יום אחד, אחרי כמעט עשור של קריירה מוצלחת כשחקן וכשפניו מוכרות כמעט בכל בית, נבו קמחי גילה שהוא מובטל. "היום אני יודע שהכול משמיים ושישנן תקופות בלי ברכה. אבל בזמן אמת זה היה מאוד קשה", הוא מספר בגילוי לב. אבל קמחי לא ריחם על עצמו יותר מדי, נטל מברשת בידיו והתחיל לסייד. "סיידתי מצוין", הוא אומר בחיוך, "גם את הבית שלי סיידתי בעצמי מאוחר יותר, ובמקביל הצטלמתי לסדרת ילדים בטלוויזיה שאליה התקבלתי. הייתי מסייד יום שלם, מחליף בגדים ונוסע לאולפנים בהרצליה. אני זוכר שאנשים היו שואלים אותי בתמיהה – 'אבל אתה שחקן, מה פתאום אתה מסייד לנו את הבית'. היה שלב שאמרתי לעצמי – 'אולי זה מה שאני צריך לעשות וזהו', אבל זו כמובן הייתה הדחקה נוראית של מה שבאמת רציתי לעשות".
הפרט הביוגרפי הזה בחייו של קמחי יכול להסביר במעט כיצד הוא מצליח לגלם ברגישות רבה ובכישרון את דמותו של גדי, בעל צרכים מיוחדים בן 38, בסרט החדש "שרוכים". קמחי – שנחשב כיום לאחד השחקנים העסוקים, המצליחים והמוערכים בישראל, עם רשימה אינסופית של תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע – לקח את תחושות האַחֵרוּת, הזרות והקושי שהוא מכיר מהעבר הפרטי שלו, והצליח לזקק ולהקצין אותן לכדי הופעה מרשימה שנכנסת ישירות ללב כל מי שצופה בסרט.
עלילת "שרוכים" פשוטה יחסית: ראובן (דובל'ה גליקמן) הוא בעל מוסך ירושלמי ואיש לא קל הסובל מבעיות בריאות שמחייבות השתלת כליה. בתחילת הסרט הוא מתבשר כי אשתו לשעבר, שאותה עזב מיד לאחר שנולד בנם גדי, נהרגה בתאונת דרכים. ראובן מגיע לבית הקברות כאשר הבן נושא תפילת קדיש על אמו, שהייתה כל עולמו. הדמעות באולם הקולנוע מתחילות לזלוג כבר בשלב הזה, והן לא באמת ייעצרו עד כותרות הסיום וגם הרבה אחריהן. העובדת הסוציאלית של גדי (אוולין הגואל) מודיעה לאב כי ייאלץ לקחת את הבן תחת חסותו עד שיימצא לו מוסד מתאים. מכאן מתפתח הסרט למערכת יחסים של אהבה־שנאה־אהבה בין האב לבנו, שמטלטלת אנה ואנה עד לסוף המפתיע. קמחי השכיל לייצג את הדמות בכבוד הראוי לה, בלי שמץ סטריאוטיפיות ועם הרבה רגש, חמלה וגם לא מעט הומור.
"בהתחלה לא רציתי לשחק את הדמות של גדי", מגלה קמחי, "רציתי לשחק את האבא. אני כבר בן 52, תנו לי לשחק מבוגר. אבל ינקול גולדווסר, הבמאי, לא הסכים. 'אתה תגלם את גדי', הוא אמר, וצדק". גולדווסר וקמחי הכירו תוך כדי העבודה על הסדרה "מעורב ירושלמי". "עבדנו עשר שנים ביחד על הסדרה, והתפתח בינינו קשר מיוחד", אומר קמחי, "בשלב מסוים הוא בא אליי ואמר שיש לו סיפור לסרט שחלקו אוטוביוגרפי. בנו של ינקול הוא בעל צרכים מיוחדים. חמש שנים עבדנו על הסרט. שיפצנו ושינינו והבאנו תסריטאים והחלפנו, ותמיד קיבלנו תשובה שלילית מהקרנות. הסרט פשוט לא היה מספיק טוב. בסופו של דבר התסריטאי חיים מרין הצליח להפוך את התסריט למה שנראה כיום על המסכים, והתחלנו לרוץ".
"הדמות של גדי היא מאוד מאופיינת", מסביר קמחי, "מתנה שיש בה המון קללה והמון ברכה. עבדתי עליה כמו פסל שמפסל ומפסל עד שיוצאת הדמות".
איך מפסלים דמות קולנועית?
