פול קליין הוא במידה רבה "הנמר הוורוד" של שוק ההון הישראלי. מנכ"ל חברת השקעות דיגיטלית שראשו מעוטר בקוקו ושמתעורר מדי בוקר בביתו שבמושב שדה־ניצן בעוטף עזה, שעתיים נסיעה מהמשרד שבמרכז הסיטי של תל־אביב. הוא נהנה לשגר חיצי ביקורת מושחזים לעבר עמיתיו "בני המושב כפר־שמריהו או סביון", כפי שהוא מכנה אותם.
קליין (48) נולד במלבורן לזוג הורים ציוניים. בהיותו בן שש עלתה המשפחה לישראל היישר אל מושב שדה־ניצן, שבו הוא מתגורר עד היום עם אשתו עדי וארבעת ילדיו. הוא מתחזק משק חקלאי לכל דבר, כ־100 דונם של עצי הדר, פיטאיה ואננס, ועוד כמה דונמים של עצי זית. "גדלתי ואני גר היום במושב מאוד מיוחד", הוא מספר. "במקור הוא היה מושב לעולים אנגלו־סקסים עם חיי קהילה מאוד מפותחים, כי לְרוב התושבים לא היו קרובים בארץ. עם הזמן התחילו לקבל אלינו גם צברים. אפשר לומר שאנחנו חיים כמו קיבוץ מופרט, אבל בלי שהיינו צריכים לעבור טראומה. יש קהילה וחגים ושלום־שלום בין תושבים שנפגשים ברחוב. מקום באמת מיוחד".
חזותו החקלאית ושערו הארוך עומדים בניגוד מסוים לתפקיד הפיננסי שהוא ממלא. לפני כשנה וחצי נקרא על ידי רקפת רוסק־עמינח, אז מנכ"לית בנק לאומי, להקים ולנהל חברה חדשה לניהול תיקים בשם VIDEA, המציעה פלטפורמה טכנולוגית לניהול השקעות. הפלטפורמה הדיגיטלית, שקוראת תיגר על בתי ההשקעות המסורתיים והגדולים בשוק הפיננסי, פתוחה גם לבעלי הון נמוך יחסית של 50 אלף שקלים – בעוד שניהול התיקים המסורתי, וכן ייעוץ ההשקעות בבנקים, מציבים רף העומד בממוצע על כמה מאות אלפי שקלים.
אופי העבודה של המערכת הדיגיטלית, הנשענת על חוות השרתים הענקית של לאומי בהשקעת פיתוח של מיליוני דולרים, הוא שונה: מספר עובדיה כיום הוא פחות מעשרים, ולכן החברה יכולה להרשות לעצמה לגבות עמלות נמוכות יחסית למקובל בשוק, ואף לפרסם אותן בשקיפות.
"ההשקעה של VIDEA היא השקעה במדדים", אומר קליין, כלומר השקעה בסל קבוע של החברות המובילות. "נניח שאני פונה לאפיק בשוק המניות בחו"ל, אז אקח את מדד 500 החברות הגדולות ביותר בארה"ב ולא אתחיל לחפש אחרי המניות אחת אחת. פיננסית זה פשוט לא נכון". זוהי השקעה סולידית, אך לאורך זמן היא מוכיחה את עצמה.
קליין מותח ביקורת על פעילי שוק ההון שממליצים ללקוחותיהם על השקעה במניות מסוימות של חברות בורסאיות. "כל הפיקציה הזאת שמנסה לבחור מניות היא לא נכונה. יש כאלה בשוק ההון שתמיד אומרים 'אני אעשה לך כסף, בוא נכה את המדד'. אבל לאורך זמן, השקעה פסיבית במדדים מכה כל השקעה אקטיבית. כל מאמר אקדמי שמתפרסם מצדד בעמדה הזאת. החכמה היא לתת לתמהיל התיק לעשות את שלו לאורך זמן".
