מעמוד התווך אל משרדי התיווך

מדי פעם בפעם, כשעולים לכותרות המחירים העולים של התוצרת החקלאית, נשמעת הטענה כי פערי התיווך הם האחראים למחירים הגבוהים. מאין הגיעה אלינו המילה תיווך?

בתנ"ך אין תיווך ואין מתווכים, אך ישנה המילה הנפוצה תּוֹךְ. כבר בפסוק השישי במקרא נאמר: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם", ותרגם אונקלוס: "יהי רקיעא בִּמְצִיעוּת מיא", כלומר – בתוך פירושו באמצע.  הצורה תּוֹךְ היא צורת הנסמך של המילה תָּוֶךְ (השוו למילים מָוֶת ולצורת הנסמך מוֹת-). כך למשל נאמר לגבי השועלים שלכד שמשון: "וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים, וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ". ובפרשת שמשון מופיע גם הביטוי עמוד התווך: "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם". עמודי התווך הם העמודים האמצעיים (תרגום יונתן: שם: "עמודאי מציעאי"), הנושאים את משקל הבית עליהם – ובהמשך הפך הצירוף למטפורה לדבר מה בסיסי וחשוב. כיום, כמדומה, משתמשים בצירוף "עמוד התווך" רק במשמע המושאל וכבר לא במובן האדריכלי.

בלשון חכמים, ובפרט בלשון הפייטנים, נגזר מן המילה תּוֹךְ הפועל "לתווך", במשמעות "להיות בתוך", "להיות באמצע בין דבר מה לדבר מה". הנה דוגמה נאה מפיוט "סילוק" שכתב ר' אלעזר הקליר לחג הסוכות, המתאר את אהבת ה' לעמו:

"והוא (=הקב"ה) יתהלך בתוכָם… בעבותות אהבה להמשיכָם… בינו ובין משרתיו לְתַוְּכָם". "בינו ובין משרתיו לתווכם" – כלומר לשכן את ישראל בתווך שבינו ובין משרתיו, צבא השמים. מן הפועל הזה, המופיע בפייטנות לא פעם, נולד המשמע העדכני – להיות בין המוכר לקונה או בין שני בעלי דין, ולתווך ביניהם.

אוי למילה ואוי לשכנתה

בלשון חכמים עצמה לא קראו למי שתיווך בין הקונה למוכר בשם "מתווך", אלא בשם "סרסור". כיום למילה סרסור מתלווה משמע שלילי ביותר, ומשתמשים במילה זו רק בהקשרי תיווך לדבר עבֵרה, אך בלשון המשנה סרסור הוא פשוט מתווך, ואין למילה זו כל משמע של גנאי. כך למשל נאמר במדרש על זבולון, שהיה עוסק בסחורה עבור אחיו: "שמח זבולון בצאתך – מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו, היה לוקח מאחיו ומוכר לגויים, מן הגויים ומוכר לאחיו". ואפילו משה רבנו, רבן של נביאים, נתקרא בתואר זה בלשון חכמינו: "משה רבנו היה סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים במתן תורה".

אם כן מדוע דבקה במילה זו משמעות שלילית? כל זאת בשל מדרש אחר של חז"ל, שבו נזכר הצירוף "סרסור לדבר עבֵרה". בַּלָּשון ידועה תופעה שבה מדביקה מילה את שכנתה במשמעה, וכיוון שנזכר הסרסור לצד המילה עבֵרה בְּצירוף נפוץ זה, נתקיים בו "אוי לרשע ואוי לשכנו", והמשמעות השלילית דבקה בו (על דוגמה זו ועוד אפשר לקרוא בספרו של פרופ' גב"ע צרפתי, "העברית בראי הסמנטיקה").

בתוככי ירושלים

לסיום נזכיר שיבוש רווח הקשור גם הוא למילה "תוך". בתנ"ך מופיעה פעמיים הצורה בּתוֹכֵכִי, למשל בפסוק הנאמר בתפילת ההלל: "בְּחַצְרוֹת בֵּית ה', בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם הַלְלוּיָהּ". "בתוככִי" היא צורה פיוטית עתיקה שמשמעותה היא "בתוכֵךְ", כפנייה לירושלים. בדומה לזה נאמר בפסוק אחר מתפילת ההלל: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי". "עלַיְכִי" פירושו "עלייך".

כיוון שהעברית נכתבה פעמים רבות ללא ניקוד היו שקראו את המילה "בתוככֵי", כאילו היא מסתיימת בצירה, כמו המילה "צורכֵי" או "מלאכֵי", וכך החלו לומר "בתוככי" במשמע "עמוק בתוך" – אך כאמור במקורה מדובר בפנייה עתיקה בגוף שני, כלומר בתוכֵךְ, והצורה "בתוככֵי" היא אפוא שיבוש שהשתרש תוך כדי מרוצתה של העברית.