"יש כמה שלבים. קודם כול – לשלוט בטקסט. אני עובד עם עצמי שעות ומדבר את הטקסט שוב ושוב, מנסה למצוא את האמת שלי במילים הכתובות. אחרי שהטקסט הופך לשלך ואתה כבר לא 'רודף מילים', זה הופך להיות כמו תפילה. אז אתה מחפש את הכוונה, הרגש, בונה תחנות ועובר מתחנה לתחנה, עד שבשלב מסוים אתה כבר יודע מה תרגיש בכל תחנה. כך מתגבש האופי של הדמות. כדי להכיר את העולם הזה, שאני רחוק ממנו, שהיתי בכפר שבו מתגוררים אנשים בעלי צרכים מיוחדים במשך יומיים. אכלתי איתם, דיברתי איתם, חייתי איתם. המאפיין העיקרי של רובם הוא שאין להם מסכות. אם הם שמחים, זה עד הסוף. כועסים, עד הסוף. אין אגו, אין קליפות. במובן הזה אני מקנא בהם. אנחנו, 'הנורמלים' כביכול, שרויים בכל כך הרבה קליפות ומסכות.
"העבודה על דמות כזו היא קשה. אני יכול לשבת על משפט אחד שעות. למצוא את האינטונציה הנכונה. מצלם את עצמי בסלולרי, צופה, מתעצבן, מוחק ומנסה שוב ושוב. לכל אדם יש שק דמיוני על הגב שבו צרורים דמיונות, חוויות וזיכרונות. לקראת כל תפקיד אתה מחפש בשק שלך אם יש לך בו משהו שיכול להזכיר לך, משהו דומה או קרוב שאתה יכול לחזור אליו ולהעצים אותו. אם לא, אתה יוצא לחקור. מילדותי בקיבוץ כברי אני זוכר כמה בעלי צרכים מיוחדים. הם הגיעו למשק רק בשבתות ובחגים לחופשה מהמוסדות שבהם שהו, והם תמיד ריתקו אותי. מאז יש לי משהו כלפיהם שקשה להסביר".
ובכל זאת, במקור רצית לעשות דווקא את תפקיד האב.
"אני מאמין שתפקיד מגיע לשחקן כדי ללמד אותו משהו, כדי לסגור מעגל. זה יכול להיראות כמקרה, אבל אני אדם מאמין ויודע שהכול משמיים. מה שמגיע אליך, מגיע לך – לטוב ולרע. כל דמות מעירה בי תכונה שאולי נרדמה קצת, ואמורה להפוך אותי לטיפה יותר טוב ממה שהייתי אתמול. וכך גם קרה עם גדי. מי שצופה בי עושה את התפקיד, אם אני עושה אותו נאמנה, יכול לחוות אותו דרכי ולקבל מתנה לעצמו. זו השליחות של אמן, לא סתם המילה הזו באה מהשורש של המילים אמונה ואמת. השחקן הוא צינור, זו השליחות שלו. אם הצינור נקי, המסר יגיע נקי. אם הוא מלא בשקרים ולכלוך, זה מה שיגיע בצד השני".
"הדמות של גדי היא מאוד מאופיינת. מתנה שיש בה המון קללה והמון ברכה. עבדתי עליה כמו פסל שמפסל ומפסל עד שיוצאת הדמות"
הארה ראשונה
אם אתם שומעים יותר מצליל של התחזקות בדבריו של נבו קמחי, הרי שאינכם טועים. הילד שנולד ב־1965 בקיבוץ כברי לעולם חילוני ואתאיסטי לחלוטין, עשה כברת דרך ארוכה עד הגבר בן ה־52 שאני פוגש בשעת ערב בביתו הנעים והצנוע שבמושב חצב, שם הוא גר עם מירב, אשתו השנייה. לזוג, הנשוי מזה 12 שנים, יש תאומות בנות עשר וחצי. מנישואיו הראשונים יש לו תאומים גם כן, בן ובת המשרתים כעת בצה"ל.
"כבר כילד האמנתי שיש אלוהים", הוא אומר, "בשיא התמימות של ילד, בלי הרבה אידיאולוגיה מסביב. בעצם, בלי שום מידע. הארה ראשונה בנושא הגיעה בשירות הצבאי. כמי שחונך בקיבוץ חילוני בשנות השישים והשבעים, היה ברור שאלך לקרבי. זה די מזכיר את סט הערכים שמונחלים היום בציונות הדתית. כולם סביבי שירתו בסיירות, אני הגעתי לתפקיד מ"פ מסייעת בגדוד חמישים של הנח"ל. בדיעבד, שיחקתי תפקיד של לוחם במשך כל השירות. אין לי מושג איך הצלחתי לעשות את זה.
