המאפה הקרוי "אוזן המן" הוא אחד הסמלים החביבים של חג הפורים – ולכאורה אין סיבה שהוא ירגיז מאן דהוא. אך מתברר שבימי תחיית העברית מונח זה עמד במוקד ביקורת קשה שנמתחה על אנשי ועד הלשון העברית, שעמלו על חידושי מילים עבור דוברי השפה המתחדשת.
מעשה שהיה כך היה. בשנת 1912 פרסם ועד הלשון, שכלל חברים מכובדים כמו אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, אברהם משה לונץ ויחיאל מיכל פינס, רשימת שמות עבריים לתבשילים מקובלים מן המטבח היהודי.
הרשימה סודרה לפי אלף בית, וכללה שמות עבריים לשמות המאכלים שהוכרו עד אז בשמותיהם ביידיש ובשפות לעז אחרות (למשל כופתאות במקום קניידלאך, אטריות במקום לוקשען, קציצה במקום שניצל ועוד). המונח הראשון ברשימה הוא "אוזני המן" – ולצידו השם היידי, "המן-טאשען" – והשם הגרמני Mohntashen. המילה Mohn בגרמנית פירושה פרג, ו-Mohntashen פירושו כיסוני פרג. ביידיש, כסוג של הלצה, קראו למאפים הללו המן-טאשען במקום מונטאשען.
במקביל, בקהילות אחרות היה סוג של מאפה שנקרא בשם "אוזניים" על פי צורתו. כך למשל כתב כבר לפני כ-500 שנה ר' יצחק אברבנאל בפירושו לתורה בעניין המן (לא הרשע, אלא המאכל). הכתוב בספר שמות אומר שטעם המן היה "כצפיחית בדבש", ומבאר ר"י אברבנאל: "וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן, כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש. והוא כמו הרקיקים העשויים מן הבצק כדמות אוזניים מבושלים בשמן, ויטבלו אותם בדבש, ויקראוהו אוזניים". הנה כי כן, המקור ההיסטורי הקדום ביותר שבידינו למאכל הקרוי אוזניים מדבר על אוזני המן – אך מדובר במן ולא בהמן.
מדרש אגדה על המגילה מספר על המן שהלך אבל וחפוי ראש ו"אוזניו מקוטפות" – ואולי גם בזכות מדרש זה נקרא המאפה המשולש בשם "אוזני המן" כשהוכן לכבוד חג הפורים. מכל מקום, בשלב מסוים התאחדו ה"המן-טאשען" עם אוזני ההמן, וכך קיבל המאפה המוכר את שמו.
אנשי לשון או אנשי לצון
הזכרנו לעיל את רשימת התבשילים שפרסם ועד הלשון. בתגובה לרשימה זו כתב בעיתון הצפירה ההיסטוריון ד"ר שמעון ברנפלד דברי ביקורת חריפים על אנשי הוועד, ובין השאר כתב כך:
"ההמון בארצות הצפון והמזרח משתמש במילה המונית 'המן טאשען'… לא נכנסה מילה זו לא אל שפתנו, שהיא שפה אצילית כל כך, ולא אל שאר השפות שידברו בהן יהודים. באו 'מניחי הלשון' בא"י וזיכו אותנו במלה עברית חדשה: אזני המן. המלה ההמונית הזאת היא מנקרת מהעת ההיא במוחי, וצורמת את אוזני. כאשר ראיתי את החידוש הזה, אמרתי לעצמי: אין אלו מרחיבי שפתנו, אלא אנשי לצון (סלחו לי על הביטוי הקשה הזה)". באותו מאמר כותב ברנפלד גם כי לדעתו, חידוש העברית בתור שפה מדוברת של ממש אינו בגדר האפשר: "כלי זכוכית שנשבר שוב אין לו תקנה, ושפה שחדלה התפתחותה הטבעית ופסקה להיות חיה בפני העם – תהיה לפי הדוגמאות ההיסטוריות שפה היסטוריות, ספרותית, דתית – אבל לא שפה עממית".
ברנפלד דווקא תמך בשימוש בעברית כשפת הגות וספרות, והוא אפילו כותב באותו מאמר כי לדעתו רק הדברים שייכתבו בעברית ייזכרו לדורות בלב העם ("עדיין אני מחזיק באמונתי, כי זה שכותב אני בעברית ייכנס אל אוצר רכושנו הלאומי הנצחי, וזה שכתבתי וכותב אני בשפות לועזיות הוא רק צורך השעה, ואם לא יתורגם עברית בזמנו עתיד הוא להשתכח") – אך הוא לא ראה בעין יפה את הפיכתה של השפה למדוברת ולהמונית, כזו שכוללת גם שם כמו אוזני המן.
ברם, אולי כמו נס פורים בשעתו – על אף הדוגמאות ההיסטוריות העברית חידשה ימיה כקדם ושבה להיות מדוברת בפי המוני בית ישראל, ונאחל לה שיחד עימם תוסיף ותפרח, תעלה ותצמח, ותוסיף אורה ושמחה, טוב וברכה.
