על סביבוני החנוכה בארצנו מסומנות האותיות נגה"פ – וכבר בגן לומדים הילדים כי מדובר בראשי התיבות "נס גדול היה פה". ברם, במקור סימנו האותיות שעל הסביבון מילים אחרות לגמרי, וכלל לא בעברית. האותיות המקוריות על הסביבונים שבהם נהוג היה לשחק בחג החנוכה באשכנז היו נגה"ש – ראשי תיבות למילים ביידיש שציינו את כללי המשחק בסביבון.
נ' הוא נישט, כלומר שום דבר; ג'- גאנץ, כלומר זכייה בכל הקופה; ה' הוא האלבּ, חצי מהסכום; ו-ש' פירושו שטעל איין, הכנס לקופה. משחקי הסביבון מרובעי האותיות היו מקובלים לא רק אצל היהודים, ולא רק בחנוכה, אך כיוון שנוצרה זהות בין הסביבונים לחג החנוכה יצקו לימים אל האותיות נגה"ש משמעות חדשה הקשורה לחג – "נס גדול היה שם".
השלב הבא היה לשנות את ה"שם" ל"פה" כשעלו הסביבונים לארץ ישראל, וכבר נשכחה המשמעות המקורית ביידיש.
תיקו בלע"ז
תופעה זו של נתינת ראשי תיבות בדיעבד היא תופעה מוכרת וותיקה בעברית, וכבר במדרשי חז"ל לעיתים נדרשת מילה מקראית קשה על ידי פירוקה למילים קצרות יותר (למשל: הכינוי "אברך" התפרש כ"אב בחכמה ורך בשנים", הפועל "ירט" התפרש – יראה, ראתה, נטתה, ועוד רבים).
דוגמה ידועה היא המילה תיקו. בארמית הבבלית תֵּיקוּ פירושו תעמוד, תקום, ומשתמשים במילה זו כשישנה קושיה שאינה באה לפתרונה, והיא נשארת על עומדה. תיקו – כלומר תעמוד הבעיה ולא תיושב לעת עתה. לימים התגלגלה המילה עד למגרשי המשחקים, ועד היום משחק שלא הסתיים בהכרעה מוכתר בתואר תיקו, כמו הבעיות התלמודיות שלא נפתרו.
מכל מקום, אם נשאל לומד מן המניין מה פירוש המילה "תיקו", יש להניח שנשמע שמדובר בראשי התיבות "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". ברם, כאמור, מדובר בראשי תיבות שניתנו בדיעבד למילה הארמית, שכלל אינה ראשי תיבות.
גם את המילה העברית "לעז" מקובל להסביר כראשי התיבות "לשון עם זר", אף שמדובר במילה עברית בעלת זכות קיום עצמאי. כבר בספר תהילים נאמר "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז", ובתנ"ך כלל אין מילים שמשמשות כראשי תיבות. אף במשנה במסכת מגילה נאמר שמותר לקרוא את מגילת אסתר בשפה זרה: "קורין אותה ללועזות בלעז", ואין מדובר בראשי תיבות כלשהם.
הסיבה שבגללה פענחו את המילה "בלעז" כראשי תיבות קשורה כנראה לדרך הסימון שהייתה מקובלת בכתבי היד ובתחילת ימי הדפוס. כשרש"י למשל מביא מילה צרפתית לתוספת ביאור, והוא עשה זאת רבות כידוע, הוא מביא את תעתיק המילה באותיות עבריות, ולצידו המילה "בלעז". למשל לגבי הצפרדע במכות מצרים מביא רש"י: "הצפרדע – בלע"ז רטייליד"א". את המילה הלועזית סימנו במירכאות, כדי לציין שהיא אינה חלק מן הפירוש העברי הרגיל, ואף את המילה השכנה "בלעז" היו מסמנים לא פעם בסימון זהה. באותה תקופה לא הייתה אפשרות טכנית לסמן מילים בגופן מודגש, ולכן כשרצו לציין מילים מיוחדות היו מסמנים מירכאות מעליהן.
כיוון שמירכאות ציינו גם מילה שיש לפענח אותה כראשי תיבות – היו שהבינו שהמילה בלעז היא נוטריקון, ופירשוה: "בלשון עם זר".
קליה וזרעית
גם בימינו אנו מקובל להשתמש בדרשה מאוחרת של מילה כראשי תיבות. לדוגמה, שם הקיבוץ קליה שבצפון ים המלח נכתב היום עם מירכאות – קלי"ה – ושמו מוסבר כראשי תיבות: "קם לתחייה ים המוות". אך במקור קליה הוא שם החברה שבנתה מלון ומרחצאות בחופי ים המלח לפני כתשעים שנה, והיא נקראה "קליה" על פי השם הלועזי של האשלגן – קַלְיוּם, ללא קשר לראשי תיבות כלשהם.
דוגמה חביבה נוספת היא שם הקיבוץ זרעית שבגבול הצפון. שנתיים לאחר הקמתו, בשנת 1968, קיבלו חברי הקיבוץ הודעה מהמוסדות המיישבים כי מעתה לא ייקרא הקיבוץ בשם זרעית, ושמו יהיה "כפר רוזנוולד", על שמו של הנדבן היהודי אמריקאי ויליאם רוזנוולד. החברים התקוממו כנגד החלפת השם, ואף עקרו את השלטים שבהם הופיע השם החדש – עד שלבסוף התקבל הרעיון היצירתי שהציע יהודה זיו, איש ועדת השמות הממשלתית – השם זרעית יתפרש כראשי התיבות: "זכר רוזנוולד עמנו יהיה תמיד", ובא לציון גואל.