"כשהייתי מפקד צעיר על מוצב בגבול סוריה, נהג בט"שית מילואמניק שחזר בתשובה בכה על האוכל הלא מספיק כשר שיש במוצב. אני לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא הראה לי ספרי אמונה ודיברנו הרבה. במשך חודש קיימנו דיאלוג. בפעם הראשונה נתקלתי פתאום במשהו שהתחבר לתחושות האמונה הבסיסית שהיו לי כילד. בשלב מסוים הוא אמר בצחוק – 'בוא איתי לבית־שמש, תחזור בתשובה ותתחיל חיים חדשים. תאמין לי, אף אחד לא ימצא אותך'. ואני הרגשתי שיש בדברים שלו אמת גדולה. העברתי אותו לחטיבה, שם האוכל היה כשר יותר, ודרכינו נפרדו".
קמחי חזר למסלול חייו החילוני והמוכר, עד שהחל לגלם את דמותו של אפרים, הבן החרדי במשפחה של "מעורב ירושלמי": "הלכתי לישיבת ויז'ניץ כדי לעשות תחקיר, הסתובבתי עם אנשים, דיברתי איתם. לאחר מכן הסתובבתי לא מעט עם ש"סניקים, ולקינוח הכרתי קבוצה של ברסלבים בתל־אביב שאליהם התחברתי איזו תקופה. הפסקתי לעבוד בשבתות, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני נשרף. שהחיים שלי משתנים ב־180 מעלות ושזה ימנע ממני להגשים את החלום להיות שחקן, אז יצאתי מזה. בגיל ארבעים חבר ששיחק אתי ב'חצי המנשה' הביא לי תפילין, ומאז כבר 12 שנים אני לא יוצא מהבית בלי להניח אותן. מאז אני מתחזק, ובשלוש השנים האחרונות גם שומר שבת. זה לא הטבע שלי, זה אפילו די הפוך ממני, אבל זה התיקון וההתמודדות".
איך מקבלת מירב את השינויים הללו?
"היא מבית מסורתי, מאמינה ומקבלת אותי. אשת חיל".
המקצוע שהציל אותי
בתחילת הקריירה סומן קמחי ככוכב תיאטרון. הצגת היחיד שהעלה בפסטיבל תיאטרונטו ב־2007, "שעתו האחרונה של קול", זכתה בפרס הראשון ורצה מדי פעם גם בימים אלה. מאז היה שותף לפרויקטים רבים על הבמות, בטלוויזיה ובקולנוע, והוא כבר נמצא בשלב שהוא יכול לומר "לא" לתפקידים שאינו שלם איתם.
"אני יוזם היום דברים בתחום בימוי הצגות למשל, כדי שלא אצטרך לשבת בבית ולהמתין שיבחרו בי לתפקיד", הוא אומר, "ביימתי למרכז למורשת בגין הצגת יחיד על רחל אמנו, שכתבה נאוה מקמל־עתיר. ביימתי שתי הצגות לילדים שאני גם משחק בהן. הן נכנסו לסל התרבות של משרד החינוך ואני מופיע איתן בכל הארץ. זה נותן פרנסה בשוטף, את הלחם, ומאפשר לי לא לקחת דברים שאני לא רוצה".
אפשר לומר שאתה בעשירון העליון של שחקני ישראל מבחינה כלכלית?
"אני לא מתלונן. אבל אנשים צריכים לדעת שאין באמת זוהר בעולם הבידור בארץ. זו פיקציה. כל אחד לעצמו, לפעמים מתחברים כמה אנשים, עושים סרט ואחר כך הולכים כל אחד לביתו. ובאותה מידה גם אין גם הרבה כסף. אנשים לא מתעשרים, זה לא הוליווד. אנחנו השחקנים חיים מחודש לחודש. אני ברוך השם עובד, אבל יש לי ארבעה ילדים לפרנס ואני עובד בכמה עבודות כדי לעשות זאת כמו שצריך. בחו"ל, אחרי תפקיד כמו זה של גדי אתה לא צריך לעבוד שלוש שנים. אבל אני מודה לאל שאני שחקן ישראלי בארץ ישראל".
איפה הלב שלך – בתיאטרון, בטלוויזיה או בקולנוע?
"פעם חשבתי שאני אוהב יותר תיאטרון. היום התשובה תלויה יותר בתפקיד. אם התפקיד טוב ואני ממצה בו את היכולות שלי, אני נורא אוהב אותו ולא משנה באיזה מדיום".
