בקול רעש גדול נפתח אתמול משפטו של ראש הממשלה, והוא הגיע לבית המשפט מלווה בעורכי דינו. בטור הקודם ראינו שהצירוף "ראש הממשלה" מקורו בפיוט של ר' יהודה הלוי, בן תור הזהב בספרד. מעניין להיווכח שאף הביטוי "עורך דין" מקורו בלשון הפיוט – הפעם פיוט ארצישראלי עתיק, שנאמר עד היום ברוב רגש בבתי הכנסת המתפללים בנוסח אשכנז.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אוחנה נאלץ להיות שר לעומתי בגלל איילת שקד
– החזרת המכסות על החמאה – סטירת לחי לכלכלה החופשית
– קבלת תורה בדור פוסט-מודרני
הפיוט המדובר משובץ בחזרת שליח הציבור בתפילות הימים הנוראים, ופותח: "לאל עורך דין, לבוחן לבבות ביום דין". כל הפיוט הוא בעצם המשך למשפט קצר שנאמר לפני כן (ובדרך כלל מודפס באותיות זעירות במחזורים): "ובכן, לך הכל יכתירו". הפיוט כולו הוא כינויי שבח על סדר האל"ף בי"ת לבורא העולם היושב ביום זה על כיסא הדין, וכל שורות השיר מסתיימות במילה "דין" ולחלופין בצירוף "ביום דין".
איננו יודעים מי כתב את הפיוט, אך הוא בוודאי קדום מאוד, במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית הוא מתוארך לפני שנת 600 למניינם. מנין לקח הפייטן את הצירוף "עורך דין" שבשורת הפתיחה?
בתנ"ך, המילים "דין" ו"משפט" הן מילים נרדפות כמו בפסוק בתהילים המביא בהקבלה את שתי המילים: "יָדַעְתִּי כִּי יַעֲשֶׂה ה' דִּין עָנִי מִשְׁפַּט אֶבְיֹנִים". הצירוף 'לערוך משפט' מופיע פעמיים בספר איוב, למשל בפסוק שאיוב אומר לרעיו: "הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק". הפייטן לקח אפוא את הצירוף 'לערוך משפט' והחליף את המשפט בדין, בהתאם לתבנית הפיוט.
פיוטי הימים הנוראים היו חביבים מאוד על המתפללים, והם זכו דרך כלל גם למנגינות הנוגעות ללב, ולכן הם תרמו לעברית לא מעט מטבעות לשון. למשל, אם אנו אומרים על פלוני שהוא הוגה דעות חשוב – אף כאן נטלנו את הצירוף מאותו הפיוט, כמה שורות בהמשך: "להוגה דעות בדין, לותיק ועושה חסד ביום דין". הצירוף הוגה דעות בפיוט הוא כינוי לה', היודע ובוחן את דעותיהם של הבריות – אך הסופרים השתמשו בצירוף זה במשמע אדם שחושב ומשמיע דעות ורעיונות, וכך הוא עד היום. כך קרה גם לעורך הדין. הצירוף בַּפיוט מכוון כאמור לה' העורך ומסדר את המשפט, אך כשחיפשו כותבי העברית תואר לאדם שתפקידו הוא לסייע לנאשם בעריכת טענותיו – אדבוקט בלעז – נטלו הם את "עורך הדין" מהפיוט ושיבצוהו בתור שם התפקיד. לפני כן השתמשו הסופרים במילה הלועזית, או בתואר "מליץ". כך למשל כתב הסופר שמשון בלוך בספר הגיאוגרפיה "שבילי עולם", כשתיאר את סדרי המשפט אצל הערבים: "מליצים לא יימצאו בערב, רק בעלי הריב יעריכו טענותיהם בעל פה לפני השופטים והם ימהרו לחרוץ המשפט" (נכתב בשנת 1822).
כעבור כמה עשרות שנים כבר ננטש המליץ והחלו להשתמש במושג "עורך דין", כמו שכותב הסופר פרץ סמולנסקין בשנת 1877 על אחת הדמויות בספרו: "ויעבוד בבית עורך דין וייוודע לשופטים ויועצים בבתי המשפט, כי השכיל ללמוד חוקי המשפט על נקלה" (המילה משרד, חידוש של בן יהודה, טרם הומצאה).
לכאורה, יודעי ספר יקשו על שכתוב כאן ממשנה מפורשת בפרקי אבות: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין", ויטענו שמקורו של "עורך הדין" כבר במשנה, שקדמה לפיוט. אך שתי תשובות בדבר. ראשית, הנוסח המקורי במשנה זו, כפי שמלמדים כתבי יד טובים, היה כנראה "אל תעש עצמך כארכי הדיינים" ('ארכי' בלעז – ראש וראשון, כמו ארכיבישוף, הבישוף הראשי) וכלל לא מדובר כאן בעריכה. שנית, הצירוף שם, אף בנוסחים המאוחרים, הוא "כעורכי הדיינין", ואילו עורך הדין עוסק בדין, ולא בדיין.
סביר יותר אפוא שמטבע הלשון מן הפיוט, שהיה כאמור מוכר ושגור, הוא שהשתבץ בעברית ועבר מהיכלות התפילה אל היכלי המשפט, ממחזורי הפיוטים אל תיקי הפרקליטים.
