שר האוצר אמר השבוע כי הוא אינו מתכוון לתמוך בהארכת התו הירוק אפילו לשנייה אחת. כולנו רגילים היום לשימוש במילה "שנייה" כיחידת זמן קטנה, אך מבחינה לשונית זהו שם די מוזר – המילה "שנייה" בעברית פירושה "זו שאחרי הראשונה", ומדוע שתיקרא כך יחידת הזמן הזו? התשובה היא, כמובן, שמדובר בתרגום המילה second (כך באנגלית, ובדומה בשפות אירופיות אחרות), כשהכוונה היא לחלוקה השנייה של השעה.
החלוקה הראשונה של השעה היא לשישים יחידות, שכל אחת מהן נקראת כיום דקה, היינו יחידה דקה וקטנה; והחלוקה השנייה, של הדקה עצמה, יוצרת שישים יחידות שכל אחת מהן נקראת שנייה (ואגב, החלוקה הזו אינה שייכת רק לתחומי הזמן, אלא גם לתחומי הגאוגרפיה וההנדסה. העיגול מחולק ל-360 מעלות. כל מעלה נחלקת לשישים יחידות, שנקראות דקה – או דקת קשת – ואם נחלק אף את הדקה לשישים נקבל שישים שניות).
אך מעניין להיווכח שהיו ניסיונות לקרוא לשנייה בשם אחר. הנה למשל ידיעה מיום ד' בכסלו תרס"ז, חורף 1906, מהעיתון "השקפה" של אליעזר בן יהודה. כך מדווח העיתון מפאריס: "זכה האדון סנטוס דומונט בשני פרסים בשביל העפיפה הראשונה באויר – מאה מתר על שטח מעופף. מאתים ועשרים מתר עף במשך אחד ועשרים דק בגובה חמשה עשר רגל נגד הרוח".
הדיווח הוא על חלוץ התעופה הברזילאי אלברטו סנטוס דימון, שהיה הראשון בעולם שהצליח לטוס מרחק של 100 מטרים. מבחינת הלשון יש כמה מונחים בידיעה הקצרה הזו שזכו לעדכון עם הזמן. המילה "עפיפה" הפכה ל"טיסה", המילה "מֵתֶר" נכתבת היום באות ט', מֵטֶר; והכינוי "שטח מעופף" (תרגום של המונח הלועזי aeroplane) הפך למטוס.
אך ענייננו כאן במילה דק. בידיעה נאמר שסנטוס הצליח לטוס מאתיים ועשרים מטר במשך עשרים ואחד דק. ברור שאין הכוונה ל-21 דקות, אלא ל-21 שניות – המכונות כאן דַּק.
המילה דק פירושה קטן, והיא תרגום השם הלועזי minute, שפירושו המילולי הוא "יחידה קטנה" (בדומה למילה minor, למשל בסולם המוזיקלי המינורי). מי שמכיר את לשון הדיבור הצבאית יודע שה"דקות" מכונות "קטנות" ("קודקוד מגיע בעוד 10 קטנות") – ואכן במקרה זה מדובר בתרגום מילולי של השם "דקה". כשרוצים בצבא לדבר על שניות – קוראים להן בשם "קטנטנות", היינו יחידות קטנות יותר מהקטנות, הדקות.
מדוע "ארבע ועשרה"?
כיום אנו רגילים כאמור שלחלוקה הראשונה של השעה קוראים דקה, ולחלוקה השנייה קוראים שנייה, אך היו תקופות שבהן העברית בחרה במונחים אחרים. לדקה קראו בשם "רגע", ולחלוקה השנייה קראו בשם "דק" או "דקה". ואמנם, עד היום אפשר לשמוע אנשים (מבוגרים מטבע הדברים) שאומרים "חמישה רגעים" או "עשרה רגעים" במשמע חמש דקות או עשר דקות. ובעצם, רבים אומרים שייפגשו למשל ב"ארבע ועשרה" או ב"עשרה לחמש". מדוע אומרים "עשרה" בלשון זכר, אם מדובר בדקות, שמינן הדקדוקי הוא נקבה? התשובה היא שיש כאן זֵכֶר לתקופה שבה הדקות נקראו רגעים, או דקים, בלשון זכר – ולכן אמרו "עשרה רגעים לפני חמש" או "ארבע ועשרה רגעים", ובקיצור – ארבע ועשרה.
הנה דוגמה לחלוקה האמורה מהספר "שבילי עולם", הנחשב לספר הגאוגרפיה המודרני הראשון בעברית המתחדשת. כך כתב מחבר הספר, שמשון בלוך, בתחילת המאה ה-19: "כל מעלה חילקו לששים חלקים הנקראים רגעים (מינוטין), וכל רגע לששים דקין (סקונדין), וכל דקה לששים דקי דקין (טערציען)". ה"דקה" שלנו, מינוט בלעז, נקראת אצלו "רגע"; וה"שנייה" שלנו, הסקונדה, נקראת אצלו "דק" (הוא מתייחס אמנם למונחים הגאוגרפיים ולא ליחידות הזמן, אך מדובר כאמור במערכות מקבילות).
זכר לצורה "דַּק" במקום "דקה" נשתמר בשירה של רחל המשוררת הפותח "התשמע קולי". כך כתבה רחל: "תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּהּ רַב / נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד". "נפגשות לדק" פירושו נפגשות לדקה, לרגע קט. אך כיום נפרדה הלשון מצורה זו, ומחוגי השעון העברי המתקתְּקים מונים דקות ושניות, וכבר לא רגעים ודקים.
