדרי הגודל של הכוחות שהיו נדרשים לפתור את הבעיה בפנים, היו עולים בטור הנדסי לאורך השנים".
אבל התקוות הגדולות שאביך תלה בהתנתקות לא התגשמו. אני מצטט מתוך נאום שלו בכנסת בסוף 2004: "אני משוכנע מעמקי ליבי וממיטב הכרתי כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזה בשטח החיוני, תזכה בברכתם והוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינאים".
"חוץ מעניין השלום, כל השאר בסך הכול התגשם".
האם זכינו בברכתם של קרובים ורחוקים? תראה את דו"ח גולדסטון אחרי עופרת יצוקה.
"ותראה אתה את השגרירות האמריקנית, ואת הקשרים עם כל מדינות אפריקה, המפרץ ודרום אמריקה".
זה בזכות ההתנתקות?
"אולי לא אחד לאחד, אבל בגדול כן. מה לעשות, הבחירות שלנו אינן בין טוב לרע, אלא בין גרוע לפחות גרוע. אני חושב שמצבנו טוב יותר ממה שהיה עלול להיות אלמלא ההתנתקות. אין עלינו לחצים כמו אלה שהיו קודם, ובסך הכול המדינה פורחת. תראה את דירוג האשראי שלנו, את התיירות הנכנסת בנתב"ג, את מדד האושר, את תוחלת החיים בארץ. ומעבר לכול, ההתנתקות חיזקה את אחיזתנו ביהודה ושומרון".
אבא שלך כנראה התכוון ללכת להתנתקות נוספת ביו"ש אחרי בחירות 2006.
"אני יכול להגיד לך מידיעה אישית, באופן מוחלט, שזה לא עלה על דעתו".
דובי ויסגלס טוען אחרת. בספר שלו הוא מתאר פגישה בסתיו 2005, שאתה היית בין משתתפיה, ובה לדבריו "נרקמו רעיונות ראשונים למהלכים נוספים ביהודה ושומרון – לפנות יישובים בודדים ורחוקים".
"אני לא זוכר דבר כזה. פשוט לא נכון".
כלומר, אילו ניצח אביך בבחירות 2006, הוא לא היה עוקר עוד יישובים?
"את הקדנציה השלישית הוא התכוון להקדיש יותר לענייני פנים, אחרי שביצר את המצב הביטחוני והמדיני בשתי הקדנציות הקודמות".
אז מדוע ויסגלס כתב אחרת?
"דובי – יש לו כיוונים משלו. דובי זה דובי, ואבא שלי זה אבא שלי".
"הבחירות שלנו אינן בין טוב לרע, אלא בין גרוע לפחות גרוע. אני חושב שמצבנו טוב יותר ממה שהיה עלול להיות אלמלא ההתנתקות. אין עלינו לחצים כמו קודם, ובסך הכול המדינה פורחת. ומעבר לכול, ההתנתקות חיזקה את אחיזתנו ביהודה ושומרון"
גם אריאל שרון הכחיש בשעתו את שמועת כוונתו ללכת להתנתקות נוספת. בריאיון עצוב ל"מקור ראשון" ערב ההתנתקות הסתייג ראש הממשלה מהצהרת השר אהוד אולמרט, שלפיה בהמשך הדרך ייעקרו עשרות התנחלויות נוספות. השיחה התקיימה במעונו הרשמי בבלפור. הוא ישב כשגבו לתמונת שמן גדולה של עץ זית, תמונה שתלויה היום בחדר האוכל בבית המשפחה בחוות שקמים. חודשים אחדים אחר כך נזכרתי בה, כשראיתי משאית מנוף משנעת עץ זית רענן שנעקר באלי־סיני לכתובת חדשה, בתוך תחומי הקו הירוק. "זו תמונה אהובה עליי. רכשתי אותה מאורי ליפשיץ", מגלה גלעד. הוא לא אחראי לאסוציאציות שלי.
