סרטון קצר ממצלמת אבטחה, ובו נער גבוה וצנום יורד בחצי דילוג מהאוטובוס וצועד בלב קל, בלי לדעת, אל הרוע המוחלט. זהו התיעוד האחרון של דביר שורק ז"ל, תלמיד ישיבת הסדר שנרצח בידי מחבלים בחודש אב החולף.
"מה שמעניין אותי זה רק דביר – מה היה איתו, מה הוא הרגיש, מה עבר עליו ברגעים האחרונים", אומרת השבוע אמו רחל. למשפט לא היה לה עניין ללכת. "אני לא רוצה להעניק לרוצחים את הכבוד שבתשומת לב מינימלית. עצם זה שאקדיש להם מחשבה, זה כבוד מבחינתי. ולא מגיע להם. לא הסתכלתי על הפנים שלהם, לא רוצה לדעת את השמות. זה כל כך חסר איזון. איפה הוא ואיפה הם. איזו שפלות – לעומת המתיקות. הוא בא שמח, קנה מתנות לר"מים שלו. אמר לחברותא שלו שהוא מספיק לחזור בזמן. כל כולו מתיקות ורצון לעשות טוב. כל כך לא מתחבר".
"כשדביר היה ילד קטן, מישהו מהמשפחה אמר לי שמעניין מה יהיה אתו כשיהיה גדול, כי הוא כזה מיוחד. הוא ידע להבחין מה מישהו צריך, ובשקט בצד עושה את הדבר הנכון. הוא היה איש של אדם ואדמה"

דביר, בנם של רחל ויואב, אח לשישה, גדל בעפרה. את יום הזיכרון הראשון מאז נרצח, מציינת משפחתו בצל השינויים שמכתיב נגיף קורונה. "כל דבר שמזכיר לנו את החיסרון, מעציב", אומרת רחל. "אבל כרגע, יום הזיכרון פחות משמעותי לי מהבחינה הזו. כי זה הילד שלי. לא יודעת מה יהיה עוד שנה, עוד שנתיים. מרשה לעצמי בינתיים לחשוב רק על המשפחה שלי ועלי. מה שמנחה אותי זו בריאות הנפש של המשפחה. לשמור על הנורמליות".
מתי הזיכרון של דביר בעיקר עולה?
"בעיקר ברגעים הקטנים. אחרי הכול, אדם בנוי מרגעים כאלה וזיכרון של אדם בנוי מרגעים כאלה. גם בנקודות זמן יותר דרמטיות של השנה, כמו ליל הסדר, גם שם המחשבות נפרטות לנקודות קטנות. חושבת איך הוא היה עכשיו נכנס, מה היה אומר, מה היה עושה. את חוסר הנוכחות מרגישים בנקודות הקטנות, העְדר זה הרי לא משהו שאפשר להבין אותו. אני לא קולטת שהוא לא נמצא. איך זה כשמישהו נעלם לך פתאום. התחושה היא שהוא יבוא הרי, עוד מעט. מחר הוא יגיע, לא?".
את מדברת איתו?
"כן. לא איתו, אליו. על הגעגוע, על האהבה. נורא רציתי לחלום עליו. פעם אחת חלמתי. שהוא חזר והכול כרגיל וקצת כעסתי – אמרתי לו 'אתה יודע כמה דאגנו לך? חשבנו שאתה מת'. בחלום הוא כאילו נתקע באיזה מקום ולא הספיק להגיע הביתה לחג. הוא נכנס וחיבקתי אותו. ואחר כך אמרתי לעצמי בחלום – שהייתי צריכה לחבק אותו יותר".
"אני חושבת איך דביר היה עכשיו נכנס, מה הוא היה אומר. אני לא קולטת שהוא לא נמצא. איך זה כשמישהו נעלם לך פתאום. התחושה היא שהוא יבוא הרי, עוד מעט. מחר הוא יגיע, לא?"

במהלך השנה החולפת, שיתפו יואב ורחל ברשתות החברתיות סיפורים קטנים על דביר, שהיה איש צעיר, ברוך כישרונות וסקרן. כתבו על תפוחי אדמה שצמחו להם משיח ששתל. הפיצו מנגינה לקטע בתפילת ראש השנה – "ובכן צדיקים", שהלחין כלאחר יד. "כשהוא היה ילד קטן, מישהו מהמשפחה אמר לי שמעניין מה יהיה אתו כשיהיה גדול, כי הוא כזה מיוחד. שאלתי אותו אחרי הרצח אם הוא זוכר את האמירה הזו והוא אמר שכן.
"הוא באמת היה מיוחד. כבר מגיל צעיר. ילד מלא דמיון. אהב לנסות לעשות דברים, להכין. בלט מאוד שהוא היה נשמה טובה. הוא ידע להבחין מה מישהו צריך, ובשקט בצד עושה את הדבר הנכון. רואה אחרים. הוא בטח היה גדל לעסוק במשהו שנוגע לבני אדם. הוא היה איש של אדם ואדמה".
יש דברים שלמדת על דביר אחרי, שלא ידעת קודם?
"לא ממש למדתי – אבל כן הפתיע אותי עד כמה, באיזו רמה. הוא היה ילד שמשתף. שיתף אותי הרבה גם בקשיים שלו, לא רק בדברים נחמדים, אבל לא סיפר דברים שעשה למען אחרים ובטח כשזה היה קשור לפרטיות של אחרים. התברר לנו שחברים מצאו בו אוזן קשבת בצורה בלתי רגילה, וגם מענה בוגר. חבר סיפר לנו בשבעה, שכשהיו נערים צעירים הוא סיפר לו על מקרה קשה שקרה לו והוא לא סיפר על כך לאף אחד אחר. דביר אמר לו שהוא חייב לשתף את הוריו, וכשהוא היסס, אמר שאם לא – הוא יספר להם בעצמו. ובאמת אותו חבר סיפר, וטיפלו בזה.
על אביה, הרב בנימין הרלינג ז"ל: "לאבד אבא ולאבד ילד אלו דברים שונים. בשבעה, בתהליך, היו דברים שכבר ידעתי איך הם מתנהלים. מה יהיו התגובות של אנשים. אבל זה היה משהו אחר"

