תוכנית הראיונות של רוני קובן היא מופת של רוגע טלוויזיוני – הפורמט הקבוע והאינטימי הוא הכי רחוק מלייצר סערה ואופי הריאיון עם הידוען התורן תמיד נעים ונינוח. הבעיה היא שבין הפורמט לקולו המלטף של קובן המוכשר, ניתן להעביר באופן חלק גם אמירות קיצוניות. כאלה שראוי, גם בתוכנית אישית, לסייג אותן או לסמן אותן בכוכבית.
האורחת על הכורסה מול קובן השבוע הייתה השחקנית אורנה בנאי, שידועה בין השאר בעמדותיה החד-משמעיות בנושאים פוליטיים. "בעיניי האמירות המצפוניות שלך עשו ממך אחת מהנשים התרבותיות הכי חשובות", אמר לה קובן, ובנאי מצידה ששה להציג את ראש הממשלה לשעבר נתניהו כ"איש מסוכן שכמעט השתלט על המקום שלנו". בהמשך הריאיון הוסיפה בנאי והאשימה את נתניהו כמי שמנסה לפרק את הכנסת, את הממשלה, את מערכת הבריאות ואת התקשורת החופשית. וקובן המשיך ואמר שהוא מאמין לבנאי וכינה אותה "אמיצה".
קודם כל, נתחיל בכך שנטילת חלק במקהלת אנטי-נתניהו לא דורשת אומץ מיוחד. בשדרות הברנז'ה בהן חיה בנאי, זוהי הדעה הרווחת. עמדה שלא שואלים עליה שאלות, אלא היא חלק מסט ערכים טבעי. האומץ נמצא אצל היחידים שם שהתנגדו לזרם זה.
בנוסף, תקשורת אחראית, כזו שעושה אייטמים מכל אמירה מימין שחורגת לכאורה מגבולות הגזרה, מוציאה פושים וכותרות על הסתה ואיומים – מותר לה למסגר גם את גבולות השיח מצד מתנגדי נתניהו ומהאגף השמאלי. ואמירות על מסוכנתו או רצונו להרוס הכול יכולות לזכות לפחות להערה מצד המגיש.
מצד שני, גם כאשר חיים באר ישב באותו אולפן וכינה את הציונות הדתית "סרטן" – לא נראה היה שקובן מביע יותר מדי חוסר נוחות.
