בשנים כתיקונן, שבהן חוזרים לספסל הלימודים לאחר החגים, עולה בכל שנה השאלה מדוע ישנה חופשה גם ביום שלאחר סיום החג, המכונֶה "אסרו חג". מנין הגיע שם זה? מקורו כבר בתנ"ך, בספר תהילים – אך שם אין לו כל קשר ליום הסמוך לחג. כך כתוב בפרק קי"ח בתהילים, מזמור הנאמר בין פרקי תפילת ההלל: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי
– בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות
– דעה: מנהיגי ישראל לא משלמים את מחיר חוסר האחריות
ההקשר הוא כנראה ברכה של הכהנים הנמצאים בבית המקדש הנאמרת אל עולי הרגלים, המביאים את קרבנותיהם לירושלים. "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" פירושו אפוא – קִשרו את קרבן החג בחבלים אל קרנות המזבח.
המילה "חג" במקרא אין פירושה רק היום שבו חוגגים, והיא משמשת גם כינוי לקרבן המוקרב בחג. כך למשל בפסוק "לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר". "חלב חגי" הוא החלב של קרבן החג. אף במילה "פסח" חל תהליך דומה, והיא משמשת הן במשמע החג עצמו והן במשמע הקרבן הקרב בו.
גם הפועל "אסרו" משקף תהליך לשוני מעניין. אנחנו רגילים היום להשתמש במילים "מותר" ו"אסור" במשמע "רשאי" ו"אינו רשאי", אך בתנ"ך המשמע הזה עדיין איננו עולה על במת העברית. במקרא, "אסור" פירושו "קשור בחבלים", ו"מותר" פירושו "משוחרר". כך למשל אמר שמשון לדלילה כשניסה להטעותה: "אִם יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם". כלומר, אם יקשרו אותי בשבעה חבלים. רק בלשון חכמים התחדשה ההוראה המושאלת של "אסור" במשמע "מנוע" (כביכול הדבר קשור בחבלים ואין גישה אליו), ו"מותר" במשמע רשאי, ללא מחסום כלשהו (אמנם, כבר בתורה אנו נתקלים בניצני ההוראה הרחבה יותר של השורש א.ס.ר, בפרשת הנדרים – "איש כי ידור נדר… לאסור איסָר על נפשו". אך רק בלשון המשנה משמע זה הופך להיות המשמע העיקרי של השורש).
בדיחה החביבה על מורים ללשון מספרת על אדם ששאל את נהג האוטובוס אם אפשר לעלות לנסיעה עם כלב. ענה לו הנהג המלומד: "אסור – מותר. מותר – אסור"…
אז איך הגיע ה"אסרו חג" ללוח השנה? כל זאת בזכות "יש אומרים" שבפירוש רש"י לתלמוד. הגמרא במסכת סוכה מביאה: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר 'אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח'".
לא ברור בדיוק פירוש הביטוי "כל העושה איסור לחג". יש שפירשו שהכוונה היא להרבות באכילה ושתייה בחג עצמו, ויש שכתבו שהכוונה דווקא לצמצם ולמעט בהם. רש"י מפרש בתחילה כפירוש הראשון, שמי שמאגד ומצרף לחג אכילה ושתייה הריהו מבורך, אך בסוף דבריו הוא מביא: "ויש אומרים: יום שלאחר החג".
פירוש אחרון זה מצא חן בעיני העם, המחבב את החגים ושמח להוסיף עליהם, וכך החלו לקרוא ליום שלאחר החג אסרו חג, היינו יום שנקשר ומצטרף לחג. כך נפסק גם לימים בשולחן ערוך: "ונוהגים להרבות קצת באכילה ושתייה ביום אחר החג, והוא אסרו חג". בשולחן ערוך אמנם לא נפסק שיום זה יהא גם יום חופש, אך אם מרבים קצת באכילה ושתייה, מדוע לא להרבות מעט גם בימי החופשה?