כמו הטלת מטבע
רבים מהמשקיעים הפשוטים בשוק ההון, בעלי בתים וכספים שנשמרים בצד ליום סגריר, שמים את מבטחם בקרנות נאמנות אקטיביות שמתיימרות להציג תשואות יפות, אך קליין נחרץ: "זו שערורייה. קח את ממוצע הביצועים של קרנות הנאמנות האקטיביות לאורך זמן, אנשים שקונים ומוכרים מניות בעבור הלקוחות. לאורך חמש ועשר וחמש־עשרה שנה, הם לא מכים את המדד. תשאל, למה הם לא מכים? הרי הם מעסיקים אנליסטים והם יושבים עם בלומברג ורויטרס ומול אינספור מסכים, ובסוף הם לא מצליחים יותר ממה שהיו מצליחים אם היו פשוט מטילים מטבע. עם כל הכבוד לעיניים היפות, השקעות זה דבר רציני ויש דרכים נכונות לעשות זאת".
"קח למשל זוג הורים מבוגרים שמכרו דירה ורוצים לקנות דירה חדשה, ובינתיים רוצים לשים את הכסף בהשקעות עד שימצאו את הדירה הבאה שלהם. מי שימכור להם תיק כזה שעשה 20 אחוזי רווח, עושה ממש פשע פיננסי כי זה כרוך גם בסיכון. לא נכון לעשות כך"
כאמור, בחברות ניהול התיקים המסורתיות נדרשים לרוב סכומים גבוהים כדי לעמוד ברף הכניסה, במטרה לאפשר למשקיעים בעלי הכיסים העמוקים לאתגר את עצמם ואת מנהלי התיקים, ולאפשר משחק שיש בו טווח סיכונים ורווחים גבוה יותר. "יש לנו לקוחות שמשקיעים מיליונים ב־VIDEA, וחשבתי שאין סיבה שלא נשתמש באותה מערכת שפיתחנו ובאותם מודלים להשקעה גם למען לקוחות בעלי סכום כסף נמוך יותר להשקעה. אני יכול לעשות משהו טוב ולתת שירות גם ללקוחות שיש להם 50 אלף שקלים, ולאפשר להם להשקיע את כספם בדיוק כמו לקוחות אחרים שלנו, שמשקיעים מיליונים".
לדבריו, "כשהקמנו את VIDEA, אחד הדברים שהפריעו לי מאוד זה הקטע שחלק גדול מהפעילים בשוק ההון, יושרה היא לא הצד החזק שלהם. אני רוצה שיתייחסו לכסף של הלקוח כאילו זה הכסף של אימא שלהם. נורא קל למכור בארץ כל מה שאתה רוצה וכולם טובים במכירות, אבל לתת שירות טוב זה דבר הרבה יותר מסובך ואנחנו עובדים גם על זה קשה מאוד.
"אני מגיע מעולם ההשקעות, אני רואה מה קורה בשוק ורוצה לעשות טוב. רוב הגופים מוכרים היום מוצרים של עצמם. אתה מגיע למומחה של בית השקעות, הוא ייתן לך רק מוצרים ששייכים להם. המשקיעים לא מבינים את הניואנסים. מספרים להם כל מיני סיפורים ומנצלים את הבורות. זו לא חוכמה להגיע ללקוח ולומר לו 'תשמע, יש לי תיק שעשה בשנה שעברה 20 אחוזים תשואה'. זה בכלל מתאים לו?"
קליין מדגים: "קח למשל זוג הורים מבוגרים שמכרו דירה ורוצים לקנות דירה חדשה, ובינתיים רוצים לשים את הכסף בהשקעות עד שימצאו את הדירה הבאה שלהם. מי שימכור להם תיק כזה שעשה 20 אחוזי רווח, עושה ממש פשע פיננסי כי זה כרוך גם בסיכון. לא נכון לעשות כך, כי אסור להם שהכסף יהיה תנודתי. מנגד, אם הם יגידו שהם צריכים את הכסף רק בעוד 15 שנה לחתונה של הילדים, אז אולי כן נכון להם לקחת תיק עם פרופיל סיכון גבוה. בכל מקרה, צריך לראות אם זה מתאים לאופי שלהם, ולא למהר למכור דווקא תיקים וקרנות ששייכים לבית ההשקעות שבו אתה עובד. זה כמו שלא היית רוצה להגיע לרופא שעובד בשביל חברת תרופות מסוימת כי הוא ימכור לך את המוצרים שלה, או לרופא שמרוויח מכמות הפלטינה שהוא מכניס לך לרגל. אתה רוצה להגיע לאדם שבא לעשות את הטוב בשבילך".