חודשים אחדים אחרי ההתנגשות החזיתית עם הכתומים בגוש קטיף, לקה אריאל שרון בשבץ מוחי סופני. בינואר 2014 הלך לעולמו. זמביש ספד לו נרגשות ברחבת הכנסת, כצל'ה ואורית סטרוק השתתפו בהלווייתו, ובני קצובר אמר לעיתונאים ש"נפשו דואבת". אף על פי כן, השם שרון עדיין מעורר נוגדנים בימין הדתי ובימין בכלל. לפני שנתיים, כשגלעד שרון התפקד לליכוד – ככל הנראה לצורך ריצה לכנסת בבחירות הקרובות – הוא לקח אותם בחשבון. ברור לו שבדרכו לבית המחוקקים מתלווה אליו, לטוב ולרע, מורשת אריק. טיעון ההגנה העיקרי שלו אומר שבכל מקרה ראוי אביו להיחקק על לוח ליבו של הימין כגדול המיישבים של יהודה ושומרון.
ואולם, הבטן המלאה של הימין על אריאל שרון נוגעת לא רק להתנתקות, אלא גם להתמהמהות בדיכוי האינתיפאדה השנייה. כגודל הציפיות שנתלו בשרון, מייסד קומנדו 101 וגיבור מלחמת יום הכיפורים, כך היה גודל התסכול. ראש הממשלה, מר ביטחון, נזקק ליותר משנת כהונה ארוכה כדי לצאת למבצע חומת מגן. באמצע השנה ההיא, בעקבות הפיגוע הנורא בדולפינריום, הוא הכריז ש"גם איפוק זה כוח". אך לדברי גלעד, אביו לא הוליך שולל את בוחריו כשנשא בבחירות 2001 את סיסמת מועצת יש"ע "תנו לצה"ל לנצח", וכשהתחייב שיֵדע לטפל באינתיפאדה טוב יותר מראש הממשלה דאז, אהוד ברק. אחרי ניצחונו בבחירות הוא פשוט פגש צה"ל שונה מזה שהכיר בעבר. לרשותו לא עמדו קצינים נחושים וששים אלי ניצחון, מסוגו של רב־סרן אריאל שרון בתקופת דוד בן־גוריון.
"בתור ראש ממשלה, אבא שלי לא זכה לקבל את מה שהוא נתן בצעירותו למנהיגי ישראל", אומר גלעד. "בוא נזכור מה היה כמה חודשים לפני כן: אוקטובר 2000, החייל מדחת יוסף מדמם במשך שעות בלי שחשים לעזרתו. איזו בושה. אני בוש בזה עד היום. כל הצבא היה במרחק קטן ביותר משם, ומה הם עושים? מחכים שהמחבל ג'יבריל רג'וב יקום משנת הצהריים שלו כדי שאולי הוא יחלץ אותו, ואז החייל מת. זה הצבא ששרון קיבל.
"הייתי במילואים בינואר 2001, לפני הבחירות. אשתי הייתה אז בשמירת הריון עם תאומים. בשלב ההכנה לתעסוקה, בבסיס לכיש, חשבתי שקצין אגף מבצעים או קצין מודיעין ינהלו את העסק, אבל אז התברר שהגורם המרכזי שמכין אותנו לתעסוקה הוא קצין התיאום עם הפלסטינים. הוראות הפתיחה באש היו מוטרפות לחלוטין: אם יש פלסטיני חמוש בשטח A דינו כך וכך; אם יש פלסטיני חמוש בשטח C דינו אחר, וכולי וכולי. זה הצבא שאבא קיבל. לקח לו שנה וקצת להפוך את צה"ל מצבא שמפקיר חייל לצבא של 'חומת מגן'. מאז אין לילה שבו כוחותינו לא פועלים בשטח ומונעים טרור".
כלומר, כשראש הממשלה אמר שגם איפוק הוא כוח, זה היה ניסיון להרוויח זמן עד שנארגן אחרת את צה"ל?
"אני חושב שהציבור לא היה מקבל אמירה כזו ממישהו אחר. ממנו כן. הרי להילחם בטרור הוא ידע, זה מה שהוא עשה כל חייו. אבל צבא זה לא אופנוע, אלא נושאת מטוסים שצריך לשנות את הכיוון שלה לאט. ממש עד ערב חומת מגן, צה"ל לא חשב שהוא יכול לעשות את מה שאבא שלי ידע שצה"ל יכול לעשות. לקח לו זמן להפוך שוב את צה"ל לצבא התקפי ולוחם, אבל בסוף הוא שינה את הרוח".
