כניסה לאולפן החדשות של ערוץ עשר, יש מגירה קטנה. בתוך המגירה מונחת לה כיפה. "זו כיפת החירום שלי", אומר עקיבא נוביק, "אם חלילה מגיע זמן שידור ואני צריך להיכנס לאולפן ומסיבה כלשהי הכיפה שלי נעלמה, אני יודע שיש לי גיבוי. אוי ואבוי אם אופיע במהדורה בלי כיפה".
הכיפה של עקיבא נוביק היא סמל, בדיוק כמו כל כיפה אחרת בפריים־טיים הטלוויזיוני. רק שנוביק מנהל עם הסמל הזה יחסים מורכבים כבר לא מעט שנים, שחלקם צצו מעל פני השטח בסדרת הכתבות המהדהדת שעשה לאחרונה על "דתיי הרצף". "בוא אגלה לך סוד: לאחרונה הגדלתי את הכיפה. הייתי בדרך לסקר את ההפגנה שארגן יועז הנדל בירושלים, וקלטתי בצאתי מהבית שאני לא מוצא את הכיפה. הרי לא אבוא עם כיפת השבת הלבנה, פדיחות. אז בדרך עצרתי ב'כיפה־מן', ולבושתי הכיפה הכי זולה הייתה קצת יותר גדולה מזו שאליה אני רגיל. לא קיבלתי על זה תגובה אחת. אבל, אם יֵרד פס אחד מהכיפה הזו עכשיו – 800 אלף הבוסים שלי בציונות הדתית יעירו על זה".
נוביק רואה בכך סימפטום ליחסיו ויחסי כתבים דתיים אחרים עם המגזר: "כשאוהד חמו, הכתב החילוני של ערוץ 2, היה עושה בזמנו עשר כתבות נגד המתנחלים ואחת שמפרגנת, היללו אותו על האחת הזו. כשרועי שרון או עמיחי אתאלי או אני עושים אותו דבר רק בפרופורציה הפוכה – אנחנו חוטפים. כי כשמישהו עובד אצלך, אתה מודד אותו לפי מה שהוא לא עשה. כשמישהו לא עובד אצלך, אתה מודד אותו לפי מה שהוא כן עשה. ולציבור שלנו עדיין יש תחושה שהם שלחו אותנו, אז קדימה איפה הקבלות. לכן עיתונאי דתי מעביר את השנים הראשונות שלו בתקשורת בלהוכיח לאנשים שהוא לא עובד אצלם. אבל למרות הכול אני מת על המגזר. מבסוט עליו. והאמת היא שיש שינוי. אני מקבל היום תגובות הרבה יותר רכות מאנשים דתיים. פעם אנשים היו ממש דורשים את גיליון התרומה שלי למגזר, היום פחות".
אולי זה קשור לעובדה שהתנתקת מהזרם החרד"לי, שעדיין דורש את אותו הגיליון.
"יכול להיות. אני מנהל יחסים מורכבים עם החרד"ל. קודם כול כי זו המשפחה שלי. בכל ארוחת שבת מגיע השלב שבו אבי אומר לי – 'לא יעזור לך עקיבא, אנחנו חרד"לים גאים, היינו פה לפניכם ונהיה פה אחריכם'. אבל הציפייה לא באה בזמנו רק מהחרד"ל. זה בעיניי קשור יותר לעובדה שיש היום הרבה יותר דתיים בתקשורת. אפילו אני כפריק של הנושא כבר לא מצליח לעקוב אחרי כמה דתיים יש היום בגל"צ".
עקיבא נוביק (29) הוא מהבולטים שבין אנשי התקשורת הדתיים בישראל כיום. כבן לדור השני או אפילו השלישי ל"השתלטות הדוסים על התקשורת", יש בו שילוב נונשלנטי של מקצועיות, ביטחון עצמי, סרקזם והומור – מרכיבים שאפיינו עד לא מזמן את האליטה התקשורתית התל־אביבית והנוטה לשמאל. אבל נוביק הוא בשר מבשרה של הציונות הדתית. בנו של אחד ממייסדי עפרה, יצחק נוביק, וכזה שעשה את המסלול הכמעט קלישאתי של בוגר החינוך הדתי – ישיבה תיכונית בחיספין ומכינה קדם צבאית בפדואל. הכול היה מוכן לשירות קרבי בגולני או בגבעתי, אבל נוביק רצה גל"צ.
