כבר כמה חודשים שהמערכת הפוליטית עוסקת בחוק האזרחות. המילה "אזרחות" היא יצירת העברית החדשה, והיא נגזרה מן המילה המקראית "אזרח", שפירושה אדם הנטוע וקבוע בארץ – בניגוד לגֵר שאינו תושב קבע והוא רק מתגורר בארץ. כך למשל מצווה התורה בפרשת "קדושים תהיו": "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
ישנו רק מקום אחד במקרא שבו המילה אזרח אינה מופיעה בהקשר של האזרח והגר שבארץ. בפרק ל"ז בתהילים נאמר: "קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ… רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן, וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ, וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא".
המילה "רענן" מופיעה בתנ"ך כמעט תמיד כשם תואר של עץ ("תחת כל עץ רענן", "זית רענן", "ברוש רענן"), ולפיכך פירשו רבים שה"אזרח" כאן פירושו אילן. כך למשל לשון התרגום הארמי: "ומתערה כאזרח רענן – וחסין היך אילן יציב ועבוף". כלומר, בנמשל, הרשע נראה חסון, כאילן נטוע ורענן, אך עד מהרה כוחו יחלוף ואיננו.
כך מפרש גם ראב"ע: "אזרח – כאילן בעל ענפים רבים, וכמוהו: מי שיש לו משפחה רבה. והפך זה הגר, כי הוא כמו גרגר נכרת מהעץ". לדבריו הגֵר הוא כגרגֵר שלא ידוע מה מקורו, ואילו האזרח מדומה לעץ מושרש ומסועף.
פירוש אחר במקצת מביא רד"ק: "ונקרא העץ הרטוב אזרח, לפי שהוא נראה וגלוי לכל ביופיו ובלחותו, כמו שנקרא האיש אזרח כשהוא ידוע וגלוי לכל מי הוא ומשפחתו; והֶפכו הגר".
גם לפי רד"ק וגם לפי אבן עזרא המובן של המילה "אזרח" בתהילים הוא עץ, אך הם חלוקים לגבי הקשר בין האזרח במובן עץ לבין האזרח שהוא תושב הארץ. רד"ק מקשר את המילה לשורש זר"ח במובן זריחה ואור, ולדבריו אזרח הארץ נקרא כך בגלל שמקורו ידוע ומואר, בניגוד לגר הזר; ואילו לפי ראב"ע האזרח נקרא כך בגלל דמיונו לעץ ולשורשיו.
צמח ושמו אור
במאמר מעניין שכתב פרופ' שלמה מורג לפני שנים הוא עומד על הקשר הלשוני שבין הזריחה והאור לבין הצמיחה והפריחה ("אור זרוע", תרביץ, טבת תשכ"ד). הן בעברית והן בשפות קרובות אפשר לראות שמושגים משותפים משמשים בשתי המשמעויות הללו. כך למשל ישנו צמח שנקרא "אור" (מלכים ב ד לט: "וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת"); וחכמים מספרים שבתורתו של ר' מאיר היה כתוב "כתנות אור" במקום "כתנות עור", ופירשו שהכוונה היא לכותנות שעשויות מן הצמח ששמו אור.
אף השורש נב"ט משמש בשתי המשמעויות הללו – אנו מכירים את הנביטה של הצמח, ומצד שני את ההַבָּטָה והמַבָּט, ששורשן נב"ט. בדומה לזה "להציץ" פירושו "לראות", אך גם "להצמיח" ("מציץ מן החרכים", לעומת "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים"). אף השורש נצ"ץ עניינו הארה והתנוצצות, ומצד שני ממנו באו הניצן וההנצה (השוו: "הנץ החמה", לעומת "הנצו הרימונים").
לאור זאת, מציע מורג כי הביטוי "צמיחת קרן" המוכר מן התפילה אינו מכוון לצמיחה של קרן הצבי או האייל, כביטוי לכוח ולרוממות, אלא לזריחת קרן האור ועלייתה. כך מתפרש יפה הפסוק בתהילים: "שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד, עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי". צמיחת הקרן מקבילה לעריכת הנר, ומסתבר אפוא שמדובר בעליית האור.
כאמור, גם בשפות אחרות משתקפת הקִרבה שבין שדות הצמיחה והזריחה. המילה "זהר" בערבית פירושה "האיר, נצץ", ו"זהרה" פירושו "פרח". גם הפועל נַוַר בערבית פירושו האיר, וכן פָּרַח.
כעת אפשר לחבר את שני הפירושים שנזכרו לעיל למילה "אזרח". רד"ק קישר את המילה לשורש זר"ח במובן אור, שכן הייחוס של האזרח מואר ומגולה; ואילו ראב"ע פירש שאזרח הוא אילן בעל שורשים, ואף האזרח מושרש בארץ. לפי דבריו של מורג, שני הפירושים יכולים לעלות בקנה אחד, שכן מושגי הצמיחה והזריחה קרובים ומושפעים זה מזה.
גאולה מבצבצת ועולה
נחתום בציטוט ממדרש ידוע ומפורסם: "ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת בית ארבל, וראו איילת השחר שבקעה אורה. אמר לו רבי שמעון: כך תהיה גאולתן של ישראל מבצבצת ועולה, דכתיב 'כי אשב בחשך ה' אור לי'. בתחלה היא באה קימעא, ואחר כך מבצבצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה".
אף כאן נפגשים שני הדימויים הנזכרים. קרני האור הזורחות מדומות לעשבים המבצבצים ובוקעים את האדמה בצמיחתם. נאחל אפוא המשך חורף ברוך, שיביא בכנפיו צמיחה ופריחה, הארה וזריחה.
