המחשבה הראשונה שעלתה לאחר פרק הסיום המופתי של העונה הראשונה של ווסטוורלד הייתה "וואו". ומיד לאחריה – איך ממשיכים מכאן?
הפארק שהציע לאורחיו חוויית מערב פרוע בלתי נשכחת באמצעות מאות מארחים רובוטים דמויי אדם, עבר מרד והפיכה מדממת. הסיום היה כל כך יפה ושלם, עם מספיק קצוות שהותרו ומספיק סימני שאלה שנשארו פתוחים, שקשה היה לדמיין איך ניתן יהיה לקחת את הסיפור הזה קדימה.
ובכן, זה מתחיל טוב. גרסה מעט שונה ומאיימת יותר של נעימת הפתיחה מהעונה הקודמת, כשברקע אותה מדפסת תלת מימד שבונה באופן איטי ומכשף את גוף האדם. הפעם במקום דמות אדם לפי תרשימו המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י, אנחנו מקבלים אם וילד, מה שמרמז לנו לכאורה על המוקד המרתק של העונה הקרובה – העיסוק בשאלת הבחירה החופשית כמפתח לאנושיות, מתחלף בשאלת ההמשכיות והיחס הרגשי לדור הבא.
אבל אז במקום היופי, היצירתיות והברק הפילוסופי של העונה הראשונה אנחנו מקבלים הרבה אקשן מדמם, דמויות מונוטוניות ודיאלוגים מתוסרטים מדי. דמותו של ברנרד המותש תמידית, מובילה את הפרק הראשון. סגנו של רוברט פורד, יוצר הפארק, גילה בעונה הקודמת שהוא בעצם רובוט שהיה נתון למרותו של פורד לאורך כל הדרך. כעת הוא צריך להתמודד עם הגילוי המטלטל ותוך כדי כך להגן על עצמו מבני האדם שטרם חושדים בו. אבל ברנרד בעיקר מובל ומופעל ולא עובר כל שינוי משמעותי.
גם שאר קווי העלילה, ששוב רצה קדימה ואחורה בזמן, כמעט לא מחדשים לנו דבר ממה שידענו עם סיום העונה הקודמת. דולורס השלימה את המהפך שלה ומרובוטית נבונה אך מבולבלת הפכה ליודעת כול, זו שזוכרת את "העבר, ההווה וגם את העתיד" ובכך תפסה לעצמה את מעמדו של פורד, יוצר הפארק אשר בעונה הראשונה גילה טפח והסתיר טפחיים מדי פרק עד לסוף המר שתכנן לעצמו. זה אולי סביר ומתבקש עבור כל סדרת מתח רגילה אחרת אבל מפרק פתיחת עונה של ווטסוורלד ציפינו להרבה יותר.
דולורס אם כך, יוצאת למלחמה בבני האנוש אבל בדרך לכבוש את עולמם, תצטרך לגייס לטובתה בעלי ברית, למצוא עוד ועוד חדרים נסתרים בפארק שאף אחד לא ידע על קיומם, לגלות את האמת לכל הרובוטים המופתעים שמסביבה ולרמוז לכל השאר כולל לנו הצופים, על "המשמעות האמיתית" של הפארק: מתברר שלדלוס, התאגיד העצום ששולט בפארק, יש איזושהי תוכנית־על נסתרת.
יש משהו שבלוני מעט בתפיסת העולם הזו של הסדרה, שבה הצופים מובלים במתח מרמז לרמז כדי לגלות איזו "אמת" גדולה ומפתיעה. כך, עוד לא הבנו עד הסוף מה בדיוק הייתה משמעות המבוך שהאיש בשחור חיפש באובססיביות בעונה הקודמת, והנה הוא יוצא לדרך בניסיון לנצח עוד "משחק" שפורד בנה עבורו במיוחד טרם מותו.
אבל מעבר לשבלוניות יש בכך בחירה תסריטאית בעייתית. יצירת המתח אולי אפקטיבית במעבר מפרק לפרק, אבל סופה לעולם יהיה צפוי, לעוס ומאוס. מקווה מאוד שאתבדה אבל איזה מניע עליון ובלתי צפוי יכול כבר להיות לדלוס? אין יותר מדי אפשרויות בארסנל ההוליוודי – תאוות בצע, כוח ושליטה או הישרדות. במקום להתמקד באופן שבו היצרים האלו רוחשים ומניעים אותנו, היוצרים בחרו למקם אותם כאיזושהי הפתעה שומטת לסת.
אין פלא אם כך שקו העלילה המבטיח ביותר הוא זה של מייב, הרובוטית עם יכולות העל, שהייתה יכולה להימלט מהפארק בסוף העונה הקודמת אבל בחרה לחזור כדי לחפש את ביתה, וזאת על אף שהיא מודעת לחלוטין לכך שכל היחסים ביניהן היו סיפור מומצא שנוצר על ידי בני האדם. משהו במהלך הזה הוא מפתיע ומרגש באמת.
ובכל זאת, ועם כל הפגמים, עדיין מדובר באחת הסדרות היותר מהנות שיש היום על המסך. הצילום והפסקול המהפנטים, המשחק המשובח והיופי האסתטי (הכול מגובה בהשקעה של מיליוני דולרים), בהחלט מספיקים להעמיד את ווסטוורלד כמה וכמה רמות מעל שאר סדרות המדע הבדיוני בשוק.
ווסטוורלד שני, 22:00, yesOh ו–HOT HBO, סלקום tv
