בכותרות החדשות אפשר לראות כיום משפטים כמו "ראש הממשלה צייץ בתגובה", או "ראש האופוזיציה פרסם ציוץ". דובר עברית של לפני עשרים שנה שהיה קורא את המשפטים הללו בוודאי היה תמה, ולא מבין ממתי החלו בני אדם לצייץ.
הציוץ כאן הוא כמובן תרגום של tweet, פרסום הודעה ברשת החברתית טוויטר, שבימים אלו מציינת 15 שנה להיווסדה. הן המילה האנגלית "tweet" והן המילה העברית "ציוץ" הינן דוגמה לאונומטופאה, או בעברית תַּצְלִיל – מילה שצלילהּ מרמז על משמעותה.
האונומטופאה נחשבת בדרך כלל לתופעה חביבה המצויה בשולי הלשון, במקום שבו שוכנות מילים כמו זמזום ורשרוש ופכפוך. ואגב, מעניין לשים לב שבכל המילים הללו ישנם צלילים שחוזרים על עצמם, וכך הם מדגישים את העובדה שלצליל המילה יש משמעות ייחודית, שלא כמו סתם מילה מן השורה, למשל שולחן או כיסא, שבה אין קשר בין הצליל למשמעות.
בקבוק וצפצוף
בספר השורשים של רד"ק, אחד מן המילונים המקראיים החשובים שנכתבו בימי הביניים, מוסברת כך המילה "בקבוק", הנזכרת שלוש פעמים בתנ"ך: "בקבוק – כלי חרס או זולתו שפיו צר, ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופך ממנו עושה בקבוק". כלומר, בשל הצליל בק-בק-בק שנשמע בשעת המזיגה – נקרא הכלי בשם בקבוק.
הבקבוק היא דוגמה יוצאת דופן למילה מקראית שמוסברת כאונומטופאה, ואפשר לצרף לה את השורש צפצ"ף לתיאור קולות הציפורים, ואולי עוד כמה מילים בודדות. ברם, בהחלט מסתבר שבשלבים מוקדמים של השפה – מילים רבות אכן החלו את דרכן כאונומטופאה, וניסו לרמוז באמצעות צליליהן למשמעויותיהן.
כבר מתקופת הפילוסופים היוונים הקדומים מתועדים ויכוחים סביב השאלה האם השפה היא "הסכמית או טבעית", כלומר האם יש קשר טבעי בין מילה כלשהי למשמעותה, או שפשוט נוצרה הסכמה ששולחן הוא שולחן וכיסא הוא כיסא ותו לא.
התומכים בעמדה שהשפה היא הסכמית ואינה טבעית הביאו כראיה את הטענה שלפיה אם השפה הייתה טבעית – היינו מצפים שבשפות רבות מילים שמשמעותן זהה יהיו דומות בצליליהן. במציאות יש מרחק גדול בין כלב לבין dog, בין חמור לבין donkey, וכן על זו הדרך – והדבר מעיד לכאורה שכל שפה גיבשה לעצמה הסכמה שאין קשר בינה לבין המציאות הטבעית.
איך עושה תרנגול עברי?
אך נראה שהדברים מורכבים יותר. הבה נקשיב לקולות שמשמיעות החיות בשפות השונות. בעברית מלמדים את הפעוטות שהכלב נובח "האו האו", והחתול מיילל "מיאו" – אך בשפות אחרות הצלילים הללו מיוצגים אחרת. התרנגול העברי מקרקר "קו-קו-ריקו" – אך באנגלית הוא משמיע משהו כמו "קוק-א-דודל-דוּ". האווז מגעגע בעברית "גע גע", אך באנגלית "honk". כלומר, אפילו כשאנו באים לחקות צלילים – בשפות השונות מתקבעות הסכמות שונות, והן אלו שעוברות מדור לדור אף שהן מתרחקות מהצלילים שהן מבקשות לייצג. כך הוא גם במילים אחרות שנתקבעו, למשל "בום" לתיאור קול נפץ. אדם ששמע קול נפץ חזק יאמר בטבעיות: "פתאום שמעתי בום חזק". אך הוא לא שמע באמת את הצליל "בום". באותה מידה הוא יכול היה לומר "פאף" או "צ'אח", ואכן בשפות אחרות משתשים בצלילים אחרים לייצוג קולות נפץ.
בדומה לכך, בהחלט אפשר שמילים רבות החלו את דרכן בעולם כשהצליל שלהן מבקש לרמוז למשמעותן, אך עם השנים הן הלכו והתרחקו ממקורן וקיבלו צורה ייחודית בכל שפה ושפה (כדוגמה אפשר להטות אוזן אל המילה "רעם". סביר שנולדה כחיקוי לצליל הרועם והמתגלגל שבא אחר הברק, ואכן בשפות רבות הצליל ר' משולב במילה שמשמעותה היא רעם. בערבית: רעד; ברוסית: גרום; ביידיש [מגרמנית]: דונר; באנגלית: ת'נדר, ועוד).
כך קרה גם לצפצוף או לציוץ, שבאנגלית קיבל את הצורה הקרובה tweet. במקורו כאמור הוא חיקוי לצלילים הבוקעים ממקורי הציפורים שבראשי האילנות, וכיום הוא כינוי למסרים הקצרים הנשלחים כדורבנות.