"הניצוץ הראשון נדלק אצלי בשרשרת האנושית שבה השתתפתי לפני הגירוש ב־2005. עמדתי בשער הגיא, אחד מ־150 אלף איש שעשו דבר מדהים – חיבור אנושי מגוש קטיף עד לכותל. זה היה עוצמתי, לא היה לי ספק שהתוכנית תתבטל. ואז יום אחר כך קראתי את טורי הפרשנות. הייתי המום. הכול היה נגד, באווירה מזלזלת ופטרונית. כתבו שההפגנה פתטית, סתמית, מסחטת רגש. כלומר, כשאתה מפגין וחוסם כביש, אומרים שאתה עבריין ו'וואלה' יפרסמו מדריך איך לשבור לך את העצמות. כשאתה מפגין בעוצמה אבל בשקט, אומרים שאתה פתטי. אתה רואה איך התקשורת קוברת את משאל המתפקדים ששרון רמס, ומה שיש לך זה אחת לשבוע טור של אראל סג"ל ב'מעריב'. זהו המקום היחיד שבו יכולת לקרוא איזושהי ביקורת. לאוכלוסייה כל כך גדולה כאן, בכל עיתוני סוף השבוע היה עמוד אחד בלבד שאיתו היא הייתה יכולה להזדהות. זה מחפיר".
ואז ב־2007 אתה מגיע למיונים של גל"צ, כשכבר מסתובבים בו שמות כמו עמית סגל וסיון רהב.
"נכון. זכיתי להיות במעין דור ביניים שכזה. כמה שנים קודם, צעירים וצעירות דתיים בכלל לא ניסו כי הרבנים קראו לזה 'סטרא אחרא' ו'עלמא דשיקרא'. אז המחנכים שלי כבר אמרו 'כל הכבוד' כשאמרתי שאני רוצה גל"צ, וזה בהחלט נזקף לזכותם של חגי סגל, אורי אליצור, וגם הדור ששירת לפני בגל"צ".
קשה לרצות את המגזר
באמצע כיתה י"ב, כשהוא בשיא תהליך המיונים לתחנה הצבאית, התרחשו אירועי עמונה. לו היו אלה מתגלגלים מעט אחרת, עקיבא נוביק היה נאלץ למצוא לעצמו מסלול שונה לחלוטין. "אתה מסתכל על מחבר 'המנון בית 4' בעמונה", אומר לי נוביק, וממשיך מיד: "אני רואה את מבט ההערכה הנסוך על פניך, ולא בכדי". נוביק היה זה שארגן את בני מחזורו בחיספין להגיע בהמוניהם לעמונה לקראת הפינוי. "הגענו לשם כ־150 חבר'ה, וכולנו היינו בעניין של התנגדות פסיבית. רק להחזיק ידיים. זה היה מדהים. לא משנה כמה פסיביים היינו, השוטרים דהרו אלינו עם סוסים, הייתה שם אלימות משטרתית מטורפת. מסביבי התפצחו ראשים של חבר'ה שלא זורקים עטיפת מסטיק על הרצפה מרוב שהם עדינים. ובתוך כל הבלגן הזה נמצא אני, באמצע המיונים לגל"צ, בחרדה שיצלמו אותי. דמיינתי איך אני מגיע למיונים ומישהו שולף תמונה שלי מעמונה ודורש הסברים".
אם מישהו היה נתפס בהפגנת שמאל היו מעיפים אותו באותה מהירות.
"ייתכן. אבל באירועי עמונה היה אסימון שנפל לי. מבחינת המשטרה ברור שהיה שם כישלון מקצועי אדיר עם כל כך הרבה אלימות ופצועים אל מול פסיביות של המפגינים. ואז אתה רואה את הדיווחים ומתפוצץ. כותרת ב־ynet שלפיה 57 אחוז חושבים שהמתנחלים התנהגו באלימות. אמרתי לעצמי, השם ישמור, איך אפשר בכלל לחשוב ככה? איך אפשר לסקר בכזו הטיה את האירוע? ההחלטה שאני חייב להיות בצד המסקר התחזקה שם עוד. אגב, נקודת אור באירועים הללו היה רוני דניאל. כמה חבר'ה פוצצו לו את האוטו. בשלב מסוים שניים מהם ננעלו בבגאז' והתנהל איזה הליך לחלץ אותם כמובן תוך כדי הרס נוסף לאוטו. ראיתי שם את רוני דניאל עומד ומביט על האוטו. התנצלתי ושאלתי מה הוא עומד לשדר מכאן. הוא ענה: 'את מה שאני רואה, וזה אלימות מטורפת של המשטרה'. רציתי לנשק לו את הידיים".
לאחרונה פורסם כי מחצית ממשתפי קורס העיתונאים בגל"צ הם דתיים. אז זה כבר לא אישיו היום?