תלמדו מוורן באפט
באחת מנסיעותיו מהמרכז הביתה פגש קליין מתדלק שהבחין כי הנוסע שמולו לבוש בהידור ושאל לעיסוקו. בתגובה לתשובתו, סיפר לו המתדלק שקיבל טיפ להשקיע בקרן כלשהי, ושהובטחה לו תשואה של עשרים אחוזים. "זה מטריף אותי", הוא אומר. "גם אנשים עשירים יכולים לקבל הצעות מגוחכות כאלה. מגיעים אליהם כל מיני סוכנים ומשווקים שמספרים סיפורים, וזו פשוט שערורייה. זה מוציא לתעשייה הפיננסית שם רע".
מדוע התשואות היפות של הקרנות בשנים האחרונות לא יכולות להיות מדד להצלחה?
בתגובה, פול מבקש ממני לקחת דף ועט ולרשום כמה מספרים שהוא מכתיב לי. "לפני שבועיים המספרים האלה זכו בלוטו. אז עכשיו תמלא אותם כי הם הביאו את הפרס הראשון בהגרלה?"
הדברים שאומר קליין נשענים על הדעה הרווחת שלפיה רוב מנהלי ההשקעות מתקשים להניב תשואה עודפת על המדדים. גם אלו שעושים זאת מתקשים לשחזר את ההצלחה לאורך זמן. תמיד יהיה "כוכב תורן". הסיבה לכך, אגב, תחזיקו חזק, היא הלקוחות שמצפים לתשואה עודפת בטווח הקצר, ומלחיצים את המנהלים. כדי להשיג תשואה עודפת בטווח הארוך, יש לחשוב לטווח הארוך ולהשקיע בהתאם. די להביט ולראות מי הם מנהלי ההשקעות העשירים והמצליחים בעולם: כולם השקיעו בסגנון של וורן באפט, לטווח הארוך.
אבל כאשר הלקוחות מלחיצים את מנהלי ההשקעות, בודקים את התשואות שלהם כל חודש ומשווים לְמה שאחרים הצליחו לעשות כי בדיוק שיחק להם המזל, מנהל ההשקעות נאלץ לחשוב לטווח קצר וכך הוא מפסיד ומשיג פעמים רבות תשואה נמוכה מתשואת השוק. במקרים רבים הלקוחות מתערבים למנהלי ההשקעות, מתלוננים על מניה שירדה או על פעילות נמוכה מדי לטעמם, וגורמים למנהל ההשקעות לבצע פעולות שאולי לא היה עושה בעצמו ונועדו רק לרצות את הלקוח. מנהלי ההשקעות שכן משיגים תשואות גבוהות יותר מהמדדים הם מנהלי הקרנות הפרטיות, שם הלקוחות לא מעורבים בניהול ויודעים שההשקעה היא לטווח הארוך.
קליין, כאמור, ממליץ דווקא על ההשקעה במדדים. זוהי השקעה פסיבית באופיה, כזו שאינה מוכרת מניות או מגיבה באמצעות מכירת חלק מהתיק והעמדת הגנות בפני נפילות. עם זאת ניתן להתאים אותה לכל משקיע, מהסולידי ביותר ועד האגרסיבי ביותר.
היבט נוסף בהתנהלות בתי ההשקעות שקליין מבקש להתייחס אליו, הוא דמי הניהול שמנהלי התיקים גובים. "תלך לבית השקעות ותבקש שהם ינהלו לך את הכסף, הם בחיים לא יגידו לך בטלפון מה דמי הניהול שהם גובים. התחום הזה פתוח למשא ומתן ונע בין 0.8 ל־1.2 אחוז שנתי, בהתאם למה שתשיג בפגישה שלכם בבית הקפה. בנוסף, הסוכן לא תמיד יגיד לך שאתה צריך להוסיף 17 אחוז מע"מ.
"נניח שהתקדמת איתו", ממשיך פול לתאר את התהליך. "תבקש לראות את המצב בתיק ויפנו אותך לבנק שייתן לך את הנתונים, ואז כשאתה בודק את התיק אתה מגלה שכמעט כל בתי ההשקעות קונים קרנות נאמנות של עצמם. לא הגיוני שאם תגיע למנהל תיקים מסוים, הוא יקנה רק קרן ששייכת לו, אף שבוודאי גם למתחרים שלו יש קרן טובה. זה כמו שאם אתה הולך לרופא תצפה שימליץ לך על התרופה הכי טובה ולא על התרופה שהחברה שמממנת אותו מייצרת", חוזר קליין לדימוי הרפואי החביב עליו.
