לאחר תקופה ארוכה יחסית של שקט, נאלצו לצערנו תושבי שדרות והסביבה לשמוע שוב בשבוע שעבר את אזעקות "צֶבַע אדום". על המילה "אדום", הקשורה לצבע הדם, כתבנו כאן בעבר – וכעת נאמר מילה על הצֶּבַע.
המילה מופיעה בעברית שבמקרא בפסוק יחיד – בסיום שירת דבורה בספר שופטים. השירה מתארת את דברי חברותיה של אם סיסרא, המרגיעות אותה ומנסות להניס את דאגתה לאחר שבנה איחר לחזור מהקרב: "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל… שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה, צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל".
דובר העברית הישראלית השומע את הצירוף "שְׁלַל צבעים" לצד "רקמה" – מבין מן הסתם כי מדובר במגוון גדול של בגדים צבעוניים, בשלל צבעים. אך יש כאן השלכה אחורה של המשמע המוכר לנו על המקור התנ"כי. כיום אנו משתמשים במילה "שְׁלַל" במשמע מגוון גדול, למשל במשפט כמו "עומדות לפנינו שְׁלַל אפשרויות". אך מקור השימוש הזה הוא בפסוק שלנו, בצירוף "שלל צבעים" – ופירוש המילה "שְׁלַל" כאן היא פשוט שלל המלחמה, הציוד שנלקח מצבא האויב. רק בגלל המילה "צבעים" הסמוכה קיבלה המילה "שלל" את המשמע "מגוון", וכך עברה ממשמעות שלל המלחמה לתיאור ריבוי וגיוון.
אך נחזור עתה למילה צֶבַע עצמה. בעברית כאמור היא מופיעה רק בפסוקי הסיום של שירת דבורה, אך בארמית שבתנ"ך אנו פוגשים את השורש צב"ע כמה פעמים, ומשמעותו הירטבות וטבילה במים. כך למשל נאמר בתיאור חלומו של המלך נבוכדנצר, שראה על משכבו עץ גדול וגבוה שייכרת, אך שורשיו יישארו מחוברים לקרקע ויירטבו בטל השמים: "וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע" (דניאל ד).
ואכן, בתרגום אונקלוס המילים "יכבס בגדיו" שבתורה מתורגמות "יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי", שכן דרך הכביסה הייתה באמצעות השריה במים. בדומה לכך, המילים "וְטָבַל אֶצְבָּעוֹ" מתורגמות בתרגום הארמי הארצישראלי: "וצַבַּע אצבעיה".
סביר אפוא שמשמעו הראשוני של השורש צב"ע היה קשור להירטבות ולהשריה, וכיוון שתהליך הצביעה של הבדים התבצע באמצעות טבילתם בנוזל – קיבל השורש צב"ע את משמעו הצבעוני העדכני.
אלא מן הצבוּעין
בלשון חכמים אנו כבר פוגשים את הפועל 'לצבוע' במשמעותו המוכרת, ואף את שם המקצוע צַבָּע. כך למשל מלמדת המשנה במסכת בבא קמא: "נתן צמר לַצַּבָּע… לִצְבּוֹעַ לו אדום וּצְבָעוֹ שחור – נותן לו דמי צמרו". כלומר, אם הצַבָּע טעה בצביעתו, עליו להחזיר ללקוח את דמי הצמר.
בלשון חכמים התחדש גם משמע נוסף לשורש צב"ע, והוא הצביעות. בתלמוד מובאים דבריו המפורסמים של המלך ינאי לאשתו: "אל תתייראי מן הפרושין, ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבוּעין הדומין לפרושין, שמעשיהם מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס". ה"צבוּעין" כאן הם מי שאין תוכם כברם, שכביכול צובעים עצמם מבחוץ בצבע אחר מצבעם האמיתי.
בניגוד לסברה הנשמעת לעיתים – אין קשר בין תכונת הצביעות, שקשורה כאמור לַצֶבַע, לבעל החיים שנקרא צָבוֹעַ, הנושא בתואר הטורף הגדול ביותר החי בישראל כיום. הצבוע נזכר פעם יחידה בתנ"ך, בשם מקום באזור בנימין: "דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה" (שמואל א יג). לא ידוע בדיוק היכן שוכן גיא הצבועים הנזכר, וגם לא ברור אל נכון איזו חיה היא הצבוע התנ"כי (רד"ק שם מפרש, על פי התרגום הארמי, כי מדובר בנחש אפעה, הנקרא צבוע "לפי שעשוי בגוונים ובמיני הצבעים") – אך מקובל לומר כי הכוונה היא לנחל הנקרא בפי הערבים עד היום "ואדי אבו א-צ'באע", 'נחל אבי הצבועים', סמוך לנחל פרת (ואדי קלט). אף הזיהוי העדכני של הצבוע עצמו מתחזק משמו הערבי של בעל החיים – צ'בע. ואגב, מילת הסלנג דְּבַּע ("יצאת דבע") מקורה גם היא בשמו של הצבוע בערבית, שכן האות צ' נהגית כעיצור הקרוב ל-ד'. בדמותו של הצבוע נקשרו בתרבויות רבות אגדות ומיתוסים שונים ומשונים, בשל העובדה שהוא ניזון מפגרים ובשל קולו הדומה לצחוק, ולכן הפך שמו להיות כינוי גנאי מקובל.
מכל מקום, אף ששניהם נצפים בארצנו מדי פעם – אין קשר בין הצבוֹע בחולם לבין הצבוּע בשורוק, הצובע עצמו במחלצות לא לו.
