בימים כתיקונם, התואר חיובי הוא חיובי בעיקרו. אם אומרים על מישהו שהוא "בחור חיובי" הרי שבבחור טוב עסקינן, ו"אדם שלילי" הוא אדם שאיננו רוצים בקרבתו. ברם, בשנה האחרונה רבים מחכים לשמוע שהם שליליים, ומי ש"יצא חיובי" דווקא אינו שמח כלל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כוכב נופל: האם פרישת ניסנקורן תחזיר את השפיות לשמאל?
– הכירו את הנשים החרדיות שרצות לכנסת הבאה
– הקהילה היהודית כמרקחה: האם יש לנו עתיד בצרפת?
מאין הגיעו אלינו התארים "חיובי" ו"שלילי", ומדוע קיבלה המילה חיובי את המשמע "כן" ושלילי את המשמע "לא", כמקובל למשל בשפת הקשר הצבאי ("קבל חיובי עבור")?
מי שאחראים למשמעים הללו הם חכמי ימי הביניים, שעסקו במלאכת תרגום ספרי המחשבה היהודית מערבית לעברית. הרמב"ם, ר' יהודה הלוי וחכמים נוספים כתבו את חיבוריהם המחשבתיים בערבית-יהודית, כלומר ערבית הנכתבת באותיות עבריות (לימים כך נהגו גם דוברי היידיש באירופה, שדיברו שפה זרה אך כתבוה באותיות עבריות).
חיבורים אלו, למשל "מורה הנבוכים" ו"הכוזרי", עניינו כמובן גם יהודים שלא דיברו ערבית, כמו תושבי צרפת או אשכנז, ועד מהרה החלו להיתרגם ספרים אלו מערבית לעברית. התרגומים מן הערבית הכניסו אל אוצר המילים של העברית שלל רב, שכן לא פעם עמד המתרגם מול מילה ערבית שלא היה לה עד כה תחליף קבוע בעברית.
לעיתים פשוט ייבא המתרגם את המילה הערבית אל העברית. כך למשל קיבלנו את המילה "מרכז", שהפכה היום למרכזית למדי בעברית. השורש רכ"ז אינו מופיע במקרא ואף לא במשנה. כשביקשו המתרגמים למצוא חלופה למילה הערבית מַרְכַּז הם פשוט בחרו ב"מֶרְכָּז", ולימים אף נגזרו ממילה זו תארים כמו מרכזי ואף פעלים כמו לרכז או למרכז. באותו אופן הגיעו לשפתנו עוד מילים שמקורן בערבית, כמו אופק, קוטר, תאריך ועוד.
במקרים אחרים לא ייבאו המתרגמים מילים מהערבית, אלא נטלו מילים קיימות בעברית ויצקו להן משמעות חדשה על פי המשמעות המקבילה בערבית ("שאילת משמעות"). כך נולדו המשמעים החדשים של החיוב והשלילה. שורשה של המילה "חיוב" הוא "חוב". במקרא השורש מופיע פעמיים בלבד, בספר יחזקאל ובספר דניאל. ביחזקאל מדובר על חוב כספי (פרק יח פסוק ז: "חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל"); ובדניאל מפציר שר הסריסים בדניאל וחבריו שיאכלו, ולא יסבכו אותו עם המלך שיבחין בחולשתם: "לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים… וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ". "וחייבתם את ראשי" פירושו תוציאוני חייב בדין לפני המלך, או אף תגזרו עליי חיוב מיתה.
בלשון חכמים המילה חייב משמשת רבות, אך אף כאן רק בהקשרים של חובה וחיוב בעונש. למשל, "בית הלל פוטרין ובית שמאי מחייבין", "חייב מלקות" וכדומה.
כאו נכנסת הערבית לתמונה. בשפת ערב השורש שפירושו "חיוב" (וג'ב) קיבל גם את המשמעות של "הכרח" – והמתרגמים מן הערבית יצקו את המשמעות הזו גם אל החיוב העברי. כך נאמר למשל על דבר מה שהוא "מחויב המציאות", כלומר "מוכרח להימצא" – ומכאן נפתחה הדרך אל "חיובי" בהוראת "אמיתי, קיים, ישנו" – וכך הוא עד בבדיקת הקורונה החיובית, כלומר, שנמצא בה סימן להימצאות הנגיף.
אף השלילה התפתחה באופן דומה. לשלול בתנ"ך פירושו "לבזוז, לקחת שלל". השורש המקביל בערבית (סלבּ) משמש גם במשמעות של העלמה וביטול, ואף כאן המתרגמים שאלו את המשמעות הזו אל העברית. כך, כשכתבו למשל שיש לשלול את הגשמיות של הבורא, הכוונה היא שיש כביכול ליטול אותה ולהרחיק אותה. ומכאן נפתחה הדרך לשלילי שפירושו "אינו קיים", כמו בבדיקה השלילית.
לשם המחשה, שוטר השולל את רישיונו של נהג – הוא נוטל את הרישיון ולוקח אותו כשלל (המשמע המקורי), ובמשמע נרחב יותר – מבטל את תוקפו של הרישיון, הופך אותו לחסר חשיבות.
סוף דבר, הן השלילה והן החיוב הן מילים עבריות שמקורן במקרא, אך בזכות המתרגמים מן הערבית נוצקו אליהן משמעים מחודשים ואלו הפכו לנפוצים.
ולא נותר אלא לאחל שילכו וירבו השליליים בישראל, עד שהתואר שלילי יחזור ויהא שלילי, והחיובי ישוב להיות חיובי כשהיה, ובא לציון גואל.