תיאוריה פסיכו־אנליטית קושרת בין הביקורת הנוקבת ששרון האב ספג מימין על רקע הפיגועים הקשים בתחילת כהונתו, לבין גזר הדין שניפק לגוש קטיף. בקיץ 2001 הוטחו בו מילים חריפות כשבא לנחם את משפחת ידידו משכבר הימים, משה זר, אחרי נפילת הבן גלעד זר, קב"ט המועצה האזורית שומרון. גלעד שרון סבור שאין קשר בין שני האירועים. "אי אפשר לבוא בטענות למשפחה כואבת שמבכה בן שנרצח. מה גם שמשה זר היה חייל של אבא, ואני שירתּי בצבא עם אחד הבנים, כך שהיה חיבור רגשי בין שתי המשפחות. בכלל, יש חיבור רגשי חזק מאוד בין המשפחה שלי לאנשים שקרובים אליך. כצל'ה הוא בן בית פה גם אם אנחנו נריב ונתווכח, מכיוון שהוא לא ישכח אף פעם שאבא שלי הציל את חייו ב־73'. כפי שאתה יודע, הם עשו הרבה דברים ביחד בהתיישבות. גם זמביש הוא כמעט בן משפחה שלנו, ואשתו רבקהל'ה היא כמו אחות. הוא יכול לכעוס עלינו לפעמים, אבל יש דברים ברמה הרגשית שהם מעבר למחלוקות, ויש חיבור שהוא עמוק יותר מכל הוויכוחים. גם עם ישועה בן־שושן, שנפטר לאחרונה, הייתה לנו תחושה של קרבה גדולה, משפחתיות".
עמרי נשאר בטרמפיאדה
הביוגרפיה של גלעד שרון הכשירה אותו לשמש כשק חבטות מזדמן של הזעם הציבורי המתחלף כלפי אביו. כבר בנעוריו היה תלמיד ימני יחידי כמעט בבית הספר האזורי בשער הנגב. "זה היה בית ספר פוליטי לחלוטין. לא מתחת לשולחן, אלא בגלוי. ההנהלה, המורים, כולם. אוטובוסים של המועצה היו מסיעים את הילדים להפגנות שמאל בתל־אביב. בבחירות 81' רק אני ואח שלי היינו עם חולצות ליכוד, וכל בית הספר כולו אדום. בבחירות 84' אח שלי כבר היה בצבא, ואני הייתי לבד, אבל זה לא השאיר בי איזו טראומה מיוחדת. אם אתה לוחמני, הכול בסדר.
"אחרי מלחמת לבנון הראשונה היו גם הפגנות מול הבית שלנו, עם שלטים 'שרון רוצח'. כל הדרך מתל־אביב למשק היו חיצי הכוונה – 'לביתו של הרוצח'. כשאח שלי היה חייל, לא אספו אותו מהצומת פה בטרמפים. השאירו אותו לעמוד שם, כי יהודים יודעים לשנוא, וזה כנראה לא שייך לצד אחד בלבד. ב־1974 שמאלנים מכרם־שלום התפרצו לחווה, ותפסו את מנהל המשק מוטי לוי – שבמלחמת יום כיפור נפצע קשות ושכב חצי שנה בבית חולים. הם הרביצו לו, שברו לו שוב את הרגל. תמיד כשמדברים על 'אלימות מימין', אני זוכר את מוטי שוכב פצוע אחרי המכות שהוא קיבל כאן משמאל".
האם היום אתה נתקל בגילויי עוינות ממשיים מצד ימין?
"יש אנשים שמגלים עוינות. אם אני צריך לנתח במשפט אחד את הבעיות של השמאל הכועס והימין הכועס, הייתי אומר שאצל השמאלנים הליברליות נעלמת ברגע שאתה בא עם תזה שונה מהתזה שלהם, ואצל הקיצונים בצד שלנו קיימת נטייה לקחת בעלות על רצון האל, ולכעוס על מי שכביכול לא ממלא את הרצון הזה".
בכפר־מימון הייתה סכנה של התנגשות. לכאורה לא היה חסר הרבה שראש הממשלה ייתן פקודה מהסוג של אלטלנה במקרה של ניסיון לפרוץ את הגדרות.