"אנשים צריכים לדעת שאין באמת זוהר בעולם הבידור בארץ. זו פיקציה. באותה מידה גם אין גם הרבה כסף. אנשים לא מתעשרים, זה לא הוליווד. בחו"ל, אחרי תפקיד כמו זה של גדי אתה לא צריך לעבוד שלוש שנים. אבל אני מודה לאל שאני שחקן ישראלי בארץ ישראל"
איך אתה מרגיש אחרי כישלונות מקצועיים, למשל הסרט "עיר מקלט" ב־2016 שגם כשל בקופות וגם נקטל בביקורת?
"זה מקצוע אכזרי ומסוכן. אתה שם את עצמך בפרונט והכול עליך. הרבה פעמים אתה עובר מפחי נפש ומתאכזב, ומצד שני זה מקצוע מרגש. אני הכי מרגיש את החיים דרכו. מי שלא מרגיש ככה, צריך לברוח ממנו כמה שיותר מהר. תפקיד כמו גדי זה סכנת מוות. המזל שלי הוא שאני תמיד אוהב להסתכן. עשיתי שתי הצגות יחיד, זה הדבר הכי מסוכן שיש. אתה לבד על הבמה, ואוי ואבוי אם לא תביא את הסחורה. המרחק בין זר פרחים לעגבניות בראש הוא קטן מאוד. הקהל יכול להיות אכזרי מאוד והוא לא עושה הנחות. כמו ילד שרוצה שתיתן לו ותיתן לו. לא תיתן, הוא ישנא אותך. תיתן, יאהב אותך. אין אמצע. כמו מפלצת מלאת עיניים. אז 'עיר מקלט' אמנם לא הצליח מסחרית, אבל לפחות הביקורת כלפיי הייתה חיובית. בסוף, אנחנו ברגים קטנים בתוך המערכת ויש הפקות שאני יודע שלא יצליחו. לשמחתי, ברוב הפעמים זכיתי לעבוד בדברים שהצליחו".
אתה כבר הרבה שנים בתחום, הצבת לעצמך יעד?
"כל אמן, ובעצם כל אדם, רוצה לגדול. אני רוצה לקבל תפקידים מעניינים, גדולים ומובילים. זה משמח אותי ונותן לי אפשרות לתת מעצמי לקהל. זהו תפקידי בחיים. כמובן שלא מדובר בפילנתרופיה – אני מקבל מזה הרבה וכמובן מתפרנס. בלי זה אני מיוסר וגם משפחתי וסובביי. המקצוע שלי מציל אותי".
איך אתה מסתדר עם היותך מפורסם, פרצוף מוכר?
"נורא קל להתפרסם היום, בטח בישראל. אנחנו לא אמריקה אלא מדינה קטנה, תעשה פרובוקציה ואתה מוכר. בקטע הזה אני קצת מפעם. כשהלכתי ללמוד משחק, בכלל לא חשבתי על תופעת הלוואי הזו של פרסום. רציתי לשחק. היום כיף לי שמזהים אותי ברחוב ומבקשים להצטלם, אבל היו שנים שזה היה לי קשה מאוד. הרי בשביל זה עזבתי את הקיבוץ, כדי לחזור לאנונימיות. זו מתנה גדולה להיות לא מוכר. היום כולם רוצים להתפרסם, אני לא מבין את תרבות הסלב הזו ושומר על עצמי".
גם אצלך, אני משער, יש תקופות שבהן אתה מוכר יותר ופחות.
"בהחלט. אני כבר 27 שנים במקצוע, ויש תקופות שבהן אני נורא בתודעה של כולם ויש כאלה שפחות, אבל בגדול תמיד יהיה מי שיזכור את מה שעשית. שתבין, עדיין זוכרים לי את הדמות שעשיתי ב'חצי המנשה', וכמובן גם מסדרות עתירות רייטינג כמו 'חטופים' ו'בני ערובה'. אני מודה על כך כל הזמן. לא אהיה צבוע ואומר שאני סובל. כאמור, היו שנים שסבלתי מזה, אבל התעשתי. אמרתי לעצמי – 'אתה מקבל אהבה, תדע לתת בחזרה'. אם זה יפסיק, אתחיל לדאוג. הרי כולנו רוצים שיאהבו אותנו, כמו כשהיינו ילדים".