"לפני הריאיון המסכם הסתובבתי שלושה ימים בכובד ראש וחשבתי מה אענה לשאלה לגבי דעותיי הפוליטיות. אולי אגיד 'אני לא שמאלני', אולי 'טרם גיבשתי דעה'. שנתיים־שלוש אחר כך, להגיד שאתה ימני זה כמעט היה להתקבל מראש. ערב שבת אחד מגיע אליי איזה ילד בעפרה ואומר לי – 'תן לי טיפים לשירות בגל"צ'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו – 'קודם כול תוריד פרופיל, אחר כך תגזור את הפאות הארוכות האלה. הוא עונה לי – 'לא הבנת, כבר התקבלתי. אני רוצה ממך טיפים'. זה היה יאיר שרקי. לא האמנתי. לא רק שהפאות לא היו בעיה, במידה רבה הן עזרו לו. הדבר הזה כמובן לא השתנה ברגע אחד, אבל כן בכמה שנים בודדות. אורי אורבך אמר שהבעיה בגל"צ היא שיחת הברזייה. והשיחה הזו הייתה בגוון מאוד מסוים, תל־אביבי. היום זה השתנה מאוד. שיחת הברזייה הזו מגוונת לאין שיעור".
נו, אז המגזר אמור להיות מרוצה.
"רק שקשה מאוד לרצות את המגזר. כמעט בלתי אפשרי. כשהייתי מפיק, אמרו 'כן אבל אתה לא המפיק הראשי'. ואז נהייתי מפיק ראשי. 'אבל אתה לא העורך'. ואז נהייתי עורך. 'כן אבל אתה לא הכתב שמשדר בשידור חי'. נהייתי הכתב, 'אתה לא העורך הראשי'. היום כבר יש סמנכ"לים, ובטח גם להם אומרים – 'כן אבל מי שתכלס קובע זה המפיקים'. ומה שהכי יפה זה שלמרות הכול, זה מגזר שבניו אוהבים אותו מאוד. גם הכי דתל"שים להכעיס, כשבתקשורת יתקפו מישהו דתי, הם יזנקו להגן עליו".
גנזת פעם סיפור כדי להגן על המגזר שלך?
"יומיים לפני שהרב דרוקמן היה אמור לקבל את פרס ישראל, הגיעו אליי תלמידים של הרב קופולוביץ' עם סיפור על עצומה שהם עושים נגד מתן הפרס, בטענה שהרב דרוקמן מגן על עברייני מין. הסכמתי איתם, אבל לא היה לי לב לעשות את זה. לא היה אכפת לי מה יגידו במגזר, משהו עצר אותי אישית. אין ספק שעיתונאית הייתי צריך לבוא ולמרוח את זה על השער, הסיפור היה מקבל עמוד ראשון ופולו־אפים לרוב, ובכל זאת חזרתי אליהם ואמרתי שאני לא יכול לפרסם. במקביל התברר שגם עמיחי אתאלי ב'מעריב' קיבל את אותו הסיפור, וגם ליבו שלו לא נתן לו לפרסם. בסוף, הסיפור פורסם על ידי כתב חילוני. אני לא מצטער על זה. ישנם מקרים הפוכים, סיפורים שהם פרו־התיישבות, שאני מקבל ומעדיף להעביר לכתב שנחשב כשמאלני. אני פשוט יודע שהאפקט של הסיפור יהיה חזק יותר מאשר אם אני אעשה אותו. וזה אכן עובד”.
התקשורת הדתית־ימנית מפוצלת היום על רקע היחס לנתניהו?
"התקשורת הימנית הגיעה למצב כל כך טוב שהיא יכולה להרשות לעצמה להתפצל למחנות. אני חושב שהרגע הזה התרחש סביב ההלוויה של אורי אורבך לפני שלוש שנים. פתאום היה מותר לדבר על זה, כמו סוכן מוסד שמספר על שיטות ההיטמעות שלו בשטח. המלחמה הסתיימה ואפשר לפשוט מדים ולספר. אני לא מרגיש שתפקידי או שליחותי היא לספק מטריית הגנה לביבי. מטריית הגינות כן. לסקר אותו, לתת קרדיט כשצריך – בהחלט. כמו שהציבור לא מעריך מישהו שרק נותן ביקורת, כך הוא לא מעריך מישהו שלא נותן אף פעם ביקורת".
