מאז היוודע תוצאות הבחירות, מנסים הצדדים השונים לגבש גוש מפלגות שיוכלו להקים יחד ממשלה. מאין הגיעו אלינו המילים "לגבש" ו"גוש" – מילים שימושיות בעברית, ולא רק בהקשרים פוליטיים?
מקור שתי המילים הללו בהופעה יחידה במקרא בספר איוב – הידוע בריבוי המילים היחידאיות בו. המילה "גוש" מופיעה בדברי איוב עצמו, בהקשר שלילי למדי: "לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר". הפועל "לגבש" כלל לא מופיע במקרא, אך מופיעה בו פעם יחידה המילה "גָּבִישׁ", גם היא בדברי איוב, והפעם בהקשר חיובי יותר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה… לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים".
לדברי איוב אין להשוות את החכמה לזהב, לזכוכית או לכלי פז, וכן לא ל"ראמות" ול"גביש". איננו יודעים מהם בדיוק הראמות והגביש, אך מההקשר עולה שמדובר בדבר מה יקר ורב ערך. כך למשל מפרש רש"י: "שמות אבנים טובות שבים הם".
המילה "גביש" מופיעה כאמור רק במקום זה, אך מילה קרובה לה, "אלגביש", מופיעה בספר יחזקאל: "וגשם שוטף באפי יהיה, ואבני אלגביש" (מן הפסוק הזה נטלנו את הצירוף "גשם שוטף"). נראה שאבני האלגביש המוזכרות כאן הן דימוי לגבישי ברד או קרח, ולכן פירשו שהגביש שנזכר באיוב הוא המחצב הקרוי בלעז קריסטל – אבן שקופה המזכירה במראהּ גבישי קרח (ואגב, גם המילה הלועזית קריסטל פירושה המקורי הוא קרח, והאבן המכונה כך נקראה קריסטל בשל דמיונה לגבישי הקרח).
מכל מקום, מן הגביש נגזרו ברבות הימים פעלים, למשל "לגבש" ו"להתגבש", היינו להיעשות מוצק וגבישי כאבן. הנה למשל דוגמה ממאמר שכתב חיים נחמן ביאליק, ובו הוא מעלה על נס את העברית: "הלשון גופה היא צורת הרוח היחידה של האומה, היא היא ממשותו האחת של אותו הרוח… הלשון עצמה מה היא אם לא רוח שנתגבש ונתממש?". ובמאמר אחר כתב: "ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה". אפשר שביאליק הוא הראשון שהשתמש בשם הפעולה "גיבוש", במשמע הפיכה לגביש – ומאז הפכה המילה לשימושית ונפוצה, הן באזרחות והן בצבא, שם הגיבוש שימש בתחילה כשם לפעילות שמטרתה לגבש את היחידה, ובהמשך לפעילות שתפקידה לבחון ולמיין את המועמדים לסיירות וליחידות מיוחדות.
ליל הבדולח – תרגום מוטעה?
מילת הלעז קריסטל שהוזכרה לעיל שימשה בשפות אירופה במשמעויות מגוונות. השבוע נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואחד האירועים הראשונים שפתחו את מוראות הימים ההם היה הפרעות המכונות בשם "ליל הבדולח" – לילה שבו הוצתו בתי כנסת, ונותצו ונהרסו חנויות רבות השייכות ליהודים. לדברי חוקר הלשון גד בן עמי צרפתי, השם "ליל הבדולח" הוא תרגום מוטעה של השם הגרמני "קריסטל נאכט". המילה קריסטל בגרמנית פירושה גם שמשות, זכוכיות, והלילה ההוא נקרא "קריסטל נאכט" בשל הזכוכיות הרבות שהיו פזורות ברחובות. למילה קריסטל היה גם המשמע "בדולח", הזכוכית היקרה, ולכן תורגם הצירוף לכינוי "ליל הבדולח", אף שבצירוף הגרמני כלל אין הכוונה לבדולח – והתרגום הראוי היה "ליל השמשות" או "הזכוכיות". ואגב, יש שנמנעו בכלל מהשימוש בצירוף "ליל הבדולח", על פי ההנחה שיש כאן מעין "לשון נקייה", המנסה לייפות ולהסתיר את הפרעות והשרפות שהתרחשו. כך למשל נכתב בלוח השנה של מכון מורשת יהודי אשכנז: "הקפידו הרבנים שלא לכנות את ליל שריפת קדשי ישראל בשם 'ליל הבדולח', שהוא השם שניתן על ידי הפושעים הנאצים מתוך לעג, אלא בשם 'ט"ז במרחשון'".
ומאין הבדולח? המילה בדולח עצמה עברה כל הנראה גם היא גלגולי משמע. המילה נזכרת בתחילת ספר בראשית, בתיאור ארץ החוילה: "וזהב הארץ ההיא טוב, שָׁם הבדלח ואבן השהם". על פי השוואה לשפות עתיקות אחרות, נראה שהבדולח הוא שם של שרף ריחני יקר, הנקרא בלעז bdellion. אף בתקופת חז"ל הוכר חומר ריחני בשם בדולח, כפי שמעיד המדרש הבא בבראשית רבה: "'שָׁם הבדולח ואבן השוהם' – את סבור כבדולח הזה של פַּטָּמִין (רוקחי בשמים)? יגיד עליו רעו, מה זה אבן טובה, אף זה אבן טובה". פעמים הרבה כשלא ברור המשמע של מילה מסוימת, היא מקבלת באופן אוטומטי את המשמע של המילים הסמוכות לה. נראה שאף כאן זהו המקרה. אף אם המילה בדולח הייתה במקורה שרף יקר וריחני – כיוון שהיא נכתבה סמוך ל"אבן השוהם" היא נדבקה במשמע של אבן יקרה, ולימים התייחדה לקריסטל שנזכר לעיל.
נסיים בתקווה שהימים הבאים עלינו יוסיפו לגיבוש של עמנו, ושהגושים השונים בו יתגבשו יחד לגביש בהיר וזוהר, אמן אמן.
