"בנט הציל תוכי". כך בישרו הכותרות בשבוע שעבר. אך מנין הגיע השם תוכי?
ובכן, המילה תוכי היא מילה תנ"כית, אך ככל הנראה בתנ"ך היא לא כיוונה לציפור הצבעונית החביבה שנקראת היום בשם זה.
בספר מלכים מסופר כי צי האוניות של המלך שלמה היה מפליג מדי שלוש שנים אל תרשיש ומביא איתו "זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים". קשה לדעת אל נכון מהם אותם "תוכיים", ונאמרו בהם פירושים רבים. על פי יוסף בן מתתיהו מדובר בעבדים שהגיעו מארץ כוש (!), ואחרים פירשו שמדובר במין קוף, או באלמוגים יקרים. מכל מקום, הפרשנות שהתקבלה במקורותינו הייתה שמדובר במין עוף – אך לא התוכי שלנו אלא הטווס.
כך נכתב בתרגום יונתן למילים "זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים": "דהב וכסף ושן דפיל וקופין וטווסין". השנהב מפורש כ"שן הפיל" (המילה פיל אינה מופיעה במקרא), והתוכים הם טווסין (גם הטווס אינו נזכר במקרא, ושם זה עולה על במת העברית רק בלשון חכמים).
פרשני ימי הביניים מצטטים את תרגום יונתן, ומפרשים אף הם שהתוכי הוא הטווס. עדות נחמדה לכך נשמרה בשיר קצר של שמואל הנגיד, בן תור הזהב בספרד, המדבר בגנות ריבוי הנכסים:
יָפוּ נְכָסִים, אַךְ בְּבֹא רָעָה / אִישִׁים עֲלֵי הוֹנָם יְנֻגָּפוּ.
מַה נָּאֲוֶה זָנָב לְתֻכִּים, אַךְ / כָּבְדוּ בְּזָנָב יוֹם יְרֻדָּפוּ.
כלומר, בזמנים של שלום ושלווה העשירים יכולים להתייפות בממונם כמו שהתוכי, היינו הטווס, מתייפה בזנבו – אך כשישנה עת צרה לעיתים הממון עומד לרועץ לעשירים, כשם שזנב הטווס מכביד על מנוסתו.
אף בספרי הטבע הראשונים שהחלו להיכתב בעברית היה מוסכם על הכול שהתוכי הוא הטווס. הנה למשל דבריו של סופר ההשכלה ברוך לינדא בספרו "ראשית לימודים" (המאה הי"ח): "התוכים – הוא היפה בנוצותיו מכל העופות, ובפרט בנוצות הארוכות כאמתיים אשר לְהַזָּכָר בזנבו, ויגביהם למעלה להעמידן זקוף בעיגול כגלגל, אולם בקולו מר צורח וקשה להשמעת אזניים".
והנה עוד תיאור נלהב של התוכי מפי יוסף שיינהאק, בספרו "תולדות הארץ" (המאה הי"ט): "התוכי הוא אחד משעשועי כל חמדת הטבע אשר נתן א-לוהים לנו להתענג בו… וקצה נוצות זנבו כליל כל יופי המראות והצבעים, לא יכלכלו גיליון ועט לבאר פאר תוארם".
בוטים מצייצים
וכאן ישאל השואל: אם כשאמרו תוכי התכוונו לטווס שלנו, איך קראו בספרי הטבע הללו לתוכי שלנו? ובכן, אפשר לראות כאן דוגמה יפה לסגנון השמות שהתחדשו בתקופת ההשכלה. בספר "שבילי עולם" הוא נקרא בשם "בעל הכנפיים המגיד לאדם שיחו (פאפאגייא)", על פי כישרון התוכי לחקות את דיבורו של האדם. בעלי ההשכלה הרבו במליצות המבוססות על לשון המקרא, ואף כאן כך. בספר עמוס נאמר בשבח הבורא: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ", ובעקבות לשון הפסוק קרא בעל המחבר לתוכי בשם זה. באופן דומה הוא כינה את הזמיר "הנותן זמירות בלילה", על פי פסוק מאיוב.
שם אחר שניתן למשפחת התוכיים הוא "הַבּוֹטִים". אין הכוונה לרובוטים ממוחשבים, אלא לצורת רבים של "בּוֹטֶה", כלומר "מְדַבֵּר", מלשון ביטוי דברים.
הנה שוב תיאור מספרו של שיינהאק, הפעם של התוכים שלנו: "הבוטים הם כמאתיים מינים… הם יכולים להמיר את קולם לקול שאר החיים, לנביחת הכלב, המיית החתול, לשחוק ואנחת האדם וכדומה, אך לא יוכלו להעריך מנגינות כציפורים המזמרים".
שם אחר לתוכי, שנתן לו מנדלי מוכר ספרים (שחידש גם את שמות הציפורים "נחליאלי" או "עפרוני"), הוא "הוֹבְנִי", על פי מילה יחידאית בספר יחזקאל. במקרה זה השם נשאר ספון בין דפי ספר הטבע, ולא תפס לו כנפיים בעברית המתחדשת.
מכל מקום, אולי בגלל שהשם טווס היה מוכר וזכה לשימוש בעברית – לפני כמאה וחמישים שנה החלו לקרוא גם לתוכי שלנו בשם המקראי תוכי, שכן אף הוא כמו הטווס הינו ציפור צבעונית ומיוחדת המגיעה מארצות רחוקות, וכך התקבע שמו אצלנו עד היום הזה.