פורום תחריר חי וקיים
עם תום שירותו הצבאי ב־2010, הצטרף נוביק ל"ידיעות אחרונות" ככתב יהודה ושומרון. בהמשך התגבש תא כתבי השטחים, שבנוסף לנוביק כלל גם את רועי שרון – אז מערוץ עשר היום בתאגיד, ג'וש בריינר מוואלה, חיים לוינסון מהארץ, עידו בנבג'י מגל"צ, יוני קמפינסקי מבשבע ואיתמר פליישמן ועמיחי אתאלי ממעריב. היה זה תא מגובש מאוד, שבתקופה מסוימת הפך לגוף שראוי מדי פעם לאייטם במדורי הרכילות. מקום מושבם המועדף, בר ה"תחריר" בשוק מחנה יהודה בירושלים, העניק לפורום את שמו, אורחים עלו לרגל, דף פייסבוק נפתח עם דאחקות, הטרלות ועוד, והיה ניכר שהחבורה – מלבד העובדה שכל אחד מהם בנפרד וכולם יחדיו אוהבים את עבודתם – גם אוהבת את ההתעסקות הברנז'אית סביבה. זה קצת נעלם בשנה־שנתיים האחרונות, אני אומר לנוביק.
"הפורום חי וקיים, אבל נכון שהתבגרנו", הוא עונה, "הייתה תקופה שעסקנו ביח"צ לעצמנו, וזה נרגע. כמובן שגם התפקידים השתנו ואנחנו כבר לא כתבי שטחים. אני עובד בכנסת עם שניים מהפורום – לוינסון ואתאלי – ואנחנו גם עושים הרצאות יחד. אבל מעבר לקטעים שרצו בו, על מה בעצם קם הפורום? על כך שלמדנו לנהל את התחרות בינינו בצורה הרבה יותר טובה. קרטלנו את סיפור השכול ביו"ש. אם אחרי 120 ישאלו אותי בשמיים מה עשיתי, אז אולי לא מספיק ציפיתי לישועה ולא נשאתי ונתתי באמונה, אבל עצם זה שאין מצב היום שאחרי פיגוע עשרים צלמים דופקים באותו זמן על דלת המשפחה – זו זכות אדירה. ההבנה שלוויה היא לא המקום לריב בו תקשורתית, נולדה בפורום תחריר. עדיין, קבוצת הווטסאפ של הקבוצה הזו, 'פורום מהרסייך', היא המבנה החברתי הכי חזק שלי".
הדבר המעניין הוא שכולכם הייתם או מהמגזר או מסביבתו המיידית. זה לא היה ברור מאליו כמה שנים קודם, שכתב יסקר את הוריו והחברה שבה הוא חי.
"עד לפני 10־15 שנה היה חשש בתקשורת להביא מישהו שיהיה אוהד של הקבוצה שלו. בקטע הזה מגיע לרועי שרון הרבה קרדיט ככתב שטחים ראשון שבא מהמגזר והוכיח מקצועיות לעילא. היום כבר כולם מבינים שעיתונאי צריך לדבר את שפת הקבוצה שהוא מסקר. זה קורה גם בתחום כתבי החרדים. עד לפני 15 שנים כל כתבי החרדים היו חילונים, שזה לא ייאמן".
כמו כל חיית רשת, אחרי פייסבוק וטוויטר עכשיו אתה פעיל בטלגרם, ביחד עם נציגי פורום תחריר.
"שמע, זה משונה וכיף. שנים שאתאלי וחיים ופורום תחריר הורגים אותי מצחוק, ופתאום אפשר להוסיף כמה אלפי זבובים על הקיר. זה עדיין 'בהרצה' כל הסיפור, יש כרגע כמה אלפי נחשונים, אין בטלגרם פידבק ואתה לא יודע אם אתה אוכל את הראש או לא מספיק אוכל. בינתיים אנחנו מקבלים תגובות מאוד טובות וזה כיף לאללה. אין לנו מטרה להיות ערוץ מידע חדשותי, אלא לעדכן את הציבור הקדוש במידע שלדעתנו יש בו צורך כדי לצלוח את החדשות, בעדכונים החשובים באמת מהכנסת, מבזקי 'הפטריוטים' ועדכוני יועז הנדל. אתה מבין, בפורום תחריר יש אנשים מבריקים שיודעים להבדיל בין עיקר וטפל – ולבחור בטפל".
לא יורק לבאר
אחרי ארבע שנים ככתב יו"ש וחרדים ב"ידיעות", מונה נוביק גם לכתב הפרלמנטרי של העיתון. אחרי שמונה חודשים פרש ועבר לערוץ עשר. "יש לי כאן חופש מלא, ברמה שלא האמנתי שתהיה לי. אפס התערבות מערכתית״, הוא אומר. כששואלים אותו על אותו החופש בתקופתו ב"ידיעות", יהיו אלה הדקות היחידות בריאיון שנוביק יחשוב לפני יריית תשובה מהירה ושנונה.
