סיור בעקבות הקרב שנשכח, ולא במקרה

לא יכולתי לבקש לעצמי דרך טובה יותר להיכנס ליום הזיכרון. מיזם נפלא שנקרא "בשביל הנופלים" מזמין מדי שנה בתקופה שלפני יום הזיכרון את המוני בית ישראל לעשרות סיורים ללא עלות באתרי הקרבות, בבתי העלמין הצבאיים ובמוזיאונים ברחבי הארץ כדי לחבר את החיים לסיפורי הנופלים.

יש שקוראים לתקופה הזו שבין יום השואה ליום העצמאות, "עשרת ימי תקומה". אם מותחים את התקופה קצת אחורה עד לפסח אפשר לקרוא לה ימי "והגדת לבנך". כשהחלטתי לקחת את בני אמיתי בן ה-12 שחוגג את יום ההולדת שלו ב-ה' באייר זה היה מתוך הציווי הזה. היה לי חשוב לספר לדור הצעיר אבל גם להזכיר לעצמי – עד כמה חזרתנו לארצנו היא סיפור עם מחיר דמים כבד, ובעיקר לקחת מהסיפורים הללו גם תובנות ומעשים להמשך קיומנו כאן.

בשעות הצהריים יצאנו לכיוון ירושלים להשתתף בסיור בנבי סמואל, שם התקיים קרב קשה ועקוב מדם. בדרכנו לשם כבר "הזהרתי" את אמיתי שהסיפור שאנחנו עומדים לשמוע הוא רחוק מאוד מסיפורי הניצחון במבצע יונתן או הקרב על עמק הבכא שהוא התרגל לשמוע. הרגשתי צורך למנוע ממנו אכזבה כשיבין שהסיפור הזה לא נגמר בניצחון, ועדיין הוא סיפור שצריך להישמע.

דיברנו על הלוחמים, גם על אלה שנשארו בחיים אך היו מוכנים למסור את הנפש בשביל שנוכל לחיות כאן בבטחה. "כשהגיע התור שלי", אמרתי לו, "התגייסתי לצבא לשלוש שנים והייתי מוכן אפילו למסור את הנפש, כי זכרתי את כל אלו שהיו כאן לפני והגנו עליי ועל משפחתי והבנתי שעכשיו תורי". מתברר, כך אבין בסיום הסיור, שדווקא המשפט הזה נחרט היטב בזיכרונו.

לכל סיור כזה מתלווה נציג ממשפחה שכולה, שמספר על בן המשפחה שנפל ומחבר את המסיירים לסיפור אחד. לסיור שלנו התלוותה עינת חסון, אחותו של אבי אלקלעי שנהרג באסון הכרמל כשפיקד על אוטובוס הצוערים שעלה בלהבות. ברגישות ובלחש, הקשה אמיתי באוזניי מדוע אלקלעי ז"ל נחשב לאחד מחללי מערכות ישראל. הסברתי לו ששירות בתי הסוהר הוא חלק ממערכת הביטחון ואנשיו הם חלק מכוחות הביטחון שמגינים עלינו ומקיימים במסירות את קיומנו כחברה. דיברתי איתו גם על נפגעי פעולות האיבה, חלקם ילדים בגילו, שהלכו לאכול פיצה בירושלים ונחשבים כמי שמסרו את נפשם על קידוש השם באופן דומה ללוחם בצנחנים שהסתער אל מול האש ולא שב.

עד עכשיו אני לא בטוח שהוא הבין את ההסבר שלי עד הסוף, אבל כשעינת חסון התחילה לספר את סיפור חייו של אחיה, על מעשי השובבות שלו, על תכונותיו שובות הנפש, ראיתי בעיניו שנסיבות נפילתו ממש לא משנות לו. הוא הביט עליה מחזיקה את תמונתו של אחיה, ופשוט התחבר לסיפור, לצער על חיים שאבדו.

לא רוצים לזכור

בום בו, בו בום, בום, בום
ליבנו כבר אטום
שלושים בנבי סמואל
שבעה עשר על הקסטל
שיירת נבי דניאל
אך אנו עוד נקום.

(קרב הראל, חיים חפר)

מבחינת מדריכת הסיור, אפרת נתן, הסיפור של הקשר של עם ישראל למקום, לא מתחיל ב-48'. בתצפית מרהיבה מגג המנזר היא מתארת לקבוצה, המורכבת ברובה מאנשים בני 50 ומעלה, את קרבות יהושע בגבעון "שמש בגבעון דום" שניצל את השמש שסנוורה את האויב. כמו גם את קרבות יהודה המכבי שניצל את תוואי השטח כדי לנצח את צבאות גורגיאס בדרך לירושלים ולבית המקדש.

תיאורי הקרב הללו לא סופרו סתם. הם פרשו את היריעה ההיסטורית של הקשר הקדום של עם ישראל לירושלים ולארץ ישראל, וגם כמובן היוו הקדמה לסיפור על הקרב בתש"ח.

בסיור עצמו באתר נבי סמואל בולטים בהיעדרם שלטים על הקרב שהתחולל שם. אין אנדרטה לנופלים, או איזשהו ציון לעובדת היותו של הקרב שם. וזה אולי הסיפור כולו. כשנשאלת המדריכה אפרת לפשר הדבר היא משיבה: "אני משערת שזה בגלל שזהו קרב שאנשי הפלמ"ח לא רצו כל כך לזכור".