למה הם עושים את זה? לקליין אין ספקות: "אל"ף, כי זה מנפח להם את הנכסים בקרנות. ובי"ת, בית ההשקעות מקבל דמי ניהול בתוך הקרנות של עצמו. הוא סגר איתך על אחוז דמי ניהול וקונה בשמך מוצרים של עצמו, שעליהם הוא מקבל אחוז וחצי דמי ניהול. לנו אין מוצרים משלנו. רוב בתי ההשקעות יפרסמו בכוכבית קטנה שיש להם זיקה למוצרים שהם מוכרים. כמה קסם טמון במילה 'זיקה', שבעצם מספרת לך על חוסר הוגנות". מנגד פול סבור כי בניגוד לבתי ההשקעות, "יועצי ההשקעות בבנקים הם אובייקטיבים, ובאמת רואים את טובת הלקוח".
אופטימיות בדרך לממ"ד
פול נהנה לדבר על תפיסות עולמו בנוגע לשוק ההון, אבל כשאני מבקש ממנו להתייחס לעיסוק הנוסף שלו, עבודת האדמה, עיניו בכלל מתרחבות. ארבע פעמים בשבוע הוא גומע 120 קילומטרים כדי להגיע למשרדים ברחוב רוטשילד 1 בתל־אביב ולהתיישב על כיסא המנכ"ל. עם זאת, הכיסא של הטרקטור במטע נוח לו לא פחות, אולי אף יותר.
"אני לא מרגיש מסכן. אנחנו חיים רגיל בדרום, ואני בוחר לא להיבהל מהבומים. יש אנשים טובים שנמצאים כאן מבחירה, וכל מה שהם רוצים זה שהמדינה
תדאג לדברים הבסיסיים שמוטלים עליה"
"זה הקן החם שלי", הוא מעיד. "בדרך הביתה אני מוריד את הבגדים תוך כדי נסיעה וחוזר להיות מושבניק. אני לא עוסק בחיי אדם, ולכן משתדל להתנתק מהסלולרי. העובדים שלי יודעים שלא תופסים אותי אלא אם מדובר במקרה חריג ובהול. למרות התפקיד שלי ב־VIDEA, אני עדיין עושה חקלאות. בשבת האחרונה הייתי עם הילדים שלי בשדות שלנו, כמו תמיד. ויש לי גם תחביב, שהוא להגיע כל יום לתל־אביב ולעבוד".
מסל הפירות שהוא ובני משפחתו הענפה מגדלים הוא מתחבר לפיטאיה יותר מכול, פרי חייזרי משהו בעל טעם תפל. "עם הזמן התחלתי להתאהב בטעם הנרכש שלו", הוא צוחק, "אבל אני מודה שלא הייתה לי ברירה, כי מאז שאני ילד תמיד יש פיטאיה על השולחן. אנחנו מגדלים גם מנגו, ויש לנו מטע זיתים קטן שאנחנו מוסקים בעצמנו ומכינים מהם שמן".
הוא לא רואה כל סתירה בין שני העולמות שהוא מג'נגל ביניהם: האהבה לחקלאות והאהבה למספרים. גם בתפקידו הקודם, כראש אגף ההשקעות בבנק לאומי, הקפיד להקדיש זמן לעבודת האדמה.
מושב מגוריו שדה־ניצן, השוכן בתחום המועצה האזורית אשכול, הוקם בשנת 1973 בידי עולים מאנגליה ומארה"ב. בהמשך הצטרפו עוד גרעיני התיישבות דוברי אנגלית, מאוסטרליה ומקנדה, וכן משפחות ישראליות. קהילת שדה־ניצן מונה כיום כ־77 משפחות בעלות צביון חילוני.