"אני חושב שבמידה רבה העניין בתקשורת הוא לא ימנים מול שמאלנים אלא אנשי מרכז מול פריפריה", הוא מנתח, "היו מקרים שמרטתי שערות ואמרתי למי שמולי 'לפחות תעבור לצד המזרחי של האיילון, תראה מה קורה שם'. יום אחד מועצת יש"ע עשו לנו סיור של חצי יום בבנימין במסגרת הסיורים לאח"מים שהם מובילים. אחרי שבוע היה דיון הכנה למוסף לרגל עשר שנים לגירוש. דיברו על ארבע כתבות נוסטלגיות, ואז שאלתי 'רגע, מה עם המפונים?׳. זה היה נראה כאילו שכחו אותם. אז אמרו לי שאחת הכתבות עוסקת בין עשרות ׳גיבורי המבצע׳ בשניים מהמפונים. לא האמנתי, 'אתם רציניים? זו הפרופורציה? בואו נעשה עבודה רצינית, נלך קדימה, נחשב כמה עלתה ההתנתקות למדינה ומה תהיה המשמעות של אחת כזו ביהודה ושומרון. נלך לעניין האקטואלי. הטחתי באחד מהמשתתפים בישיבה, 'מה אתה יודע על מתנחלים?' הוא ענה לי, 'אני דווקא מבין, מסתובב בשטחים'. הוא כמובן התכוון לחצי יום המסכן ההוא בבנימין. אז אני חושב שלפעמים מה שנראה כיחס עוין זה לא משהו מכוון נגד מתנחלים, אלא פשוט שיו"ש היא לפעמים עוד פריפריה שמוזנחת תקשורתית על ידי מדיית המיינסטרים".
והרגשת שאתה מצליח לשנות את זה ב"ידיעות"?
"לצערי לא תמיד. כמו כל עיתונאי, מהארץ ועד הקול היהודי, לא תמיד אני מרוצה מכל מה שיוצא. אבל בכנות, יש לי קושי גדול לדבר על מקום שעבדתי בו. זה נראה לי על גבול כפיות־ הטובה. יש אנשים בכירים מאוד בידיעות שאני אוהב אהבת נפש ומעריך מאוד וגאה שעבדתי אצלם. אז האם יש לי שערות לבנות ממריבות בתוך המערכת? יכול להיות. אבל אני קורא לפעמים ראיונות עם אנשים שפותחים את כל היחסים עם ההורים שלהם או מקומות עבודה לשעבר, וקשה לי עם זה. יש לי המון הערכה לידיעות לצד לא מעט ביקורת. לא נראה לי הגון לפרושׂ אותה בעיתון".
הייתה בתקופה ההיא הכתבה של קו מערכתי אנטי־ביבי ומשפחתו?
"לא ביצעתי בפועל שום משימה כזו או מעשה נבלה אחר".
אבל ביקשו.
(נוביק מהסס ומתפתל): ״לא נשמע לי הגון לדבר על באר ששתיתי ממנה. מצידי תכתוב 'לראשונה במהלך הריאיון עקיבא סוכר את פיו'".
ההצלחה של שקד
כיום, כאמור, נוביק משמש ככתב חדשות עשר בכנסת. לדבריו, היה משחרר מבחינתו לצאת מסיקור המגזר ככתב יו"ש ולעבור למישור הפרלמנטרי. "ככתב כנסת אני לא מרגיש שמסתכלים עליי כדתי או מצפים ממני למשהו בגלל הכיפה". את אחוזי ההאזנה הגבוהים של גל"צ ואחוז הקוראים הגבוה של "ידיעות", החליפו נתוני הרייטינג הנמוכים של הערוץ המסחרי שמאז ומתמיד נלחם על הישרדותו. נוביק לא מכחיש את הבעייתיות, אבל לומד לחיות איתה: "במדדי איכות, אין ספק שאנחנו עומדים. ברור שהייתי רוצה שיותר אנשים יראו אותנו, אבל הייתי מעדיף אפילו תבוסה יומיומית ברייטינג ושלא ישדרו אצלנו הרבה מהזבל שמשדרים במקומות אחרים. כשאני הולך עם יאיר שרקי בשוק וכולם מבקשים ממנו סלפי או ממני לצלם אותם, יש בזה עניין משעשע, לא יותר. מחוץ למגזר איש לא מכיר אותי, וזה מאפשר לי ללכת עם טרנינג לרמי לוי. הציבור רואה יותר 2, אבל לא אוהב אותם יותר מאיתנו. לא אוהבים אף אחד מאיתנו. אוהבים את ערוץ 20, אבל לא ממש רואים אותם".
