ברחבי הארץ מציינים בימים אלו את שבוע הספר העברי. למילה "ספר" היסטוריה ארוכה בעברית, והיא מופיעה כבר במקרא פעמים הרבה – אך בתנ"ך לא מדובר בספרים דוגמת אלו הנמכרים כיום בחנויות ובדוכנים.
ככלל, הספר במקרא הוא מגילה. כך למשל נאמר בספר ירמיהו: "וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו עַל מְגִלַּת סֵפֶר. וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ לֵאמֹר… וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ מִפִּי… וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר". פעם אחת מדובר ב"מגילת ספר", פעם שנייה ב"מגילה" ופעם שלישית ב"ספר", ובכל המקרים הכוונה היא לאותו החפץ – מגילת קלף שעליה כתוב מסר.
אפילו בימי המשנה – כשמדברים התנאים על "ספר" כוונתם היא למגילה כתובה. כך למשל אפשר ללמוד מלשון המשנה במסכת בבא מציעא, המלמדת כיצד צריך לנהוג אדם שמצא ספרים אבודים ברחוב, והוא שומרם בביתו עד שיימצא המאבד: "מצא ספרים – קורא בהן אחת לשלושים יום. ואם אינו יודע לקרות – גוללן". כדי לשמור על הספרים יש להשתמש בהם מפעם לפעם, ולכן מלמדת המשנה שהמוצא הישר צריך לקרוא בספרים פעם בחודש, ואם אינו יודע לקרוא – עליו לפחות לגלול את הספר. ומכאן למדנו שה"ספר" האמור כאן הוא נגלל – שכן מדובר כאמור במגילה.
העמוד והדף
כתיבה על ספר בצורה המוכרת לנו, דפים כרוכים זה לצד זה, מופיעה במקורותינו רק מימי הגאונים. ר' שמעון קיירא, שפעל בבצרה שבדרום בבל (עיראק של ימינו) לפני כאלף ומאתיים שנה, מביא את דברי הגמרא במסכת מגילה שלפיהם מותר לקרוא במגילת אסתר הכתובה בין הכתובים, היינו בין ספרים אחרים הכתובים באותה מגילה – ומוסיף ר' שמעון: "ואי כתיבא במצחף – לא נפיק [= ואם כתובה במצחף – אינו יוצא ידי חובתו], דכתיב 'ונכתב בספר', ומצחף לאו ספר הוא".
מהו מִצְחָף זה? בערבית "צחף" הוא "דף", ו"מצחף" הוא ספר כרוך העשוי דפים דפים, כמו הספרים שלנו. בתקופת הגאונים הלך והתרחב השימוש במצחפים במקום במגילות (המצחפים נוחים יותר לדפדוף, ואפשר להגיע ברגע לקצה הספר, שלא כמו במגילה; וכן במצחף כותבים משני צדי הקלף, מה שאין כן במגילה). כמו מילים אחרות שנשאלו לעברית בימי הביניים, למשל "תאריך" או "מרכז", אף המילה "מצחף" נשאלה כמעט כפי שהיא מן הערבית אל העברית (כיום משמשת המילה "מצחף" בערבית בעיקר ככינוי לקוראן; והמילה צַחִיפָה, שמובנה דף, משמשת בעיקר במשמעות עיתון).
כתבי היד הקדומים והמנוקדים של התנ"ך נכתבו כמצחפים ולא כמגילות. בסופו של המדויק והמפורסם שבהם, כתר ארם צובא, מופיעה כתובת המספרת על הקדשת כתב היד על ידי יהודִי מבצרה לקהילת הקראים שבירושלים. כך מתואר הכתר בכתובת זו, שנכתבה לפני למעלה מאלף שנה: "זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב אתו מרי ורבנא שלמה הנודע… ונקד ומסר אותו באר היטב המלמד הגדול החכם הנבון אדון הסופרים ואבי החכמים… היחיד בדורותיו מר רב אהרן בן מר רב אשר".
אמנם, המילה "מצחף" לא נקלטה בעברית – שכן המילה "ספר" הרחיבה את משמעותה עם שינויי הזמן, וכללה אף את המצחפים בתוכה – עד שכיום כשאנו אומרים ספר אנו מתכוונים דווקא למצחף, ולא למגילה.
זכר לתקופה שבה הספר היה מגילה נותר במילים "עמוד" ו"דף" המשמשות תדיר בלשוננו. בספרים שלנו, העמוד המלבני שבספר אינו דומה לעמוד כמו עמוד חשמל – אך במגילות כל עמודה נקראה בשם עמוד, כיוון שצורתה דומה לעמוד גבוה. כך גם המילה דף – בארמית דף פירושו קרש, ובמקור נקראה עמודת הכתב גם בשם דף, שכן צורתה כקרש הגבוה. אמנם, כדרכן של מילים, העמוד והדף המשיכו עם הספרים גם כשצורתם השתנתה – וכך אנו מדפדפים כיום ועוברים מעמוד לעמוד, כשם שבעבר אבותינו היו גוללים את הספר עמודה אחר עמודה.
