לא פעם שומעים ממנהיג זה או אחר שהוא מעוניין לשלוט בהגה, או לפחות לשים עליו יד. מנין הגיעה אלינו המילה "הֶגֶה"? התשובה המפתיעה היא שמקורה בַּפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר", הנאמר בליל יום הכיפורים בקהילות המתפללות בנוסח אשכנז. הפיוט מנוגן לא פעם במנגינה חב"דית עתיקה, מנגינה שעל פיה נכתב גם שיר הערש "שכב בני, שכב במנוחה" (כתבוֹ עמנואל הרוסי בזמן פרעות תרפ"ט).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארמון הנציב: חריגות הבנייה של האו"ם קיבלו הכשר
– בקרב על מחליפה לביידר גינזבורג, הכל שאלה של עמדה
– ״שמחה מאוד על התקופה הזו": אסתר רדא אופטימית מתמיד
הפיוט "כי הנה כחומר" בנוי באקרוסטיכון אל"ף-בי"ת, אך סדרו השתבש במרוצת השנים. הוא פותח בשורה "כי הנה כאבן ביד המסתת, ברצותו בודל וברצותו מכתת". הבית השני ממשיך באות ג' – "כי הנה כגרזן ביד החרש, ברצותו דיבק לאור וברצותו פירש", והבית הבא פותח באות ה"א – "כִּי הִנֵּה כַהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח – כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל טוֹב וְסַלָּח, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר". בעקבות ההגה שבפיוט החלו לקרוא להגה הספינה בשם זה, אך הפייטן שטבע את המילה ככל הנראה כלל לא התכוון לגלגל ההיגוי שבאונייה, אלא לעוגן שלה.
הגה – עוגן
המילה עוגן היא מילה שמקורה ביוונית, והיא מופיעה במקורות חז"ל בצורות מגוונות. בכתבי יד של המשנה למשל העוגן נקרא "הוגין" (כך נאמר במשנה במסכת בבא בתרא: "המוכר את הספינה – מכר את התורן, ואת הנס [= הדגל] ואת הַהוֹגֵין [=העוגן] ואת כל המנהגים אותה" (נוסח כתב יד קאופמן). בתלמוד הבבלי באותו הקשר מופיעה המילה "הוגין" באות ע' בתחילתה, "עוגין", וכך התקבלה המילה אצלנו – עוגן. הפייטן, שחיפש חפץ מתאים הפותח באות ה"א, כנראה הכיר את הצורה "הוגין" וסבר שמדובר בצורת רבים, וכך יצר את צורת היחיד "הגה".
המַלָּח לעיתים רוצה לאחוז את העוגן, היינו למשוך אותו למעלה ולתפוס אותו כדי שהספינה תצא לדרכה, ולעיתים הוא בוחר לשלח אותו, להטיל את העוגן כדי שהאונייה תעצור. כך, על פי הפייטן, אף אנו ביד הקב"ה, העושה בעולמו כרצונו. כך מפרש את הפיוט חכם מחכמי אשכנז בראשית המאה השלוש עשרה, תקופה קרובה לזמן חיבור הפיוט:
"המלח, הוא בעל הספינה, כשרואה נחת רוח אז אוחז הגה ואינו מניחו במים, והספינה הולכת. וכשרואה שנחשול מתגבר – אז זורק הגה במים והספינה עומדת. כן אנחנו בידך שתוכל להגן עלינו ולהצילנו כמלח המגן על הספינה" (ר' אברהם בר עזריאל, בספר "ערוגות הבושם").
ברור מדבריו שההגה שבפיוט הוא עוגן הספינה. איך אפוא הפך ההגה לגלגל ההיגוי? התשובה טמונה בכך שהיהודים חיבבו את פיוטי הימים הנוראים, ושילבו בכתיבתם לא מעט מטבעות לשון מתוכם. בשבוע שעבר ראינו איך הצירוף "הרת עולם" הוליד את "הרת גורל" וכדומה, ואיך המילה "סגל" הפכה ממילה פייטנית במשמע "סגולה" למילה שמשמעותה "צוות נבחר". מהלך דומה קרה גם כאן.
הכותבים השתמשו במליצה "כהגה ביד המלח" כדי לתאר את פעולת הימאי בספינה, ולא דיקדקו אם מדובר בעוגן או בחפץ אחר. כך למשל כתב ברוך לינדא בספר הטבע שלו "ראשית לימודים": "הזרם השוטף יניע אותה [את האונייה] על פני אורך הנחל, וההגה אשר ביד המלח יניעה מהלאה לעבור על פני רוחב הנחל". בלשונו, ההגה הוא המשוט שביד המלח. אצל כותבים אחרים, מאוחר יותר, ההגה הוא כבר גלגל ההיגוי – שמצוי גם הוא לרוב ביד המלח (ואולי השפיעה גם קרבת הצליל לשורש נה"ג, שעניינו הובלה וכיוון של הספינה).
מכל מקום, לאחר שהיה הגה בספינה הוא עלה גם אל היבשה, וכך הפך להגה המוכר לנו במכוניות. נחתום אפוא בהצטרפות לתפילת הפייטן, שמשמים ינַהגו אותנו בדרך הטוב, וכך נדע לעבור את הגלים הסוערים ולעגון במקום מבטחים, אמן אמן.