ועדיין, המדד המרכזי הוא רייטינג.
"וגם כאן יש לנו לא מעט הצלחות. רפי רשף תמיד מוביל ברצועה שלו. ללונדון אין אח ורע. המהדורה המרכזית שלנו מבחינת רייטינג רושמת מספרים יפים. נכון, זה לא ערוץ 2, אבל בטח היום כשאנחנו מתמודדים מול שני ערוצים נפרדים בשלט, קשה להשוות תפוח לשני אגסים. ואגב, ערב הפיצול, הפער בין שתי המהדורות היה הנמוך ביותר מאז תחילת המדידה. ושוב, מעבר לרייטינג, המהדורה שלנו עושה המון ומכתיבה סדר יום גם לערוץ 2. כל הנושא של סדרות כתבות בתוך המהדורה, או מדור כלכלי מורחב בכל יום, הכול התחיל אצלנו ורק אחר כך שועתק הלאה. אבי וייס (מנכ"ל חדשות 2, א"ש) בעצמו אמר לאחרונה שהוא מודד את עצמו כל הזמן מול מה שמשודר בערוץ עשר. וחוץ מזה, אל תשכח ששתיים מהפרשות הגדולות ביותר שנחקרות עכשיו נחשפו אצלנו – פרשת המתנות ופרשת הצוללות, וכמובן החשיפה של דורון הרמן שהביא את התכתבות השופטת עם עורך הדין החוקר והתיאום ביניהם".
מעמד הכנסת בשפל. אתה חושב שבצדק?
"יש השחתה מאוד גדולה של השיח בפוליטיקה. מיקי רוזנטל פתאום אומר לאורן חזן באיזה דיון – 'באת כמומחה לזונות?' גועל נפש. אני משתדל לעשות את חלקי בכך שיש דברים שלא אסקר. כשאורן חזן התנפל על זחאלקה, רק אצלנו זה לא שודר. ואני גאה בכך.
"יום אחד בא אליי מקור עם סיפור על שר שהחזיר את הרכב הממשלתי ועבר לנסוע באוטובוס. הוא חשב שזה סיפור שלילי ואמר לי, 'תראה כמה קמצן הוא, עושה את זה בשביל שלא יקזזו לו רכב צמוד במס הכנסה'. ידעתי שזו האמת, ובכל זאת הפכתי את הסיפור לחיובי כי חשובה לי תדמית הכנסת. שמתי פפראצי שצילם אותו עולה לאוטובוס וכתבתי 'הנה דוגמה להצנע לכת'".
אי אפשר לדבר על הכנסת בלי לדבר על אורן חזן, שלאחרונה קיבל את העונש החמור ביותר בתולדות המשכן – חצי שנת הרחקה.
"אורן חזן הוא גאון תקשורת. הוא גם צודק שהעם (שלו) אוהב אותו, ושהוא אחד הפופולריים בכנסת. לדעתי, במבחן הסלפי ברחוב, הוא בקבוצה אחת עם לפיד, בנט וביטן. אבל ההרחקה לגמרי מוצדקת. אתה לא יכול להעליב אישה בכיסא גלגלים מול כל הכנסת, לקלל ח"כים חופשי ולהתנפל בצעקות על ח"כיות שמתראיינות בשידור חי. אם זו לא התנהגות שמצדיקה ועדת אתיקה – אני לא יודע מה כן".
מה אתה חושב על המתרחש בבית היהודי?
"קצת טרגי המצב של בנט ושקד. כמו שזה נראה כרגע, אין להם מודל עסקי לגבי איך לתפוס את ההנהגה. הטרגדיה היא שהם בכלל היו אמורים להיות היום בצמרת הליכוד, לולא שרה נתניהו גירשה אותם ממניעים אישיים לגמרי. ככה יוצא שדווקא השניים שהם סמל להשתלבות דתיים בחברה ולהנהגה משולבת, מוצאים את עצמם בפלוגת הביני"שים של הממשלה, ודי באשמתם. הבוחרים בעטו להם באוחנה, לא הכניסו אף חילוני חדש לרשימה, ומתנהגים כמו שהמפד"ל אמורה להתנהג. כל הסיסמאות של שקד ובנט מתארות בעצם את הליכוד – מפלגת ימין מעורבבת עם דתיים בתפקידי מפתח, והצרה שלהם היא ששם הם רוצים להיות אבל כלואים בשטיבלך בגלל נתניהו.
