כינור לשירייך, אסיר בכמיהתו אלייך: מסע בעקבות ירושלים של זהב

ההמנון הבלתי מעורער של יום ירושלים הוא שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב". רבות נכתב על השיר, שהושר לראשונה ביום העצמאות תשכ"ז, שלושה שבועות לפני שחרור ההר והעיר, סחף לבבות – וכמו חזה את החזָרה אל בורות המים, השוק והכיכר, את קול השופר שעמד לקרוא בעיר העתיקה.

נעמי שמר, כדרכם של משוררי ישראל בדורות קודמים, ארגה את שירה משיבוצים מן המקורות. את שם השיר נטלה מן התכשיט שהבטיח ר' עקיבא להכין לאשתו רחל לכשיוטב מצבם. את חתימת הפזמון, "הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִנּוֹר", שאלה משירו של ר' יהודה הלוי, הפותח "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". שיר זה נאמר כיום במסגרת הקינות לליל תשעה באב, אך הוא נכתב כשיר אהבה וגעגוע לציון המתאים לכל עת ולכל שעה.

"לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ – אֲנִי תַּנִּים", כתב ריה"ל בשירו; כלומר: באבלי על כאבֵךְ ועונייך הריני בוכה כיללת התנים (ראו מיכה א, ל: "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה"); אך "עֵת אַחֲלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ – אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירַיִךְ". בשיר אחר של נעמי שמר, שיר קליל יותר, היא כתבה "אֲנִי גִּיטָרָה, הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי" – ויסוד הציור בדימוי שדימה עצמו ר' יהודה הלוי לכינור הנוגן את שירי ירושלים (ויש לזכור את עובדת היותו מבני לוי, המופקדים על השירה במקדש. ואף דימוי זה יסודו בתנ"ך: "עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ", ישעיהו טז).

נראה שגם מילות הפתיחה של "ירושלים של זהב", "אֲוִיר הָרִים צָלוּל כַיַּיִן", מושפעות מלשונו של הלוי באותו השיר, בִּשְׁבַח אווירהּ של ציון: "חַיֵּי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ" (וכאן מקום להעיר שהמילה "אוויר" נוקדה במקורה בצֵירֵי בסופה, אֲוֵיר, ולא בחיריק כמקובל כיום. המילה היא מילה יוונית, ממנה התגלגלה לימים המילה האנגלית air, והיא שולבה בלשוננו בלשון המשנה. בגלל שהיא נכתבת ביו"ד, היא נהגית כיום בפי הכול בחיריק בסופה. כך קרה גם לשם יוסֵי שהפך ליוסִי, למילה דִּיר, ועוד).

ביריה הלא תשאלי

שירו של ריה"ל זכה לאהבה גדולה, הן במזרח והן במערב, ונכתבו בצלמו ובדמותו שירים רבים, באותו חרוז ובאותו משקל (סוג שלם של קינות לתשעה באב נקרא "צִיּוֹנִים", היינו שירים שנכתבו בתבנית השיר "ציון הלא תשאלי").

גם בימינו אנו נכתבו שירים בהשראתו, למשל השיר שכתב יוסי גמזו בתשכ"ז מיד לאחר ניצחון ששת הימים – "ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך"; וכבר בשנת תש"ו (1946), לאחר מעצרם של חברי המחלקה הדתית של הפלמ"ח שאיישו את ביריה הסמוכה לצפת, כתב לכבודם הרב משה צבי נריה את השיר "ביריה הלא תשאלי לשלום אסירייך". הנה שורות הפתיחה ושורות הסיום של השיר:

בִּירְיָה, הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,

אֲשֶׁר מִשְׁמָר הָיָה לֵילָם, וְיוֹמָם – לִבְנוֹת גְּדֵרַיִךְ,

שֻׁלְחָן עָרוּךְ אֲשֶׁר סִיְּמוֹ רַבִּי יוֹסֵף בִּזְבוּלַיִךְ,

לְרַגְלָם נֵר הָיָה תָּמִיד, עֲדֵי עָלוּ עַל הֲרָרַיִךְ…

 

וְכִי הִפְלִיאוּ מַכּוֹתָם שׁוֹטְרֵי אֱדוֹם, מְעַנַּיִךְ,

בְּדוּמִיָּה כְּאֵב נָשְׂאוּ, מַכְאוֹב עַם בְּמַכְאוֹבַיִךְ,

בִּירְיָה אַתְּ לָנוּ אוֹר, לָעַד יָהֵלּוּ חֲלוּצַיִךְ,

מִנִּי צִינוֹק יָצְאוּ לִדְרוֹר, בָּנִים – כִּנּוֹר הֵם לְשִׁירַיִךְ.

הרב נריה נטל כאן את דימויו של ריה"ל, שהציג את המתגעגע לציון כאסור בעבותות אהבה אל הארץ, והחיל אותו על אסירים של ממש, שניתנו מבעד לסורג ובריח בשל התיישבותם על אדמת הארץ והגנתם עליה. ובעצם, כך נוצר עוד הרבה קודם לכן המושג "אסירי ציון", שמקורו במטפורה שבשירו של ריה"ל, אך הוא מתייחס לאסירים ממש, לאלו שכמיהתם העזה לציון הובילה אותם להיאסר בעבורה. הנה למשל דיווח מעציב מהעיתון דבר משנת 1930: "העיתונים היהודיים בוורשה מודיעים כי בבית הסוהר הלנינגרדי מת אסיר ציון צעיר שלמה ליפשיץ אחרי שביתת רעב במשך 14 יום".

***

שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", מסתיים ב"אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת", ואפשר שגם את הדימוי הזה נטלה משירו של ריה"ל, החותם גם הוא בתקווה לזריחת אורה של ירושלים:

"אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ, וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרַיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ, בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ".