המוני אזרחים כבר קיבלו את מנת החיסון השנייה, והם עתידים לקבל "דרכון ירוק" שיאפשר להם להשתחרר מהגבלות שונות. מאין הגיעה אלינו המילה דַּרְכּוֹן? ובכן, דרך די ארוכה עבר התחליף העברי לפספורט עד שהגיע למעמדו הנוכחי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חרף התנגדות משרד החינוך, "בצלם" קיימו הרצאה בריאלי
– בלי הפתעות: מנהיג האופוזיציה שהורעל שב לרוסיה ונעצר
– פחות נתניהו, יותר אמונה: הושק קמפיין הבחירות של ש"ס
בדרכון החלו להשתמש מעט לאחר קום המדינה. הוא חודש בידי העיתונאי והמתרגם אפרים ברוידא, לבקשת שר החוץ הראשון משה שרת. לפני כן המילה המקובלת הייתה דַּרְכִּיָּה – מילה שחודשה כנראה בידי איתמר בן אב"י (כך העיד בן אב"י בעצמו במכתב שבו ריכז את חידושיו הלשוניים). בעיתוני הארץ בשנות השלושים אפשר למצוא לא פעם מודעות "השבת אבדה" של אנשים שאיבדו את דרכוניהם בלשון מעין זו: "אבדה דרכיה פולנית שניתנה מאת הקונסוליה בציריך על שם קלרה אייזנברג. המוצא מתבקש להחזירה למלון כרמל, רח' השחר 2 ת"א, ויבוא על שכרו" (הארץ, קיץ 1933).
המילה דרכייה החליפה צירופים קודמים שהורכבו משתי מילים, כמו "תעודת מסע" או "כתב מסע" (כשם שהמילה הלועזית passport מורכבת משתי מילים: pass שפירושה מעבר ו-port שפירושה נמל. הפספורט במקורו הוא אפוא רישיון מעבר אל הנמל, שדרכו היו מפליגים ממדינה למדינה). מונחים לועזיים רבים תורגמו לעברית בתחילה כצירופי מילים, ואחר כך הוחלפו במילה אחת. כך למשל בתי-עיניים הפכו למשקפיים, ספר-מילים הפך למילון, מכתב-עתי הפך לעיתון, וכך הפכה גם תעודת המסע לדרכייה, ובהמשך לדרכון.
הנה למשל דוגמה לשימוש בתעודת מסע, מתוך קריאת מצוקה של אישה שבעלה נטשהּ מבלי לתת לה גט במשך ארבע שנים: "בעל נעוריי חמק עבר, ועתה עקבותיו לא נודעו. תִּפשוהו להוציא מתחת ידו ספר כריתות, ואם ימאן תסגירוהו בידי השופטים, כי זה שנה תמימה הנהו נע ונד באין תעודת מסע (פאספארט)" (המגיד, ז' בתמוז תרכ"ג, 1863).
ועוד לפני כן, אפשר למצוא מקורות שקראו לתעודה זו בשם "כתב תִּיּוּר" או בקיצור "תִּיוּר", מלשון "לתור את הארץ". מונח זה מופיע למשל בתשובה המובאת בספר השו"ת "חוות יאיר", שכתב הרב יאיר חיים בכרך (נפטר בשנת 1702 בוורמס שבגרמניה). מעשה שהיה כך היה: ראובן ושמעון היו בעלי דרכונים שהקנו להם זכות מעבר מפרנקפורט לוורמס. פעם אחת היו בפרנקפורט אישה ובת שרצו לנסוע לוורמס, אך לא היה ברשותן דרכון. ובכן, ביקשו השתיים מראובן שיצהיר שהוא בעלה של האישה, ומשמעון שהוא אביה של הבת, וכך יוכלו הן להתלוות אליהם מבלי להיתפס בדרך ולשלם מס. ברם, המוכס שבדק את הדרכונים פקפק בנכונות הסיפור, וביקש מראובן ושמעון שיישבעו שהנשים הן באמת בנות משפחותיהם, ולחלופין שיחבקו אותן כהוכחה לכך.
באותו אירוע לבסוף קצת שוחד סידר את העניינים, אך הרב בכרך דן בשאלה העקרונית האם מותר היה להם לעשות כן בשעת הדחק או שמא אסור הדבר מכול וכול. מכל מקום, מתוך הדיון רואים אנו שכבר בתקופה זו היה לפספורט שם עברי. וזו לשונו שם: "מעשה שהיה ראובן ושמעון נסעו מפרנקפורט לווירמש, והיו שם בפרנקפורט אשה שבעלה בווירמש ובתה הפנויה אצלה, ורצו גם כן ליסע לווירמש. ומפני שאין להם תיור, ביקשו שראובן יאמר זו אשתי, ושמעון יאמר זו בתי… כי בתיור נכתב שם בעל התיור ושהוא מורשה ליסע במדינה וחפשי ממסים עם אשתו וכל בני ביתו" (חוות יאיר קפ"ב).
חידוש זול וקלוקל?
כתבנו לעיל שהדרכייה חודשה בידי איתמר בן אב"י, והיא מצטרפת לחידושים נוספים מבית בן יהודה שמסתיימים בסיומת –יה. כך למשל מטרייה, עירייה ועשבייה. על סיומת זו יצא קצפו של חיים נחמן ביאליק, שאמר כך: "בקרוב ישמעו בעברית רק יה, יה, יה כנעירת חמור. מה חכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה, או יה או יון וחסל. כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימוֹ, ולא בהדבקת הברות".
דברי ביקורת דומים השמיע איש הלשון יצחק אבינרי, שכתב בפינת הלשון שלו בשנת תש"ח כנגד הדרכון שהחל להחליף את הדרכייה באותם ימים: "ההצעה לקרוא לפספורט דרכון לא הייתה ראויה לדיון כלל. היא חידוש זול וקלוקל, שאינו בא אלא כנספח לכל שפע החידושים ההמוניים שכל אדם דש בהם (חדרון, צריפון, גגון וכדומה). הדרכון גרוע מן הדרכייה, שביקשו להנהיגה במקום פספורט. דרכייה זו, לאחר שפרפרה שנים לא מעטות בחוגים מסוימים, שבקה חיים לכל מילה חיה. מן הראוי אפוא שנקיש מן הדרכייה אל הדרכון ואל נחזור על נסיון שנכשל". אבינרי עצמו הציע את המילה המקראית מַעְבָּרָה עבור הדרכון, שהרי עיקרו הוא רישיון מעבר – אבל המעברה קיבלה כנודע משמע אחר, והדרכון הלך והתקבל בין הבריות, והוא שקיבל לבסוף את חותמת האישור מהעברית המתחדשת.