"אז עם כל הבשורה שהביא בנט, שהנה לראשונה דתי רצף בא להנהיג ומביא חילונים ושובר את השטעטל ויד על ההגה, יוצא בסוף שהוא עדיין משריין בכל בחירות כסאות לאסופת העסקנים המכונה 'תקומה' שדורשת לקבל מושבים בכנסת כי הם חרד"לים. אין קץ לפארסה המגוחכת הזאת, ששני פוליטיקאים ממולחים כמו סמוטריץ' ואריאל, שמסוגלים לעבור פריימריז, זוכים לשריוּן בכנסת כי העסקנים שלהם מאיימים בפיצולים. זה שבנט משריין כסאות לקבוצה שבכלל מצביעה לאלי ישי, זה תחילת התסביך השטעטלי.
"מה שכן, עם שמונה מנדטים הם כרגע עושים נפלאות. מה ששקד עושה במשרד המשפטים זה ללא ספק הדבר הכי חשוב שקרה לימין מזה מי יודע כמה ממשלות. נתניהו רצה לתת את התיק לאדם צייתן ונוח מהליכוד, ובסיעתא דשמיא גדולה זה עבר לשקד. הייתי משוכנע שהיא תוריד את הראש ותשאף לשקט תעשייתי כדי שלא יתפרו לה תיק – גם אני קצת קונספירטור ימני – אבל אחרי שלוש שנים אפשר לומר שהיא עשתה קדנציה מאוד־מאוד מוצלחת. לא לחינם מדברים עליה כאופציה לראשות ממשלה בעתיד".
ואיך בנט מתפקד כשר?
"אין לי ילדים במערכת החינוך, אבל בעיניי התרומה הגדולה של בנט היא בשיח הרקוב עד מטונף שקורה ברשתות החברתיות ובכלל בישראל. כשגולשים מימין מקללים אותו אחרי שדויד גרוסמן ורון בן־ישי מקבלים פרסים מוצדקים, והוא שותל אותם בלי למצמץ, זה דבר חשוב ובעיקר לא מובן מאליו. בנט מפיץ הרבה פחות שנאה מאנשי הליכוד שמתחרים איתו על אותם מצביעים, ואפילו אם נניח שיש לו איזו מטרה להתחנף לצד השני – שמע, אחרי שלוש שנים שאני הולך כל יום לכנסת הזאת, הלוואי שלכל הפוליטיקאים היה רצון כזה".
כולם מריחים בחירות באופק. גם אתה?
"יאיר לפיד מסתובב כבר שנה בכנסת ומעריך שהבחירות תהיינה מיד אחרי חגיגות ה־70. 'הסיבה פשוטה', הוא אומר, 'אם אני הייתי במקומו, זה בדיוק מה שהייתי עושה'. גם אבי גבאי מעריך שזה אינטרס ברור של נתניהו. הרי בבחירות המסר של האופוזיציה הוא 'רע פה, תנו לנו לשנות'. קשה מאוד לשכנע בזה אחרי שהמדינה מוציאה 100 מיליון שקלים כדי להזכיר לאזרחים איזה יופי פה ושיבת ציון וסטארט־אפ ניישן והכול. הרבה שנים לא היה עיתוי כל כך מושלם למנהיג ללכת לבחירות. אני אישית מקווה שלא יהיו בחירות בקרוב, כי בקיץ אני מציין שלושים להיווסדי ויש לי כבר תוכניות שאינן כוללות כנסים בגני התערוכה ופענוח צפנים במכתבי הרב טאו".
טלפון מהרב
אחרי שהצליח להשתחרר מכבלי המגזר ולעבור לסקר את הכנסת, חזר נוביק בכל זאת לבוסס בביצה הדתית, וזאת באמצעות סדרת כתבות ששודרה לפני כחודשיים במהדורה המרכזית של חדשות עשר ועסקה בדתל"שים, או בשמם החדש "דתיי הרצף". הסדרה הביאה כצפוי שלל תגובות ומחמאות כגון ״חנטריש״ (הרב אלי סדן) ״דתיי הרצף הם מתייוונים״ (הרב חיים ברוך) וכמובן ״דתיות הרצף בחורילות״ מהרב קלנר. אבל היו גם תגובות אחרות.