"בחייך, זה קשקוש מוחלט. בצעירותו אבא הלך להגנה ולא לפלמ"ח, כי הפלמ"ח עסק בסזון, בהסגרת יהודים, ואבא שלו השביע אותו לא לפגוע לעולם ביהודים. תמיד הדבר שהכי הטריד אותו היה לדאוג שיהודי לא יפגע ביהודי. ובאמת במבחן התוצאה, עם כל הכאב וכל המתח, יהודים לא פגעו ביהודים בכפר־מימון. אני אפילו יודע שפעם, בתקופת ההתנתקות, היה לו חלום בלהות על התנגשות כזאת. אלה היו הסיוטים שלו".
"יש אנשים שמגלים עוינות. אם אני צריך לנתח במשפט אחד את הבעיות של השמאל הכועס והימין הכועס, הייתי אומר שאצל השמאלנים הליברליות נעלמת ברגע שאתה בא עם תזה שונה מהתזה שלהם, ואצל הקיצונים בצד שלנו קיימת נטייה לקחת בעלות על רצון האל"
את התפקדותו של גלעד לליכוד לפני כשנתיים ליוותה הכרזה כי "ברור שלא תהיה התנתקות נוספת, מפני שמה שהיה טוב לעזה, המקום הצפוף בעולם, לא טוב ליהודה ושומרון". גם באוזניי מושמעת הכרזה דומה. גלעד אמנם נמנע מלהצהיר על התנגדות עקרונית להקמת מדינה פלסטינית, אך הוא כופר באפשרות היתכנותה, ואינו מסתיר את תיעובו כלפי הרשות הפלסטינית: "החבר'ה עם החליפות־שלושה־חלקים שמדברים אנגלית יפה נחשבים מתונים, אבל בעיניי הם לא מתונים. אני מעדיף את החמאסניקים על החבר'ה של פת"ח, כי בעיניי זה אותו זבל, רק בלי התחפושת. אין שום הבדל עקרוני ביניהם. אולי זו התבטאות לא כל כך ממלכתית, אבל ככה אני חושב".
איזה עתיד אתה מייעד ליישובים ביו"ש?
"היישובים יישארו במקומם. יש סיבה בעולם שהם לא יהיו במקומם?"
אחרי גוש קטיף זאת לא אפשרות תיאורטית.
"אני חושב שבנושא של יהודה ושומרון זה כן תיאורטי, מכיוון שמה שאפשר היה לעשות בעזה, אי אפשר לעשות שם. יו"ש זה משהו אחר, מרחב אחר. אם נעזוב שם, יהיה רצף מגוש דן ועד למשוגעים האסלאמים באיראן".
לאור הדברים האלה, מעניין מה חשבת על נאום בר־אילן של נתניהו.
"אני לא מחלק ציונים, אבל נראה לי שבכל מה שקשור למדינה פלסטינית, היהודים מתווכחים בינם לבין עצמם. אני לא מאמין שנוכל להגיע להסכם עם הפלסטינים, ואפילו אם יהיה הסכם, הוא לא יהיה שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. לדעתי, בעתיד נצטרך לתמרן ולהסתדר בין שני גבולות גזרה: מצד אחד לעולם לא נוכל לצאת מהשטח, ומצד שני לעולם לא נוכל לאזרח את כל הפלסטינים".
לפני כחודש, כשנתניהו נטל את תיק הביטחון ונשא את נאום ההקרבה, היו מי שאמרו שהוא מזכיר להם את ההתנהלות של אביך. גם לך?
"אני לא עושה השוואות. ראש הממשלה פועל היטב מול הבעיה הסורית, והמעמד הבינלאומי שאליו הגיע הוא באמת גבוה מאוד. יש לו יכולת לתקשר מצוין גם עם הנשיא האמריקני, גם עם הנשיא הרוסי, גם באירופה וגם במדינות ערביות שמצטרפות למעגל שלנו. הכלכלה איתנה אף היא, וזה לא דבר של מה בכך".
אז אתה נותן לו ציון טוב?
"כשמגיע, אפשר לפרגן. זה לא מזיק".
יש לך דיבור עם ראש הממשלה?
