האביב כבר מציץ מעבר לאופק, אך החורף טרם סיים לומר את דברו ומזג האוויר המשתנה מיום ליום ממשיך להעסיק אותנו רבות. מדוע אנו קוראים למערכת החום והקור, הרוחות והגשמים בשם "מזג אוויר"? מה בדיוק מוזגים כאן?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדיפלומטים הישראלים מאפריקה: "עושים הרבה כדי להתחסן"
– חשש להפסקות חשמל ושיבושים בתנועה: האם השלג יגיע לירושלים?
– האם האיראנים מסתירים אמל"ח במתקנים של האו"ם?
השורש מז"ג מופיע פעם אחת בלבד במקרא, בשיר השירים: "שׇׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג". מֶזֶג כאן פירושו משקה שנמזג, וממלא את הכלי הנקרא אגן הסהר, כנראה בשל צורתו העגולה כירח במילואו.
השורש הנדיר בלשון המקרא הופך לרווח בלשון חכמים. כך למשל בתיאור ליל הסדר במשנה: "מזגו לו כוס ראשון וכו'". במסכת עבודה זרה בתלמוד אף מתועד דיון לשוני מעניין בין האמוראים סביב שורש זה. פעם אחת, מסופר, שאל האמורא רבי אסי את רבו, רבי יוחנן, מה דינו של יין שמסכו גוי, האם מותר הוא או אסור. עוד לפני שענה לו, העיר לו ר' יוחנן – אמור "יין שמזגו גוי", מדוע אתה אומר "מסכו"? ענה לו ר' אסי שנקט את הלשון "שמסכו" כי זו לשון המקרא, למשל בספר משלי: "טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ". השיב לו ר' יוחנן במשפט שהפך למפורסם: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". כלומר, אף אם בתקופת המקרא השתמשו בשורש מס"ך לציון פעולת המזיגה, אנו כיום מדברים בלשון מאוחרת יותר, ואין להתייחס אליה כלשון מוטעית שאין לה זכות קיום. לכן, אין לחשוש לומר "שמזגו", כרווח בלשון חכמים (שימו לב גם לקרבת הצליל בין שני השורשים מס"ך ומז"ג. העיצורים סמ"ך וזי"ן קרובים למדי ומתחלפים ביניהם לא פעם, ואף בין כ"ף לגימ"ל העברית מכירה חילופים, למשל בשורשים סכ"ר וסג"ר).
אך מעבר לצורה של השורש, מהי המשמעות של מסיכת היין או מזיגתו? כיום אנו מבינים שמזיגה היא יציקת המשקה מכלי לכלי, למשל מן הבקבוק אל הכוס – אך במקורה פעולת המזיגה פירושה עירוב ומהילה, ולא רק העברה של המשקה מכלי לכלי. בימי חז"ל מקובל היה למהול את היין החי במים, ופעולת המהילה נקראה מזיגה. הנה כך למשל דברי ר' אליעזר המובאים בתלמוד הירושלמי: "יין בזמן שהוא כמות שהוא אומר עליו בורא פרי העץ. בזמן שהוא מזוג (כלומר: מעורב במים) אומר עליו בורא פרי הגפן".
ובכן, כשקוראים אנו על מזיגת היין במשנה הכוונה היא להכנתו לשתייה באמצעות מהילתו במים, ורק במאוחר החלו להשתמש במזיגה לתיאור יציקת המשקה כשלעצמה – כפי שהוא כיום (ואגב, יש המהדרים וקוראים גם להנחת מאכלים בצלחת בשם מזיגה – "למזוג לך אורז?" – אך זאת בהשפעת פועל מקביל בערבית).
מלנכוליה וטמפרמנט
נשוב למזג האוויר. כפי שראינו המזיגה היא עירוב, ו"מזג האוויר" פירושו אם כן עירוב האוויר החם והקר, הלח והיבש. המינון השונה של מרכיבי האוויר הוא שיקבע האם יהא חם או קר, גשום או יבש. לכן גם נקרא המזגן בשם זה, שכן תפקידו הוא למזג את האוויר, ולשנות את הרכבו למצב הרצוי. אגב, אף המונח הלועזי טמפרטורה פירושו המקורי בלטינית הוא המינון והמזג של המרכיבים השונים של האוויר – ורק במאוחר הוא החל לשמש במשמע "מספר מעלות החום".
ולא רק לאוויר יש מזג, אלא גם לבני אדם. לעיתים אומרים על אדם למשל שהוא בעל מזג חם, היינו שהוא נוטה לרגוז, ומועמדים לשיפוט נפסלים בגלל שלא הפגינו "מזג שיפוטי". המילה מזג כאן קשורה לתיאוריה הרפואית העתיקה שלפיה אופיו של האדם נקבע לפי מינון הנוזלים שבגופו. היוונים סברו שמי שרבָּה בגופו למשל המרה השחורה הריהו נוטה לעצבות ולדכדוך (זהו הפירוש המילולי של מילת הלעז מלנכוליה – מרה שחורה. melan פירושו שחורה, ו-cholia פירושו מרה). לעומת זאת מי שרבה בגופו המרה האדומה יהיה אדם שמח ורואה טוב. גם המילה הלועזית טמפרמנט, הקרובה לטמפרטורה, פירושה המקורי הוא הוויסות והמינון של המרכיבים הללו, ולכן היא מתורגמת במילה מזג. כפי שכתבנו כאן בעבר, פעמים הרבה מילה נולדת לאור מציאות כלשהי או על פי תיאוריה כלשהי, והיא ממשיכה לשמש אף שהמציאות השתנתה או שהתיאוריה פג תוקפה, וכך הוא גם במילה מזג. אף שאיננו סבורים שהאופי נקבע על פי הרכבי הנוזלים, עדיין אנו משתמשים במילה מזג – והכוונה המעודכנת היא למזיגה הייחודית של התכונות השונות המרכיבות את אופי האדם.
לסיום, בפתח שבוע שמסתמן כקר ביותר בחורף הנוכחי, אולי אפילו מושלג, נקווה שישרור בארצנו מזג אוויר טוב ובריא, ואף מזגם של הבריות יהא חיובי וטוב, חמים ונעים.
