מאז תום מערכת הבחירות האחרונה, מתווכחים השחקנים במגרש הפוליטי סביב השאלה מיהו ומהו "ימין אמיתי". מאין הגיע המשמע הפוליטי של המילה "ימין"? התשובה מפליגה אל הפרלמנט הצרפתי שלאחר המהפכה, בשנת 1789. בתיאור כוללני – בצד הימני של הבית ישבו התומכים במלוכה, ואילו בצד השמאלי ישבו המצדדים במהפכה, וכך באו לעולם המונחים "ימין" ו"שמאל" – ועם הזמן צברו עוד משמעויות והבחנות בתחומים המדיניים והכלכליים.
המילה ימין מקורה בשורש ימ"ן, הקרוב לשורש אמ"ן שעניינו נאמנות, אמת וביטחון (אַמְן בערבית פירושו "ביטחון"). לא מקרה הוא שהיד החזקה בעברית נקראת בשם הקרוב למשמע "אמת ונכון". גם באנגלית right פירושו "נכון", וכן "ימין"; ואף ברוסית המילה "פְּרַבְדָה", שפירושה המילולי הוא "אמת", קרובה למילה שמשמעותה "יד ימין" (pravaya). כיוון שאצל רוב הבריות היד הימנית היא החזקה, היא כונתה היד הנכונה והנאמנה.
בעקבות היד הימנית, קיבלה המילה ימין גם את המשמע "צד ימין" (למשל בדברי העבד ללבן ומשפחתו בחרן: "הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל"). וכיוון שהמפה המקראית "מוצפנת" לכיוון מזרח – כלומר על פי מבט הפונה מזרחה, קֵדְמה – הצד הדרומי נמצא מִימין הצופה, ולכן הדרום נקרא בתנ"ך גם בשם ימין (כך בתהילים פ"ט: "צפון וימין אתה בראתם". אף המילה תימן שמשמעה "דרום" גזורה מאותו השורש).
בית שפתותיים
ציינו שהימין הפוליטי מקורו בפרלמנט הצרפתי, ואף המילה פרלמנט עצמה היא ילידת צרפת. פירושה המילולי הוא "דיבור", "אמירה" (parler בצרפתית – לדבר), וכיוון שהפרלמנט הוא מקום שבו מקבלים הכרעות באמצעות דיבורים, הוא נקרא בשם זה. שמא בשל כך נהג ש"י עגנון לקרוא בלעג לבית הנבחרים בשם "בית שפתותיים". כך כתב למשל בסיפורו הקצר "על המיסים": "נכנסו גדולי המדינה עם נבחרי העם לישיבה דחופה לבית שפתותיים, הוא בית המוּרשים, שכל שאלות המדינה נחתכות שם".
הכינוי "בית המורשים" נטבע בידי אליעזר בן־יהודה, שכן בפרלמנט יושבים הנציגים שקיבלו הרשאה לפעול מבני העם. בן־יהודה השתמש בעיתוניו גם בשם המקוצר "מוּרְשׁוֹן" – אך שתי המילים הללו לא נקלטו בפי ההמון, והכנסת עצמה קבעה את שמה בראשית ימי המדינה על פי שמה של "הכנסת הגדולה" מימי הבית השני.
כך אמר בעניין זה זרח ורהפטיג, חבר הכנסת הראשונה, שהיה בין מציעי השם "כנסת": "אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120".
מיומנויות ימניות
מן המילה "ימין" קיבלה העברית גם את שם התואר "מיומן" ואת שם העצם "מיומנות". התלמוד במסכת זבחים דן בשאלה באיזו אצבע יש לבצע את אחת ממלאכות הכהונה במקדש, ולומד מן הפסוק שבו נאמר "אצבעו הימנית" שיש לבצע את המלאכה באצבע "המיומנת שבימין". ומפרש רש"י: "אצבע הרגילה למלאכה… היינו שאצל גּוּדָל". כלומר, מדובר באצבע הסמוכה לאגודל, שהיא הימנית ביותר ביד ימין כשכף היד פשוטה כלפי מעלה – והיא גם המיומנת ביותר, היינו האצבע המאומנת ביותר, שרגילים להשתמש בה לשימושים שונים. בימינו אנו נכנסה המילה "מיומן" בנעליה של המילה האנגלית skilled (ושם העצם "מיומנות" נכנס בנעלי skill), וכך עוסקים במיומנויות קריאה, חשיבה וכדומה.
ואיך קוראים בתנ"ך למי שידו החזקה היא דווקא ידו השמאלית? לכאורה הכינוי המתאים לו הוא "איטר יד ימינו" – כפי שנאמר על אהוד בן גרא, שהיכה את מלך מואב בידו השמאלית, וכן על אנשי בנימין, שהיו "שבע מאות איש בחור איטר יד ימינו, כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא" (שופטים כ).
ברם, נראה בהחלט הפירוש שלפיו "איטר יד ימינו" הוא מי שקשרו בכוונה תחילה את יד ימינו כדי להרגילו להשתמש היטב ביד שמאל (השורש אט"ר משמעו סגירה, כמו בפסוק בתהילים "אל תאטר עלי באר פיה"). לאחר "סדרת החינוך" הזו הלוחם יודע להפעיל היטב הן את ימינו והן את שמאלו, ולכן הכתוב מציין זאת לשבח. כך אפשר לכאורה ללמוד מתיאור לוחמי בנימין בספר דברי הימים: "נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן". נראה אפוא ש"איטר יד ימינו" אינו סתם שמאלי, אלא מי שיכול להילחם היטב בשתי ידיו, הן בימין הן בשמאל – ולגבור על כל מכשול.