"היה בדביר משהו כל כך לא שיפוטי, הוא לא הכניס את האגו שלו בכלל כשהקשיב לאחרים, זה מאוד מיוחד. ידעתי את זה וידעתי שיש לו קשר טוב עם החברים, אבל לא הבנתי עד כמה. תמיד קיוויתי שאשתו לעתיד תבין כמה הוא נשמה טובה. כולם אצלנו מתוקים וטובים, אבל הוא כאילו נולד לחיי משפחה, רק לתת ולתת. ילדים קטנים פה אהבו אותו מאוד. הבן של השכנים היה קופץ עליו כשהיה מגיע. הייתי אומרת ליואב שאני כבר מקנאה באשתו. דביר היה תמיד מכין דברים בבית, מבשל. היה משאיר הודעה – הכנתי לשבת את זה ואת זה, ואת זה אמשיך מחר. היה מגיע הביתה ומיד מכין ארוחת ערב לאחים שלו, זה אפילו לא נִספר מרוב שהיה רגיל.
"הוא היה צריך את המרחב שלו. לא יותר מדי להגיד לו מה לעשות. ראיתי שהוא צריך לעשות את הדברים בדרך שלו, והשתדלתי לתת לו את זה. הוא היה ילד מאוד טוב, אבל היה לו חשוב שלא ישלטו לו על הנשמה. ילד חופשי. היה צריך חופש לחשוב לבד ולעשות לבד".
לקום בבוקר
עבורה, זו הפעם השנייה בה הטרור הכה מקרוב. אביה, הרב בנימין הרלינג ז"ל נהרג בפיגוע ירי בהר עיבל, כשדביר היה תינוק בן חודשים ספורים. "זה לא 'מכה שוב', זה משהו אחר", היא אומרת. "לאבד אבא ולאבד ילד אלו דברים שונים. זה נכון שיש הרבה דברים בתהליך שהם דומים. בשבעה, אחרי השבעה. דברים שכאילו כבר ידעתי איך הם מתנהלים. מה יהיו התגובות של אנשים. אבל זה משהו אחר".
"אני מרגישה את המבוכה של אנשים שרואים אותי לראשונה אחרי הרבה זמן – הם לא יודעים מה לומר, וזה בסדר. יש ציפייה להתנהלות של "אם שכולה". אבל אין לי ברירה, אני חייבת להמשיך לתפקד ולקום בבוקר כמו כל אדם"
את מרגישה שיש איזו ציפייה מהסביבה להתנהלות של "אם שכולה"?
"ככל שהסביבה יותר רחוקה אז כן. כי מבחינתם זו הכותרת שלי עכשיו. אבל אני כמו כל אדם, החיים שלי מורכבים מהרבה דברים. מה אני אמורה לעשות, כל היום לשבת לבכות? קודם כל, במובן הטכני – אין באמת ברירה. צריך לתפקד. צריך לקום בבוקר, לארגן ילדים לבית הספר, לכבס. מישהו צריך לעשות את זה. אני מרגישה את המבוכה של אנשים שרואים אותי לראשונה אחרי הרבה זמן – אני נתקעת להם בגרון, הם לא יודעים מה לומר, וזה בסדר. אני תמיד חושבת איך אני הייתי מתנהגת במצב כזה וכנראה זה היה אותו דבר".
ובכל זאת, לגדל ילדים אחרי שאיבדת ילד. זה שונה?
"זו מכה לא נורמלית וברור שזה משפיע, ברור שאתה מסתכל על דברים אחרת, אבל ביומיום הדברים מתנהלים כרגיל. למשל, לבן שלי התרסק הטלפון לא הרבה אחרי, והוא שאל אותי אם מותר להתעצבן על זה. אמרתי שברור. זה אחד הדברים המעצבנים. אני יודעת להתעצבן מדברים טיפשיים למרות שזה שטויות. אני יודעת ומבינה את הפרופורציה, אז מה. עדיין מותר לי לבכות משטויות. אם קורה לאחד הילדים משהו, אפילו אם העוגה לא הצליחה, זה מעצבן. ומותר להתעצבן, זה לא קשור לאבל".
לקראת יום השנה, הם כותבים חוברת לזכרו של דביר. ספר תורה אחד כבר נכתב לזכרו ועוד אחד מתוכנן. "אם בכל זאת השתנה משהו, זה אולי שיואב ואני יותר רוצים את היחד של המשפחה. תמיד רצינו, אבל עכשיו יותר. אנחנו משתדלים לא להכביד על הילדים בצרכים שלנו, להבין שאם אנחנו רוצים להיות יחד ולהם לא בא, זה בסדר. הם לא צריכים לפצות אותנו, זה לא התפקיד שלהם. ואני יודעת שבהרבה מובנים, אנחנו רק בתחילת הדרך".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "זה היה מפגש בין טוב מוחלט לרע מוחלט"