קצרה היריעה מלספר בפירוט את כל סיפור הקרב שפתח את "מבצע יבוסי" בערב פסח תש"ח. מטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפרים וההרים מסביב לירושלים טרם יציאת הכוחות הבריטיים עקב סיום המנדט שהלך והתקרב. בגלל חשיבותה ההיסטורית והיהודית של ירושלים, החליט בן־גוריון להטיל למערכה את מירב הכוחות הקיימים. זאת בניגוד לעיקרון שקבע כי לא ייערכו קרבות על שטחים שלא נועדו למדינה שבדרך, על פי תוכנית החלוקה.

לקרב על פתיחת הדרך מצפון לעיר נשלחים ארבעה גדודים של חטיבת הראל. בתחילת הקרב ההצלחה נראתה מובטחת. הכוחות השתלטו במהירות יחסית על בית איכסא הסמוכה, שלפי מידע מודיעיני מוטעה שרץ באותה עת כוחות ירדניים וכנופיות של לוחמים. למרות ההצלחה, עיכובים שונים חשפו את ההתקפה וגרמו לשלב כיבוש נבי סמואל להתחיל רק ב-6:30 בבוקר כשהכוחות גלויים בפני הכוחות הסוריים שהתמקמו במקום.

מפקד הכוח הנערץ, חיים (פוזה) פוזננסקי, מחליט למרות זאת להתקדם לכיוון הנקודה השלטת על המנזר, כשהוא סומך על הערפל בשעות הבוקר המוקדמות. כשהם קרובים מאוד אל היעד, הערפל מתפזר ובמכת אש אדירה חלק גדול מהכוח הפורץ נהרג וההתקפה נכשלת. בסיום הקרב לחטיבת הראל 44 הרוגים.

סגירות מעגל

הקרב הזה מספר כל כך הרבה מעבר לשיקולים הטקטיים והתקדמות הכוחות. בקרב הזה השתתפו רבים ממי שלימים יהפכו למצביאים של צה"ל, ביניהם הרמטכ"לים רפאל (רפול) איתן ז"ל ודוד (דדו) אלעזר ז"ל, שהיו שניהם חלק מהכוח הפורץ.

סיפור מדהים של סגירת מעגל הוא סיפורו של אורי בן־ארי. בשנת תש"ח היה בן־ארי מ"פ פלוגה א' שהשתתפה בחסימה וחיפוי מכיוון הכפר בידו. בן־ארי חזר לצבא תקופה קצרה לפני מלחמת ששת הימים. הוא מונה למח"ט ושינה את שם החטיבה לחטיבת הראל. 19 שנים אחרי הקרב הקשה והטראומטי ההוא בערב פסח תש"ח, הוטלה עליו המשימה לפתוח את הדרך לירושלים תחת שמה של אותה חטיבה. לימים יספר במקום: "נתתי כמה פקודות בחיים שלי, אבל הפקודה הקשה ביותר הייתה להגיד לחטיבת הראל לפרוץ את הדרך לצפון ירושלים".

הקרב הזה מספר את סיפורם של חלק מהכוחות הלוחמים שהיו עולים חדשים, חלקם הגיעו מגיא ההריגה באירופה ונפלו בקרב. הוא מספר את סיפורו של צבא שעדיין לא נולד, ש"הכוח" הממוכן שלו הורכב מארבעה משוריינים (שנתקעו בדרך ולא הגיעו לקרב עצמו), ו"הכוח" הארטילרי שלו הורכב מדוידקה. הקרב הזה מספר סיפורי גבורה אישיים של הלוחם שגרר לבדו אלונקה כדי לחלץ את הפצועים תחת אש. הוא מספר את סיפורה של החובשת חנה יופה שנשלחה יחד עם עוד נהג כדי לקבל מידי הבריטים את גופות הלוחמים שנשארו בשדה הקרב, ובמשך ימים ארוכים לא התאוששה מהמחזה.

הקרב הזה הוא חלק מהאמונה, שלפעמים היא לרועץ, ש"יהיה בסדר". הקרב הזה מספר את הסיפור האמיתי של שדה הקרב הממוצע: לא תמיד הכול עובד לפי התוכנית, לא תמיד יש מספיק זמן להיערך בצורה מיטיבית. כל החלטה יכולה להפוך לסיפור של "צל"ש או טר"ש". הקרב הזה הוא גם חלק מהסיפור של מדינת ישראל, שאוהבת להתפאר בניצחונות המפוארים, אבל דוחקת הצידה סיפורים שלא נגמרים כמו בסרט הוליוודי.

אבל אחרי הכול, הקרב הזה מספר סיפור שהוא חלק מ"והגדת לבנך". סיפור של מסירות נפש של בחורים צעירים מאוד, שקיבלו מנות גדושות של מוות מימינם ומשמאלם, והמשיכו הלאה לקרב הבא. למשימה הבאה, למוות נוסף. סיפורם של אלו שלא חדלו עד שאפס כוחם או שנגמר הקרב. מה שהגיע קודם.

חוזרים הביתה

שש בערב. השמש כבר מתחילה לשקוע והשירים ברדיו כבר מבשרים את כניסתו של היום הקדוש. בפסגת זאב אני מוצא מכולת פתוחה ועוצר כדי לקנות שני ארטיקים (קרב או לא, אין דבר כזה טיול בלי צ'ופר בסוף). אמיתי ואני מתיישבים בגינה הציבורית הסמוכה ואני מנסה לברר מה נתפס אצלו, מה הוא לקח משלוש השעות האחרונות. איך נקלט הסיור הזה בליבו של ילד בן 12. כשאני מברר איתו מה התובנות שלו הוא עונה לי בפשטות: "שעוד מעט יגיע התור שלי".