בשבוע הקרוב נציין 15 שנה לעקירה מגוש קטיף. הפינה הזו היא פינה לשונית, ולכן לא נעסוק בה בצדדים הכאובים והקשים שהיו ועודם – משפחתי ואני חווינו אותם בעצמנו, כשהוּצאנו מביתנו במורג – ונסתפק במבט לשוני קצר על בחירת המילים הקשורות לה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלחמה בין חיזבאללה לישראל? תשאלו את האיראנים
– שלילת המענקים: מזכירות בתי-הספר מאיימות בשביתה
– בדומה לחורבן, עזיבת בתי הכנסת מאפשרת התחדשות
ראש הממשלה דאז אריאל שרון הקפיד לקרוא למהלך בשם התנתקות, או הינתקות. אנשים מתנתקים מחברת תקשורת, או מנתקים שיחת טלפון, והשימוש בשורש נתק מציין שאין מדובר במהלך נורא וקשה כל כך. הבחירה בשם התנתקות גם התמקדה בַּהתרחקות מהערבים החיים ברצועת עזה, ובכך קירבה את המהלך אל ליבם של הישראלים.
לעומת זאת, מתנגדי התוכנית הקפידו לקרוא לה בשמות גירוש או עקירה, המתייחסים דווקא לתושבים שבנו באדמת החולות את ביתם, הפריחו את השממה, ממש באופן מילולי, ואולצו לנטוש באחת את מפעל חייהם.
הכול הולך אחר העיקר
השורש עק"ר מציג בפנינו תופעה מעניינת מבחינה לשונית. אם נתבקש לחלק את אוצר המילים של העברית – כמו של שפות אחרות – לשני חלקים מרכזיים, אנו נמיין את המילים לשמות עצם ולפעלים. מי קדם למי, שם העצם או הפועל? ההנחה המקובלת היא שככלל, שמות העצם קדמו מבחינה היסטורית לפעלים. כשם שתינוק לומד קודם כול לקרוא בְּשֵׁם לחיות, לַסובבים אותו ולאיברי גופו, ורק מאוחר יותר מתחיל ללמוד פעלים ולהשתמש בהם, כך – מסתבר – התפתחה גם השפה. הפועל להאזין, למשל, נולד לאחר שהוכרה המילה אוזן, לְרַגֵּל מקורו ברֶגֶל, ולגַבּות – יסודו בשם העצם גב ("לתת גב").
אף בשורש עק"ר – נראה שיסודו במילה עיקר, שפירושה שורש. אנו מכירים את הפועל לשרש, שפירושו דווקא לעקור מן השורש, ונראה שאף לעקור – פירושו להוציא את עיקרי העץ, את שורשיו, מן האדמה. ברם, שם העצם עיקר מוכר לנו רק מהארמית שבמקרא (בספר דניאל) ומלשון חכמים, ואילו בעברית שבמקרא אנו מוצאים רק את הפועל לעקור (למשל בקהלת: "עת לטעת ועת לעקור נטוע"), ואף את השמות עָקָר ועֲקָרָה, שנולדו כנראה כמשמעות מורחבת של השורש עק"ר, כדמיון לעץ שנעקר ואינו נושא פרי; אך לכאורה העיקר – המילה עיקר עצמה, במשמעות שורש – חסר מן הספר.
אך נראה שבאמת אין בכך כדי להתמיה. העברית שבמקרא אינה שפה שעושה את צעדיה הראשונים, אלא שפה שלמה ועשירה, כבר מן הפרק הראשון שבבראשית – וּודאי שאוצר מילותיה היה גדול מזה שנחשף לעינינו בכ"ד ספרי התנ"ך שנקבעו לדורות. כלומר, בהחלט סביר שהשורש עק"ר במשמעות עקירה נולד אכן מהמילה עיקר, אף שמילה זו אינה מתועדת בעברית שבתנ"ך אלא רק בשפות שמיות שכנות כמו הארמית (שממנה התגלגלה המילה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר).
בלשון חכמים, כאמור, המילה עיקר היא המילה הרגילה לשורש. כך למשל מובא במשנה במסכת תרומות: "תאנה שהיא עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ – הכל הולך אחר העיקר… ובירושלים הכל הולך אחר הנוף". כלומר, אם יש תאנה ששורשיה בארץ וענפיה נוטים אל מעבר לקו הגבול, הולכים אחרי העיקר, אחרי השורש – אך לעניין קדושת ירושלים הולכים אחרי הענפים (המילה נוף נזכרת בתנ"ך פעם יחידה, בתהילים, כתיאור לירושלים: "יפה נוף, משוש כל הארץ, הר ציון, ירכתי צפון, קרית מלך רב". מפסוק זה התגלגל המשמע המוכר לנו של נוף יפה הנשקף מראש ההר).
מושיבי עקרת הבית
בנוסף להוראה הראשונית של העיקר, כשורש העץ – המילה משמשת בלשון חכמים גם במשמע המורחב, כמשהו מרכזי וחשוב (כשימושה העיקרי בימינו). כך למשל דורשים חז"ל את לשון הכתוב "ורחל עקרה" – "רחל הייתה עיקרו של בית". כלומר שורש הבית ויסודו. מכאן נולד גם המשמע העדכני של הצירוף עקרת בית. בִּמקור הביטוי בתהילים – "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה" – הכוונה היא כנראה לאישה עקרה שנפקדה והתברכה בבנים – אך בעקבות דרשת חז"ל על רחל התפרש הביטוי כאישה המהווה עיקר הבית, ודואגת לכל צרכיו.
נחתום רשימתנו אפוא בפסוקי הנחמה שנאמרו לרחל אמנו, ובתפילה שעקירת הבתים תהפוך לנטיעת שורשים חדשים ועמוקים, שלא ייעקרו עוד – "כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה… וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". אמן אמן.