בשנים האחרונות חיים בני משפחת קליין, כמו שכניהם ביישובי העוטף, בצל ירי קסאמים, טילים ואזעקות צבע אדום. פול יכול היה לספר בשיחה שלנו על החיים הקשים, על החוויה השורטת לילדיו ועל חוסר האונים, אבל מסרב לדגמן את התפקיד הזה. "אני לא מרגיש מסכן מול התל־אביבים", הוא מכריז. "אנחנו בדרום חיים הרבה יותר טוב, ואני אישית בוחר לא להיבהל מהבומים. יש אנשים טובים שנמצאים כאן מבחירה, וכל מה שהם רוצים זה שהמדינה תדאג לדברים הבסיסיים שמוטלים עליה".
בחיוך שובב מניח קליין על השולחן קופסה ובה חתיכות ברזל שונות. "תראה, יש לי פה סנפיר של כיפת ברזל, רסס של מרגמות וטילים, קפיץ של בית רשת (מבנה חממה לגידולים חקלאיים, י"ק), פין של קומביין ועוד. כשאנחנו באמצע ישיבות וצריך שיהיה מה לשחק בידיים, אני תמיד מוציא מהארון את הקופסה הזאת".
נראה שלקופסה הזו יש תפקיד נוסף. בין הדיונים על מיליוני השקלים והשקעות העתק, היא מזכירה לקליין את החיים עצמם ואת המציאות שמחכה לו בצד השני של המדינה – בבית.
"אנחנו חיים בדרום חיים רגילים", הוא מבהיר שוב. "כשטילים וקסאמים נופלים עלינו כל הזמן קוראים לזה 'טפטוף' או 'מרחק בלימה', אבל אם ירו רקטה לכיוון תל־אביב אז פתאום יש 'אירוע'. אני מאוד ציני כלפי זה, אבל לא כועס. אני פשוט כבר לא מצפה ליותר. אני שונא שאומרים עלינו, תושבי הדרום, שאנחנו מסכנים. בצוק איתן יצאתי ליום חופש מהמילואים ולקחתי את המשפחה דרומה לחוות בודדים. בעלת הבית, ששמעה שאנחנו מגיעים מעוטף עזה, רצתה לפנק אותנו ולא לקחת תשלום. לא הסכמתי. אמרתי שלא מגיעה לי הנחה כי אני מסכן, ואני רוצה לשלם כדי שהיא תתפרנס. חשוב לי לומר שאין לי ביקורת על הצבא. אני יודע שהצבא עושה מעל ומעבר והוא עוזר לאזרחים. החיבור בין הצבא לאזרחים במועצה האזורית שלנו, אשכול, הוא כזה שכולם מכירים את כולם.
"הטענות בנוסח 'אכלו לי שתו לי' דוחות אותי. אני תמיד אומר, בואו ננסה לדאוג לעצמנו. מי שלא מצפה, לא מתאכזב"
"כשצריך להיכנס לממ"ד אנחנו הולכים לממ"ד אופטימיים. אני חושב שהנזק הכי גדול שיש בדבר הזה, מעבר לשריפת השדות, שזה דבר רע אבל לא איום קיומי, הוא הנזק הנפשי לכולם ובעיקר לילדים. הילדים שלי ברוך השם בריאים ואפילו מרוצים שאין בית ספר, אבל יחד עם זאת אנשים לא מבינים שבמושב שלי ובכל יישובי הדרום יש ילדים שאיך שמתחילה מתיחות לא מוכנים לצאת מהממ"ד. נדמה לי לפעמים שבמרכז אנשים לא מבינים מה זה צבע אדום. במרכז חושבים שזו אזעקה, אבל זו לא אזעקה אלא כריזה 'צבע אדום', וילדים במושב מקיאים כשהם שומעים את הרמקולים שמשמיעים את הקול המאיים. ילדים ששומעים טריקת דלת פשוט נופלים שבורים".
לא מוותר על הגינה
במסגרת הביקורת שהוא מותח על ההנהגה הישראלית, הוא לא מצפה ממנה לפתור בהכרח את הבעיה העזתית, אך כן מצפה שלכל הפחות תעמיד סיוע מספק ומכבד לאלו שמתגוררים בחזית.
