"לפני חודשיים היה לי איזה רגשי שאמרתי: 'וואלה, אולי לא מתגעגעים אלינו'", אמר הגיטריסט ארז נץ בכתבה ששודרה אמש בחדשות 13. אור הלר, בדרך כלל כתב צבאי, בא חמוש בגיטרה במטרה לנגן עם שלושה מוזיקאים שעד לפני הקורונה היו מהעסוקים בארץ, וכעת לא עובדים כבר חצי שנה: נץ, הקלידן ערן מיטלמן ואיש הסאונד הבכיר ליאור טבת. "לא דחוף לנגן, בוא נדבר", אמרו לו, ומוזיקה לא נוגנה שם, אפילו לא תו, הגיטרה של הלר נשארה בנרתיק שלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "על מדינות העולם לשחרר את אזרחי לבנון מחיזבאללה"
– לקראת בחירות: איך יוכל בנט להיחלץ ממלכודת ההמלצה
– מאחורי הקלעים בכתיבת מסמך ניגוד העניינים של השופטים
העניין הוא שהעבודה של אותם אמנים אמורה להיות המפלט של כולנו. מה, אתם לא מתגעגעים לאיזו הופעה טובה? לא הייתם רוצים עכשיו לעמוד באוויר הפתוח, עם מסיכה, ברווח הנכון ולשמוע גיטרה שמנסרת את הלילה? עם הגבלות, עם הזהירות הנדרשת, עדיין לא רוקנרול מיוזע וחסר עכבות, אבל הופעה חיה טובה של קיץ כמו שהיינו רגילים? באמת שכחנו איך זה מרגיש, מרוב קורונה? אנחנו באמת מוכנים לוותר על זה לתקופה בלתי מוגבלת? אחד הרגעים הכואבים בכתבה היה הרגע שבו נץ סיפר שבעת הופעה בבית פרטי, הנגנים שלו התרגשו יותר מהקהל.
אולי המחאה שלהם לא סוחפת את כלל הציבור בגלל התחושה שחלקם מבוססים ויש להם ממה לחיות, בעוד לרבים בציבור אין רזרבות אבל יש מלחמות דחופות ואישיות לנהל. ההערכה הזו אולי נכונה לגבי האמנים המובילים, אבל מרבית התעשייה הזו מושבתת בצורה שמדרדרת את אנשיה לעוני, וככאלה, אין הבדל בינם לבין הקהל שרעב ללחם.
את חוסר ההירתמות של הציבור למחאת האמנים אפשר אולי לתלות בכך שחלקם מהיוצרים לוקחים חלק פעיל בהפגנות בבלפור, והדבר גורם לחלק מהקהל לחשוד במניעיהם הפוליטיים. מנגד, האמירה הציבורית של אמנים הייתה חשובה משחר ההיסטוריה, והיא צריכה להמשיך להישאר חשובה ולגיטימית תמיד, גם אם לא מסכימים עמה.
כך או כך, אין לחשוד באמנים שהמחאה שלהם איננה אותנטית: מדובר באנשים שעברו בבת אחת מעשייה אינטנסיבית לכלום ושום דבר. גם המבוססים שבהם הם אנשים שרוצים להתפרנס ומתגעגעים קשות לעבודה שלהם. הם אנשים שאהבת הקהל היא מנוע צמיחה עבורם, והיעדר מגע עם הקהל מצמית ומכלה אותם.
מתווה הקפסולות להופעות באוויר הפתוח מתגבש בעצלתיים, והאמנים לא פוצו כספית על ההפסדים שנגרמו להם עד כה, ושעוד צפויים להיגרם להם בשל המתווה החדש. לעומת זאת הופעות של זמרים מובילים בבתים פרטיים היא פתרון רק לקהל שיכול להרשות לעצמו להביא אמן עד הבית. מעבר לכך, זהו פתרון שהעם מייצר, לבעיה שעומדת לפתחה של הממשלה.
באחריותם של מקבלי ההחלטות לייצר לנו איי תרבות נגישים, בטוחים ואפילו מסובסדים שיאפשרו קצת הפוגה מעקומות הקורונה, משלל האיסורים, מהחולי ומהתמותה. הנעה מחודשת של אירועי התרבות והחזרת ההנאה מאירועים שכאלה הם לא רק חלק חשוב בהעלאת המורל הלאומי, אלא גם חלק מאסטרטגיית היציאה שלנו מהמשבר.
הכותרת של המחאה של אנשי התרבות לא צריכה להיות: "מחאת האמנים" אלא "מחאת הקהל שרוצה את התרבות שלו בחזרה". צריך לתת לאמנים מתווה שיוכלו לעמוד בו מבלי להתמוטט. צריך גם לתת לקהל להאמין שוב באפשרות לצרוך תרבות בטוחה. האמנים והקהל שלהם יוכלו להיפגש שוב בצורה אותנטית ולא פוליטית רק בהופעה חיה, ואז גם הקהל ייזכר כמה הוא התגעגע.
