מגבלה, יציאה וקצב תחלואה: האדום היום אדום מאד

בשבוע שעבר כתבנו כאן על המילה רמזור, בשל התוכנית המחלקת את הארץ לערים אדומות, כתומות, צהובות וירוקות. נֹאמר כאן כמה מילים על שמות הצבעים הללו בשפתנו ובמקורותינו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארבע שנים לוועדת ביטון: "אנחנו לא מחפשים נדבות"
– למרות הפרסום וההבטחות, ההקפאה ביו"ש כנראה תימשך
– לקיבוצניק מניר-גלים קשה להבין שלא כולם אשכנזים

הצבע האדום משמש בתרבויות רבות סמל להזהרה ולסכנה, וזאת בשל צבע הדם. גם מבחינת הלשון ישנה קרבה בין הדם לשם אָדֹם. הצבע האדום הוא בין הצבעים המעטים הנזכרים כבר בתנ"ך כשם צבע (בניגוד למשל לאפור, לוורוד, לסגול ולכחול) – אך האדום של המקרא אינו כולל רק את האדום שצבעו כדם, אלא גם את מגוון הצבעים הקרובים לו. הפרה האדומה למשל אינה צריכה להיות אדומה כעגבנייה, אלא בצבעי בורדו, ואולי אף חום או ג'ינג'י (השם בורדו הוא דוגמה נאה לדרך שבה שמות מתגלגלים. בורדו היא עיר בצרפת, והיא נתנה את שמה ליין שמיוצר בה, והיין נתן את שמו לצבע האדום הכהה המאפיין אותו).

הנביא זכריה מתאר חזון ובו הוא רואה ארבע מרכבות – "בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים". אף הסוסים האדומים שבנבואתו הם ככל הנראה סוסים חומים, כמקובל בעולם, ולא סוסים בצבע אדום-אדום, שאינם מוכרים במציאות. כעין ראָיה אפשר להביא מלשון רש"י בפירושו לתלמוד במסכת בכורות דף ו ע"א: "סתם סוסים אדומים הן", ונראה ברור שכוונתו לסוסים חומים.

הכול זהב

הצבע הכתום הוא חידוש בן ימינו, ויש לנו עדות מפורשת לגבי עלייתו לבמת העברית. כך סיפר דוד ילין בעיתון "הצבי" בקיץ 1887: "בשיחי את דודי החוקר הנפלא הרב זאב יעבץ, אמר לי כי אומר הוא למלא את מחסור שפתנו בדבר שמות שני הצבעים – צבע התכלת וצבע חלמון ביצה". יעבץ הציע לקרוא לצבע התכלת בשם כחול, ולצבע החלמון בשם כֶּתֶם, שכן בתנ"ך כתם הוא זהב או צבע הזהב (כמו בפסוק במגילת איכה: "איכה יועם זהב, ישנא הכתם הטוב"). ילין עצמו הציע לשקול את הכתם במשקל הצבעים, וכך נולד הצבע הכתום.

הצבע הצהוב מופיע כבר בצורתו זו במקרא – אך בתנ"ך הצהוב קרוב לזהוב ונוטה כנראה לכתום או לאדום. בפרשת נגעי הצרעת בספר ויקרא מוזכר "שֵׂעָר צהוב", ותרגומו הארמי הוא "סער סוּמָק". סומק בארמית הוא אדום (ומכאן הסומֶק וההַסְמָקָה), ואף הסוסים האדומים שהזכרנו מקודם מתורגמים "סוסוון סומקין".

ביצה ירוקה

אחרון ברמזור הוא הצבע הירוק – שעם כל חשיבותו כלל לא נזכר בתנ"ך כשם צבע. יש במקרא "יֶרֶק השדה", ויש גם "גן יָרָק", ואפילו יש צבע ירקרק – אך הצבע הירוק אינו מופיע כלל. בלשון חכמים לעומת זאת הירוק מופיע רבות, והוא לא כולל רק את הצבע הירוק כמלפפון, אלא גם את הצבע שאנו קוראים לו כיום צהוב, ואפילו את הכתום. כך יש להבין למשל את המשנה במסכת יומא האומרת: "בכל יום היה זהבהּ [של המחתה] ירוק, והיום [=ביום הכיפורים] אדום". וכך אומר במפורש הרא"ש: "ירוק סתם הוא צבע הדומה לחלמון של ביצה או לזהב הנוטה למראה אדמומית". ובמקום אחר נאמר על תינוק רך שנולד והוא סובל מצהבת, שצבעו ירוק (תוספתא שבת פרק ט"ו). אף הצבע הכחול, שכאמור לא קיבל שם משלו עד תקופתנו, נכלל לפני כן בירוק. כך כתב במפורש הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך: "מראֶה שקוראין בלו"א (= blue) בכלל ירוק הוא".

הווה אומר, ארבעת הצבעים שברמזור – האדום, הכתום, הצהוב והירוק – יסודם במקרא, אך כולם עברו במרוצת שנות העברית שינויים משינויים שונים עד שהגיעו לגוניהם העדכניים.

לטורים קודמים של "מילה וגלגולה" לחצו כאן

ד"ר יעקב עציון הוא חבר מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית