בשבוע שעבר כתבנו כאן על הדרכון, והזכרנו ששמו הלועזי "פספורט" מורכב מן המילה pass, שפירושה מעבָר, ו-port, שפירושה נָמֵל. בעבר הפספורטים שימשו כאישור מעבר דרך הנמל, וגם היום משמשים הדרכונים כאישורי מעבר דרך הנמל – אך כיום מדובר דרך כלל לא בנמל שיט אלא בנְמַל תעופה. אף שמו הרשמי של שדה התעופה הלאומי שלנו, העומד בימים אלו בפני השבתה כמעט מלאה, הוא נתב"ג, ראשי התיבות "נמל תעופה בן גוריון".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחיר הכתר של אסד: אובדן שליטה ומלחמת צללים
– הנציגים החרדים מאבדים שליטה על האירועים בבני ברק
– לא תרגיל פוליטי: המגזר הערבי משתחרר מהשמאל
מדוע נקרא שדה התעופה בשם נמל? כאן נפגשים אנו בתופעה רווחת בלשון – היותה שמרנית ואיטית יותר מן המציאות, המשתנה לעיתים בקצב מהיר. פעמים הרבה חפץ או מוסד נקרא בשם מסוים, ובהמשך הטכנולוגיה משתנה אך השם ניצב במקומו. נביט לדוגמה על "פח האשפה". כלי זה נקרא בתחילה פח בגלל שהיה עשוי פח. כיום כבר קשה למצוא פח עשוי פח, אך שמו נשאר ללא שינוי. כך גם העיפרון כבר אינו עשוי עופרת, שטרות הכסף כלל אינם עשויים כסף, וישנן עוד דוגמאות לרוב.
במקום להמציא מילה חדשה בכל פעם שחל שינוי – העדיפו הדוברים להמשיך לקרוא לכלי על שם תפקידו, אף שהשם לעיתים כבר אינו מתאים לכוונתו המקורית.
בדומה לכך קרה גם לנמל. במקורו הוא שימש במשמע מקום העגינה של האוניות, אך כיוון שהיה המקום שדרכו הובילו סחורות והפליגו ממדינה למדינה – גם כשההפלגה וההובלה נעשו בדרך האוויר מְקום היציאה לדרך נקרא בשם "נמל", ומה לי מעבר דרך המים או דרך השמים. כך נקרא נמל התעופה בשפות אירופה air port (או שם דומה), ובעקבות זאת אף בעברית המתחדשת.
העיצורים התבלבלו
המילה נמל עצמה הגיעה ללשוננו מן היוונית. עד היום הנמל נקרא ביוונית לימנאס, ובמקורותינו הוא מתועד בצורה לימן או למן. כך מסופר למשל במשנה במסכת עירובין: "פעם אחת לא נכנסו [חכמים] לַלְמֵן עד שחשיכה [השבת]. אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, ואמר להם מותר, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה". כך הוא הנוסח בכתבי יד קדומים של המשנה. ברם, אם נפתח את מהדורות הדפוס נראה שהנוסח המקובל במקום "למן" הוא "נמל" – אותם העיצורים בהיפוך הסדר, וזו הצורה שהפכה להיות מוכרת בעברית.
המילה נמל עצמה נהגתה בצירה בסופה – נמֵל. כך אפשר ללמוד מן הכתיב המלא "נמיל" שמופיע במקורות, וכן מן החריזה של פיוטים קדומים. הפייטן האיטלקי שלמה הבבלי, שחי לפני למעלה מאלף שנים, כתב למשל כך באחד מפיוטיו: "יצוריו חייבים להודות, חסד גומֵל / גלי ים יורדים, ומכניסם לנמֵל". הוא רומז כאן להלכה הקובעת שמי שהפליג בים והגיע למחוז חפצו צריך לברך "הגומל" – ומן החריזה למדנו שהמילה לא נהגתה נָמָל, אלא נָמֵל.
מדוע אפוא אנו רגילים כיום לצורה נמָל? בין השאר בזכות שירה של לאה גולדברג, שנכתב בזמן הקמת נמל תל אביב לפני כ-85 שנה. כך חרזה: "אנו כובשים את החוף והגַּל / אנו בונים פה נמָל, פה נמָל". הצורה שהילכה בארץ באותו הזמן הייתה נָמָל (אולי בהשפעת צורת הסמיכות "נְמַל-", שנהגית אכן בתנועת a בסופה – על משקל זָקֵן, זְקַן-ביתו; כָּבֵד, כְּבַד-פֶּה); ושירה של גולדברג, שזכה לתפוצה רבה, הנציח את ההגייה הזו (להאזנה ל"שיר הנמל" באתר זמרשת – https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=160).
ועד הלשון אמנם ניסה להילחם בגלים ולומר לציבור שיש להגות נמֵל ולא נמָל, אך הספינות כבר יצאו לדרך והצורה נמָל היא שקנתה לה שביתה בפי הדוברים – ודומה שכך הוא עד היום (אמנם בצורת הרבים מקפידים לומר נמֵלים, להבדיל מן הנמָלים).
נתן אלתרמן אף הקדיש לסערה הלשונית שיר בשם "למלחמת הצירה והקמץ", וכך כתב:
רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו / חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה
בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל-אָבִיב / שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה.
שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי… / אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל?
קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי / וְהִנֵּה מִתְגָּרִים בִּי: נָמֵל!
אֶעֱבֹד בִּשְׁבִילְכֶם בְּסוּפָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת / אֶלֶף טוֹנוֹת אֶשָּׂא לָכֶם, לֹא אֵעָצֵרָה!
הַטִּילוּ עָלַי תַּפּוּחִים וָמֶלֶט / אַל תַּטִּילוּ עָלַי אֶת הַמֵּים בְּצֵירֶה!
ומסיים אלתרמן בהערה שאינה נוגעת רק אל הנמֵל או הנמָל, אלא ללשון המתחדשת בכלָל:
הָהּ, וַעַד יָקָר / סַקֵּל אֶת כַּרְמֵי הָעִבְרִית, כֹּה לֶחָי
אַךְ שֵׁמוֹת שֶׁקָּרְמוּ כְּבָר עוֹר וּבָשָׂר / אֲסוּרִים כְּאֵבֶר מִן הַחַי!
ואכן, אף בין מתקני הלשון היו שהכשירו את ההגייה נָמָל (וגם מצאו לה עדים בדפוסים ישנים של המשנה) – שכן אחרי הכול מדובר במילה יוונית שנתגלגלה לעברית ועברו עליה גלים עד שעגנה בחוף מבטחים, ולימים אף שימשה מקום המראה ונחיתה למטוסים.