"הביקורת שלי היא בדרישה לקבל את המינימום האפשרי. פסיכולוגים לא מקבלים את השכר שלהם, אין די עובדים סוציאליים, ורכזי הביטחון מוסרים את נפשם ומתקטננים איתם על כמה אחוזי משרה הם עובדים, אף שבפועל הם עובדים 24 שעות ביממה. אלה דברים שהמדינה צריכה לטפל בהם. שרי הממשלה מגיעים בכל הסלמה ומבטיחים הבטחות ומקימים ועדות, ולא קורה כלום. ואז מתחיל השיח של מי מצביע למי, ואם הקולות שלנו לא נספרים. אני אומר שזה שטויות, כולם מצביעים לכולם.
"אני לא נכנס לטקטיקה כיצד על צה"ל והמדינה להגיב מול ירי, אלא אומר דבר פשוט: מכיוון שאנחנו במציאות ביטחונית מסוכנת ומורכבת, תנו את התמיכה בחוסן. התושבים זקוקים לזה. למה בנק לאומי, הקפיטליסט הגדול סו קולד, היה צריך לממן אפודי מגן לרבש"צים כדי שיוכלו לרוץ בין מוקדי שריפות העפיפונים ולכבות אותן מבלי לסכן יותר מדי את חייהם?", הוא שואל.
עם זאת, הוא מבקש שוב ושוב להבהיר כי אינו "מתבכיין". "הטענות בנוסח 'אכלו לי שתו לי' דוחות אותי. אני תמיד אומר, בואו ננסה לדאוג לעצמנו. מי שלא מצפה, לא מתאכזב. האם אני חושב שצריך להיעשות שינוי? ברור. בדרום אין בתי חולים ראויים וחדרי המיון על הפנים. אבל אם אני צריך טיפול רפואי לבן שלי, אני אקח אותו לבית החולים הכי טוב שיש כי זה בריאות. אם הבן שלי צריך עזרה בשיעורי בית, אני אשב איתו בערב ואעזור לו ואשלח אותו לשיעורים פרטיים".
כמי שעובד במשרה בכירה תל־אביב, יכולת להציע לילדים שלך חיים בטוחים יותר בכרך הסואן, וגם לחסוך את הזמן שאתה מבלה בכבישים.
"גם בתפקידים זוטרים יותר, בצעירותי, בחרתי בדרך שבה אני הולך ונסעתי בכל יום לתל־אביב. מי שרוצה שתהיה לו איכות חיים, משלם מחיר. אני גר בבית שאת הגינה שלו אני מטפח לבד ועובד בה עם הילדים שלי. אף אחד לא הוריד אותי מהמשאית בשדה־ניצן, אני בחרתי לגור שם. אם מישהו רוצה לגור בתל־אביב, אני מאחל לו הצלחה.
"אם תושב קריית־שמונה רוצה לעבוד בהנהלה הראשית של בנק לאומי, ומה לעשות שכרגע היא נמצאת בתל־אביב, יש לו כמה אפשרויות. הוא יכול לבכות על מר גורלו, או לנסוע כל יום, או לעבור דירה ולהתפתח, או לחפש תפקיד במקום קרוב יותר. אני מאמין שהאדם צריך לשלוט בגורלו, ולא לתת למרחק לשלוט בו. אשתי תומכת בי, ונופל עליה עול הרבה יותר גדול. בנק לאומי הסכים לממן לנו דירה בתל־אביב, וברור שלא רציתי. הציעו לי לפני שנים לנהל שלוחות של הבנק בשווייץ או בדרום־אמריקה ובעוד לא מעט יעדים אחרים, אבל אני גר כאן כי אני רוצה לגור כאן".
דרוש חינוך פיננסי
חברי הצוות של פול מספרים כי הוא חריג למדי בנוף המקומי: מקפיד לומר שלום ולהתעניין בשלומו של השומר בכניסה, של העובד בפיצרייה הסמוכה ושל עובדי הבניין. "אני נוהג לומר פה שלום לכולם, אבל אנשים פה לא מבינים. תקועים בתוך עצמם. אני מגיע הביתה ומוריד את כל הבגדים האלה, חולץ נעליים ומסתובב יחף עם הטרקטורון ועובר בשדות שלי. נכון שאני מדבר באופן סטריאוטיפי על תל־אביב, אבל אין לי ספק שאני חי את החיים במקום הכי יפה בארץ, עם החינוך הכי טוב לילדים שלי ועם הקהילה הכי טובה – ומצליח גם לגעת בשיווק ופיננסים בחוד החנית, במקום שאני הכי אוהב, בסנטר של תל־אביב".