"לא, מזמן לא. הוא התקשר אליי פעם אחת אחרי שהצטרפתי לליכוד, בירך אותי, אבל זהו פחות או יותר".
מה חשבת על האופן שבו הוא טיפל לאחרונה בסוגיית עזה? צריך להכניס יותר לחמאס?
"בהחלט. בהחלט".
אחרי ההתנתקות הפכנו להיות בני ערובה של הארגון הזה. מי כמוך יודע את זה, כתושב עוטף עזה.
"בסוף אני עדיין חושב שהמצב כעת טוב משהיה יכול להיות אילו נשארנו, עם המספר הגדול של ההרוגים שהיו לנו שם".
משפחה ובוחרים
באופן רשמי, גלעד שרון טרם הכריז על ריצה לכנסת. "יכול להיות", הוא מתפתל קצת. "זו אפשרות. כשיוכרזו בחירות, נראה". אם יורשה לי להמר, הוא בהחלט יתמודד. אמתחתו מצוידת כבר בטיעון כבד משקל מול אלה שיזכירו את הרפתקת מפלגת קדימה שלו ושל אביו: "הליכוד זה כמו משפחה, על כל מה שכרוך בכך. בני בגין עזב פעם וחזר. גאולה כהן עזבה וחזרה. אפילו נשיא בית הדין של הליכוד (מיכאל קליינר – ח"ס) הלך וחזר; וגם זאב אלקין וצחי הנגבי. לכן אני לא רואה פה איזו בעיה. הרי אין לנו מחלוקת על דברים עקרוניים".
כמי שלא פוסל כניסה לפוליטיקה בקרוב, מה אתה חושב על חוק הלאום?
"אני אוהב את חוק הלאום, בטח, למה לא? אם אתה עובר עליו סעיף־סעיף, אתה לא מבין מה רוצים אלה שמתנגדים. חוק כבוד האדם וחירותו מדבר על ישראל כמדינה דמוקרטית, וחוק הלאום מדבר על העניין היהודי. זה חוק חשוב מאוד".
גם חוק הנאמנות?
"לא קראתי את הטיוטה, ואני לא רוצה לדבר באוויר. בעיקרון אני לא רוצה לממן הצגות של מחבלים, ולא מתאים לי שהמדינה תתקצב סרטים שאומרים 'אנחנו לא ישראלים, אנחנו פלסטינים'. מצד שני, אני בעד חופש יצירה. אם חוק הנאמנות מאזן בין הדברים, אני בהחלט תומך בו. הליכוד הוא תנועה לאומית וליברלית".
מה דעתך על טענות ההדתה?
"אני מצטער שבבית הספר לא לימדו אותי יותר יהדות. למה אני לא יודע להתפלל? כי לא לימדו אותי. גם פרקי אבות לא לימדו, וחבל לי. יש דברים ששייכים לכל יהודי, ואין שום סיבה שלא ילמדו אותם במערכת החינוך".
מותר לשאול אם אתה מאמין בכוח עליון?
"התשובה היא כן, בלי ספק. אנחנו לא דתיים, כי לא גדלנו ככה, אבל בשורשים של המשפחה יש רבנים ותלמידי חכמים. חלק מהשירים שלנו בליל הסדר עברו אלינו בירושה מהם".
ואביך, כיצד היית מגדיר אותו בהיבט האמוני?
"הוא לא היה אדם דתי, אבל היה אדם מאמין".
אגב, אם תלך לפוליטיקה, תצטרך לעזוב פה את החקלאות.
"מה זה לעזוב? גם אבא שלי כמעט לילה־לילה היה חוזר לפה כדי לראות את הוואדי, להריח את הריחות של המשק, לשמוע את הקולות של בעלי החיים, ולפגוש את הילדים".
אני חייב לשאול אותך, לקראת סיום, על הפרשיות שבהן הסתבכת בעשור הקודם. נחקרת במשטרה ושתקת. אם אדם שותק, סימן שיש לו מה להסתיר.
"לא תמיד. ידעתי שלא נפל רבב במעשיי, וחשבתי שככה זה ייגמר מהר יותר. העובדה היא שזה אכן נגמר, פשוט נגמר. צריך לתת כבוד למערכות אכיפת החוק, ויש לי הרבה כבוד אליהן. אם האדם אכן חטא במשהו, המערכת תעלה עליו גם אם הוא ישתוק. אי אפשר מול המנגנון. אבל אני ידעתי שהכול בסדר. אמנם היה קצת רעש, וזה לא נעים, אבל זה נגמר".