"לפני חודש מתקשר אליי ראש ישיבת הסדר", מספר נוביק, "ואומר – אני מזמין אותך למסור שיעור כללי בישיבה. אמרתי לו – 'במחילה מכבוד תורתו, אני דתי רצף'. אמר לי – 'דווקא בגלל זה'. אמרתי, 'בתנאי שאני פותח הכול. הטעויות שלדעתי עושים בחינוך שלנו, חינוך למיניות וכו"'. ענה שבדיוק בשביל זה הזמין אותי. 'אני כרב לא יכול לדבר איתם על הנושאים האלה. מצידי תבוא פעם בשבוע', הוסיף הרב. זה מעיד בעיניי על שינוי. המורים שלנו למדו אצל חרדים, המורים היום למדו אצל מורים סרוגים. זה הבדל עצום שמשפיע לטובה על כל השיח בישיבות התיכוניות".
מה בעצם ניסית להראות בסדרה?
"העניין הזה של דתל"שים וסביבותיהם אף פעם לא סוקר מנקודת מבט חסרת צד. תמיד או מנקודת מבט דתית של 'אבוי מה קורה לילדים', או מצד ארגוני דתל"שים. האמת היא שגם קשה לתת מספרים ונתונים ולהיות אובייקטיבי. ידענו שיהיה לסדרה פרופיל ציבורי מסוים, וכל דבר שכתבנו שאלנו את עצמנו איך יקראו אותנו ומה יגידו עלינו. חגי דותן, שעובד בחדשות הערוץ והוא די חרד"ל בחשיבה שלו, היה האפכא מסתברא שלי. ישבנו שעות ואמרתי לו כל הזמן – 'תפעיל את דמות ראש הישיבה. תקרע אותי. לא ניסיתי לתת לתופעה לגיטימציה, אבל בשלב מסוים הפסקתי לענות לאנשים שטוענים זאת כלפיי. ניסיתי להראות תמונת מצב".
שני אלמנטים שלי אישית היו קצת חסרים בסדרה היו ההתייחסות לתופעת הרווקות כמאיצת חילון וההתעלמות הכמעט גורפת מדתיי אזור המרכז. זו הייתה סדרה מאוד ירושלמית וההתנחלויות שסביבה.
"אני משוחח היום עם הורים שמזמינים אותי לדבר על הסדרה והם ממש מבקשים ממני מתכון כיצד לשמור על ילדיהם מדתל"שיות. לא שהם צריכים אותי, אבל אני עונה – תחתנו אותם כמה שיותר מהר. אם מסלול החיים הם פסי רכבת, הפסים של רווק דתי נגמרים בגיל 25. או שאתה עובר לפסים של נשוי, או לאלה של חילוני".
הביצות המפורסמות לא היו אמורות לדאוג לזה?
"הביצות לא דתיות. הן דתיות־חברתיות. בית הכנסת בערב שבת מפוצץ, ולמחרת בקושי יש מניין".
יש לדעתך פתרון, מלבד להתחתן?
"הרב בני לאו עשה לפני שנה מפגש פתוח עם רווקים דתיים. בשלב מסוים הוא פכר אצבעותיו ואמר, 'דוגרי, אין לי מה לומר לכם. סרקתי את כל הספרים ואין פתרונות בשבילכם'. אז כן, יש בעיה. מצד שני, אני לא אומר שצריך לשנות את ההלכה. אני לא מהז'אנר הזה שמפאר את הנפילות שלו. אני אומר תרכין את הראש ואל תעשה לכתחילה. אתה דתי ומסמס בשבת? שב בדל"ת אמותיך, סמס ותבין שאתה לא לכתחילה. אבל, החברה גם צריכה ללמוד לא לבוא לאדם כזה ולומר שהוא לא דתי. הוא פחות דתי, וזה בסדר".
אגב, איך אתה צולח את שנות הרווקות?
"מה יש לספר על רווקות? כמו שנשוי לא יתחיל לדבר בעיתון על איך הנישואין שלו, אלא אם הם מאושרים וטובים או שהוא רוצה לצייר אותם ככאלה. אני לא מאושר ברווקות ולא בקטע של לצייר אותה כמאושרת".
ולגבי הירושלמיות של הסדרה?
"קשה יותר לחנך במרכז, מראש אין שם בועה, ולכן החיסונים שם הרבה יותר טובים – אומרים לך 'יש כאלה שמחללים שבת, אנחנו לא'. אין חיסון בגב ההר. החיסון הוא להרחיק אותנו כמה שיותר, ואז מגיעים לצבא המעורב ונחלשים כי אין חיסון. לא פלא שרוב החבר'ה מהמרכז שאני מכיר נשארו דתיים, ומקרב החבר'ה מהיישובים הקטנים, רובם על הרצף. שיטת החממה לא הצליחה".