יש שיטענו שאתה מסכן את ילדיך ומעמיד אותם בפני חיים לא קלים, כשיש לך אפשרויות למגורים במרכז.
"אני מסתכל לפעמים על ילדי המרכז. אצלנו במושבים בדרום הילדים הרבה יותר מחונכים וממושמעים, מתנדבים בחוגי נוער ולא מחוברים באינפוזיה למכשיר הסלולרי שלהם. זה חינוך וכיף. אני רואה פה במרכז הורים שיוצאים עם הילדים שלהם לבתי קפה עם הסלולרי ביד, וגם בגן השעשועים הם יהיו תקועים עם הראש בסלולרי. כשאצלנו בדרום רגוע, לא מעט חברים מתים להגיע ולבקר. מה יש להם לעשות חוץ מזה? לרדת לקניון ולעשות שופינג? לדעתי הילדים שלי הרבה יותר בריאים בצורת הגידול הזאת".
יש סיכוי שתל־אביב לא תהיה המטרופולין היחידי המשמעותי במדינה?
"זה המצב הנתון כעת. יחד עם זאת, התפקיד של המדינה הוא לתת אפשרויות. במקום לסלול כבישים, שיניחו מסילות רכבת. כביש זה דבר בעייתי: ככל שסוללים יותר כבישים נוחים, האזרחים קונים יותר מכוניות והעומסים רק גדלים. אני נוסע במכונית בכל יום למרכז כי אחרת אצטרך לקחת את המכונית שלי ולנסוע עד שדרות, שם לעלות על רכבת לתל־אביב, ושם לחכות למונית שתיקח אותי למשרד. זה כבר לא משתלם ולא הגיוני. לו מדינת ישראל הייתה מפתחת מערך רכבות כמו בכל מדינה מתקדמת, לא הייתה בעיה. תנסה להגיע היום מקריית־שמונה לתל־אביב. אני מאחל לך בהצלחה בסיוט שמחכה לך".
במשרד האוצר מסבירים כי השקעת הון עתק ברכבת לקריית־שמונה, לדוגמה, היא פשוט לא כלכלית. עיירה שיש בה 25 אלף תושבים, ועוד מספר דומה של תושבים בקיבוצים ובמושבים מסביב לה, לא מצדיקה הוצאה כזאת.
"משרד האוצר הוא לא עסק, הוא אמור לדאוג לרווחה. הרעיון של רווחה הוא לא לדאוג לאנשים שיש להם, אלא להתערב איפה שאין. שידאגו לבתי חולים, לקשישים, לאנשים שלא שפר עליהם גורלם. זו הבעיה, שלא מפתחים תחבורה ציבורית אלא כבישים לבעלי מכוניות. זה לא מה שצריך לעשות. כל שקל שתשקיע בכביש, זה עוד שקל שהולך לטובת הפקק הבא, כי עם התפתחות הכבישים אנשים קונים כאמור יותר כלי רכב. זה פשוט כסף שלילי לכאורה, ועזוב את זיהום האוויר וכמות תאונות הדרכים שתהיה על הכביש החדש".
לסיום אני שואל אותו "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול", ואילו שאיפות וחלומות נוספים הוא מעוניין להגשים. "אתה יודע מה?", הוא מכחכח בגרונו, "אני רוצה ללמד אחרים יותר. אני מלמד מדי פעם בבית הספר במועצה כלכלה וחינוך פיננסי. התחום הזה הוא אחד מהכשלים במערכת החינוך. באוסטרליה, שממנה עליתי עם משפחתי לארץ, חובה ללמוד אזרחות כדי להכיר את המנגנון שלפיו המדינה מתנהלת, ובאותה מידה התלמידים חייבים ללמוד חינוך פיננסי. לא ללמד איך לסחור בבורסה, אלא מה זה כרטיס אשראי, מה זה חיסכון וכו'. זה חשוב כמעט כמו אזרחות. תראה כמה ארגון 'פעמונים' נדרש היום לקריאות סיוע מצד משפחות שלא יודעות להתנהל פיננסית. כולם רוצים ללמוד השקעות כי זה מגניב, אבל חינוך פיננסי יציל להם את החיים".
