נוסעים רבים בתחבורה הציבורית מצפים לפתיחתה המחודשת של הרכבת, לאחר כמה חודשים של השבתה בשל התפשטות נגיף הקורונה. מעניין לציין שאחד השמות שהוצעו לרכבת בעברית המתחדשת היה קָרֶנֶת – שם שהיה מאפשר לעורכי העיתונים משחקי מילים חביבים בתקופה זו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוקרים ישראלים זיהו גן הגורם מומי לב קשים בילדים
– טראמפ: "לא אתן שיחבלו בהיסטוריה שלנו כאומה"
– לא משנה מה היה שם, זו לא אשמת הנערות
איך אמנם קיבלה הרַכֶּבֶת את שמה? לפני המצאת מילה זו נקראו הקרונות השועטים על מסילת הברזל בשמות מגוונים – עגלות, מרכבות, מסע קיטור, קיטור ועוד. כך למשל דווח בעיתון החבצלת הירושלמי בי"ז באב תרס"א על מעשה ביזה בניו יורק: "שלושה שודדים מתחפשים אשר נסעו במסע קיטור התפרצו אל עגלת המכונה, ויאסרו את מנהל המכונה ויעמידו את המסע, ויבואו אל עגלת הפוסט וישברו את אוצר הברזל ויוציאו את אשר היה בכסף ובתכשיטים סך ארבעים אלף דולר, ויברחו ועקבותיהם לא נודעו".
מסע קיטור הוא שמה של הרכבת, והשודדים החצופים התפרצו אל עגלת המכונה, כלומר אל קרון הקטר, וכך עצרו את הרכבת, פרצו את הכספת שבקרון הדואר והסתלקו עם השלל. אגב, הצירוף עגלת המכונה קרוב לצירוף עגלה מכונית – השם שבו נקראה המכונית עם המצאתה. כיום אנו משתמשים רק בתואר מכונית, והעגלה נותרה לה מאחור. אך נחזור אל הרכבת.
מי שאחראי להשתרשות השם רכבת הוא אליעזר בן יהודה, שכבר עשר שנים קודם לכן החל להשתמש בה בעיתוניו. בן יהודה התלהב מאוד מהגיעה של הרכבת לירושלים, ותלה בה תקוות רבות. כך למשל כתב בג' באלול תרנ"ב (1892) בעיתונו הצבי: " המונים המונים בעמק רפאים ינהרו בדרך העולה חברונה, וכל פנים ששים ושמחים. מה היום מיומיים? תקיעה! תקיעה! תקיעה! וכדורי אש, ומשאת עשן, ורעש אופן על מטילי ברזל, וקול אנחות עמוקות, וקול בעבוע מים, וקול צפירה, וקול תרועת העם: הקיטור בא! הקיטור בא"!.
ובמקום אחר כתב: "כל בני עירנו למגדול ועד קטן יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בל גבול. כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קדמה".
בן יהודה מכנה את הרכבת כאן בשמות מכונת קיטור או בקיצור קיטור. על שימוש זה מתח ביקורת כעבור כמה חודשים חברו לוועד הלשון, דוד ילין. במכתב לעורך הוא טען שקיטור הוא שם אדי המים או העשן, ואי אפשר לכנות בשם זה את המכונה ואת הקרונות. לדברי ילין השם הערבי לרכבת קטאר (שמקורו בשיירת גמלים הקשורים זה לזה) מתאים יותר, ולכן הוא מציע את השם העברי קַטָּר.
במכתב תשובתו כותב בן יהודה לילין שהדין עמו, ושאכן השם שבו השתמש עד עתה אינו מתאים. בתוך דבריו הוא מזכיר את הצעתו של יחיאל מיכל פינס, גם הוא מראשוני ועד הלשון בירושלים (וחותנו של ילין) לקרוא לשיירת הקרונות עַגֶּלֶת או קָרֶנֶת, על משקל חַמֶּרֶת וגַמֶּלֶת שבמשנה, כלומר שיירה של חמורים או גמלים (וכמו שאנו קוראים היום לקבוצת מטוסים – טַיֶּסֶת). בסוף דבריו מעיר בן יהודה: "ואולי עוד יותר טוב רַכֶּבֶת, והוא שיירה של רכב, של מרכבות".
ואכן, ההצעה ה"עוד יותר טובה" היא שעלתה על הפסים, וכך עד היום אנו קוראים לכל 'עגלה' ברכבת בשם קרון (מילה יוונית מן המשנה, שמשמעותה עגלה. כך למשל מובא במסכת כלאיים: " אין קושרין את הסוס לצדדי הקרון") – אך לכלי התחבורה עצמו אנו קוראים רכבת, שיסודה במילה המקראית רֶכֶב שבה השתמשו כבר אבותינו במצרים: "וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד" (בראשית נ).
נחתום אפוא בתקווה שקול הצפירה ישוב ויישמע מהרה על מסלות הברזל בירושלים ובארץ כולה, ברוב בריאות וצהלה.
