את חוויית הצפייה ב"סיפורה של שפחה" אפשר לדמות לרגע שבו את מבחינה בחתול דרוס בכביש. הוא יכול לשכב שם עטוף בדם שנקרש וצמרמורת של גועל תעבור בך, אך בכל זאת את חשה דחף לצעוד לעברו ולבהות בו מקרוב.
ועדיין, למרות שהכנתי את עצמי נפשית לאירועי "מגעיל ומעולה" מעין אלה, אירעו מספר פעמים שבהן הסבתי את ראשי ועצמתי עיניי בחוזקה כי בחייאת, פירסינג נתלש מאוזן בלונג שוט של למעלה מדקה זו כבר באמת התעללות בצופים.
את העונה הראשונה סיימנו עם שני פסים כחולים על הסטיק של שלפרד ועם שלגלן הסוררת שמובלת אל הלא נודע. כעת מתברר שהיא נשלחה לעבודות פרך במושבות בעוד שלפרד ועדר השפחות האדומות מובלות לאיצטדיון וחבל תלייה נכרך לראשן. וכשאני אומרת עדר מדובר ליטרלי בעדר, עם מחסום על הפה ושאר האלמנטים של בקר המובל לשחיטה. בעיית אמינות קלה נרשמת כאשר מתברר שאוי, מדובר בעצם במתיחה, ודודה לידיה יוצאת עם פרצוף של עופר שכטר לעבר הבנות בקטע של סתאאאאם, רק רצינו להעביר מסר ותכלס אנחנו די תלויים בכן כדי שהעולם ימשיך להתרבות אז תחזרו לשבת ומאוחר יותר נצרוב לכן את היד ככה בקטנה. לא, כי באמת האמנו לרגע שירצחו לנו את שלפרד ההריונית כבר בפרק הראשון.
ברגע שמתגלה הריונה של שלפרד הדודה הופכת מאנני וילקס למאמא תרזה ושולפת את הפעמונים. שלפרד, שלרגע קל מרגישה שהיא יכולה לנצל את ההיריון לטובתה מגלה עד מהרה כי המרד אינו אקט משתלם בגלעד. שביתת הרעב שלה מסתיימת כשהיא נלקחת לראות את שלוויאט השפחה ההרה שניסתה להתאבד קשורה בשרשרת ברזל לתקרה, והיא נשברת ואוכלת, לא לפני שהדודה תאלץ את כל חברותיה הרטובות והרעבות לצפות בה לוגמת מהמרק.
בהמשך הפרקים אנחנו מתוודעים לעברה של אמילי ולסימני האפוקליפסה של המהפכה – רדיפת הלהט"בים ושקיעתה של העיתונות החוקרת. שלפרד מוברחת לשרידי מבנה הבוסטון גלוב ומתוודעת לטבח שאירע שם, אמילי מסולקת מתפקידה כמרצה בגלל היותה לסבית והחשש שתשפיע לרעה על התלמידים, ופרופסור הומו אחר נתלה בראש חוצות.
אבל מעבר לאכזריות ולתֶמות על טיבו של הרוע האנושי, שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה עוסקים בהיבטים שונים של שאלת האמהות. שלפרד נדמית כמעט כמי שמקווה למות בסצנת התלייה כדי שלא תצטרך ללדת את הילד לעולם אכזר שכזה, וכשהיא פוגשת את השפחה ההרה המסר כבר ברור – מישהו רוצה שנתהה האם אכן כל אמהות מקודשת. התמות ילכו ויתחזקו כאשר נצפה בפלאשבקים של תקופת אמהותה להאנה בימים שקרבו למהפכה. ג'ון שולחת את בתה ללימודים עם תרופה להורדת חום כדי לא להפסיד יום בעבודה ונחקרת באגרסיביות.
אמא של ג'ון, שאליה אנו מתוודעים בפרקים הבאים, היא אם חד־הורית ופעילה חברתית שהעדיפה את הקריירה על פני המשפחה. היא לוקחת את ג'ון להפגנות במקום להשכיב אותה לישון ככל הילדים, וכשהיא מגלה שג'ון בחרה בנישואין ובמקצוע רגוע היא מוכיחה אותה על חוסר האמביציה שלה. "זה הזמן להיאבק, לא לשחק ב'בית'", היא אומרת לה. ושוב צפים הפלשבאקים וההתלבטות של ג'ון אם להישאר בבוסטון ולחפש את בתה או לנוס על נפשה בלעדיה. בסוף גם מגיעה ההכרעה הצפויה – שאולי האמא הפמיניסטית והלוחמנית בכל זאת צדקה. שאמהות טובה לא מחייבת הקרבה של תמות נפשי עם פלישתים ושמותר לך גם לדאוג לעצמך.
והכול היה יכול להיות יפה, אלמלא התחושה המאוד ברורה שאנחנו לא רק צופים בסדרה אלא במניפסט פמיניסטי מתמשך, מנוסח כהלכה, שמטרותיו אינן תמימות בעליל.
כל מסעה של שלפרד קשור בחוויית התפכחות. ראתה שפחה על גלעד מה שלא ראו הדודה לידיה ויחזקאל בן בוזי. כל צעד וכל פלאשבק נועדו לעורר בנו ספקות לגבי האמהות, הנשיות, הנישואין, המחויבות והמסורת. ואם יש ביקורת שצריכה להיאמר על סדרה כמו "שפחה", הרי שהיא לוקה בחוסר מורכבות מקוממות בצורה שבה היא מטפלת בנושאים האלה. כי לא כל דת סופה להיות גלעד. וגם לאמהות מהזן המתמסר והמוותר למען הילדים יש מקום בעולם. והבאת ילדים היא כן מעשה קדוש שמבטיח את קיומו של העולם.
החלוקה של אלו המצדדים בשאיפות האלה כרעים וההצבה של מי שמורד בהן כשפחות משועבדות וצודקות היא שיטוח ורידוד של סוגיה כבדה מאוד במאה ה־21, שראוי היה לדון ולטפל בה במעט יותר כנות ופיכחון.
סיפורה של שפחה חמישי, 22:00, HOT HBO