ערב בחירות 1981 ניצח שרון האב על מיזם מתוקשר של סיורים ביו"ש מטעם הליכוד. "אנחנו על המפה", כך נקראו הסיורים הללו, והייתה להם תרומה רבה לניצחון הדרמטי על המערך באותו סיבוב. המסילות ללב הבוחר הימני עוברות כבר שנים רבות דרך לב הארץ, וגם גלעד שרון מנסה ללכת בהן. לפי שיעורי ההשתתפות בסיורים ששרון הבן מוביל בין חומות העיר העתיקה, נראה שהוא אהוד מאוד בחוגי מצודת זאב. ביום ראשון שעבר הוא נערך להדריך שישים איש, בסוף הגיעו 120 – אוהדי ליכוד מכפר־סבא, לוד, יפו ובת־ים. בנקודת המפגש בגבעת התחמושת כמעט כל אחד מהם ביקש סלפי עם המדריך, ונענה ברצון. חלקם חברים במפלגה עוד מאז שאביו הקים אותה בקיץ 73', מיד אחרי פרישתו מצה"ל.
"הוא מתחיל במצב מורכב מאוד", הסביר לי בצד אחד מהם, ולא ראה צורך לפרט. זו הייתה האמירה הפוליטית־מפלגתית היחידה ששמעתי במהלך הסיור הלא קצר. גלעד שרון נתן לירושלים העתיקה לדבר במקומו. מהגג של "בית הצלם" ברובע המוסלמי היא נראית מרהיבה יותר מבכל נקודת תצפית אחרת. גלעד נעמד שם ליד המעקה, על רקע כיפת הסלע, וסקר קצרות את ההיסטוריה האינסופית של המקום. משם הלכנו לבית שרון. בבית המפורסם שבחצר ויטנברג מתגוררים כרגע תלמידי ישיבת עטרת כהנים. בכל הרובע המוסלמי, בין שער הפרחים לכותל, חיות שמונים משפחות יהודיות. גלעד שרון סבור שהדרך להגדלת מספרן עוברת במסלול של לחצים על הדרג הפוליטי. "אתם אנשים עם השפעה", הוא דחק בבני שיחו, "אם תפעילו אותה, בַּסוף השכונה תיבנה. תפקידכם הוא לחזק את השרים, את ראש הממשלה, כדי שיהיה להם האומץ לעשות מה שצריך. ליד שער הפרחים יש שטח בור שכולכם ראיתם לפני שעה קלה. אבא שלי דאג לרכישת האדמות שם, ויש כבר מזמן תוכניות מוכנות להפקדה, אבל הן משום מה לא מקודמות. אומרים שאין הקפאת בנייה בירושלים, אבל ככה נראית הקפאה".
"מי מונע את הבנייה?", שאל פתאום אחד הליכודניקים. לכאורה התשובה ברורה – ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו – אבל גלעד שרון לא יתקוף עכשיו את נתניהו, ודאי לא בפורום ליכודי כה מובהק. "למעלה", הוא השיב קצרות. האירוע הסתיים בהדלקת נר חנוכה ובתפילה בכותל. לפני כ־18 שנים עלה משם אריאל שרון להר הבית, וסיפק לערפאת עילה לפתוח באינתיפאדת אל־אקצה. כעבור חמישה חודשים גבר בקלות על אהוד ברק, והשאר היסטוריה. בעוד שבועות אחדים ימלאו חמש שנים למותו. גבעת הכלניות שבה הוא טמון עם אשתו לילי, שוב תהמה אישים ומוקירים מכל המחנות. נציגי השמאל יתרפקו על מורשת ההתנתקות, נציגי הימין על מורשת ההתיישבות. לפי גלעד, אין בכלל ספק מה מכריע את הכף: "בסוף, גם אחרי הפינוי הזה, אם תוריד מהחשבון את כל מה שירד, אין לך יהודי חי או מת שבנה יישובים בארץ ישראל יותר מאבא שלי. פשוט אין לך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