ריחוק שיוצר קירוב
"שרוכים" יצא לאקרנים בסוף השבוע שעבר, וניכר במהלך הריאיון שקמחי מחובר רגשית לדמותו של גדי, שהוא מגלם בסרט. הוא מדבר עליו באהבה, כמעט עם דמעות בעיניים. "זו הפעם הראשונה שאני מתגעגע לדמות שעשיתי", הוא מספר, "התאבלתי עליו בערך חודשיים, רציתי לעשות איתו עוד ועוד דברים. להופיע, לתת לו חיים כמו בתיאטרון. את 'איש הגשם' עם דסטין הופמן, למשל, הפכו להצגה מצליחה. אבל עכשיו זה הזמן של הסרט, וכשהוא מגיע לקהל זו חצי נחמה בעבורי כי הוא שוב מתעורר לחיים. ואם אוהבים אותו, אז בכלל. בימים האחרונים אני בוכה שלוש פעמים ביום מהודעות שאנשים שצפו בסרט שולחים לי בפייסבוק. בהקרנות בכורה שעשינו בכל מיני מקומות בארץ נחנקתי מבכי. והדבר המדהים הוא שבכלל לא משנה איפה הייתה ההקרנה, התגובה של הקהל הייתה זהה: בכי, הזדהות וחמלה".
איך החלטתם איזו דמות בדיוק לגלם מתוך רצף ארוך וכואב מאוד של בעלי צרכים מיוחדים?
"לקראת עשיית הסרט דיברתי הרבה עם אנשים שמבינים בתחום, והתברר לי שאכן יש כל כך הרבה סוגים. יש כאלה, למשל, שכל הזמן שמחים. החלטנו שגדי יהיה כזה. אני חושב שזה חלק מהסיבה שהוא נכנס עמוק ללב של כל כך הרבה אנשים. שנית, יש בו משהו מאוד של ילד. נקי, טהור. אם תשאל את אשתי, היא תגיד לך שאני מאוד ילדותי. למזלי אני יודע לשלוט בזה, וכאן העצמתי את האלמנט הילדותי שבי. כששהיתי בכפר שמתי לב שלרובם יש בעיה בדיבור. כשחקן זה מצא חן בעיניי, כי זה מאפיין שאפשר לעבוד איתו. מצאתי שם בחור שהדיבור שלו היה מאוד איטי, ואימצתי אותו. הלוואי שהיינו קצת כמותם, מדברים יותר לאט".
איך היה לעבוד עם דובל'ה גליקמן, שמשחק את אביך בסרט?
"תענוג צרוף וחוויה בלתי נשכחת. יש לו לב זהב, הוא מתוק ומצחיק בלי להתאמץ. כל כך נהניתי, אני לא חושב שאי פעם הייתה לי כזו כימיה משמיים עם שחקן. גם היחסים החמים עם ינקול גולדווסר הבמאי, שהוא אמן ענק, הפכו כמובן את עשיית הסרט הזה לחוויה גדולה".
איזה מסר היית רוצה שיעבור מהסרט לצופה?
"חברה נמדדת באופן שבו היא מתנהגת כלפי החלש. היום אנחנו מבינים הרבה יותר מפעם שלבעלי צרכים מיוחדים יש מה לתרום לנו, ומשלבים אותם במקומות עבודה, בצבא ועוד. יש הרבה יותר מודעות היום וזה מצוין. ועדיין, שמתי לב לכך שכשיש גיבור קולנועי בעל צרכים מיוחדים, הוא זוכה לאהבה גדולה במיוחד. ברחוב, לעומת זאת, רוב האנשים מרגישים רתיעה מסוימת כלפי אדם כזה. ניסיתי לחקור את הפער הזה שבין המסך למציאות, ואני חושב שיש לי תשובה: מה שמפחיד את האדם יותר מכול זה אי ודאות. בעל הצרכים המיוחדים אוסף בתוכו את כל המכלול של אי־הוודאות, וכשאתה רואה אותו אתה מפחד. בקולנוע, המסך מגן עליך. הוא חוצץ בינך לבינו, ואז נעלם אפקט הפחד ויש לך הסבלנות לראות את הקשיים שלו, ולהעריך ולאהוב אותו אפילו יותר מאשר גיבור קולנועי רגיל. זה ריחוק שיוצר קירוב. והקירוב הזה, הוא המסר שהייתי שמח להעביר באמצעות הסרט. כולם יוצאים ממנו מקולפים, חשופים, מרוגשים ואוהבים. הייתי רוצה שזה ימשיך. אם אדם יֵצא מהאולם ויהיה טיפה יותר טוב, יראה בעל צרכים מיוחדים ויחשוב קצת אחרת – זה יהיה שכרי. שלאנשים ייפתח הלב, ולא ייסגר אחרי שבוע".
