שתי הגישות המשמעותיות והדומיננטיות בתחום הפוכות זו מזו. ישנה גישה ששמה את המורה במרכז, וישנה גישה ששמה את התלמיד במרכז. חשוב להבין את ההבדל בין שתי הגישות האלה, ומה הן מביאות איתן למערכת חינוכית ששואפת להתקדם ולתת את המיטב לכל מי שנמצא בה.
כל שיעור, בכל נושא, מהווה אתגר עבור שני הצדדים
למרות שמדובר באחד האירועים השגרתיים ביותר בחיי שני הצדדים המעורבים בו – גם זה של המורה וגם זה של התלמידים – כל שיעור מהווה לעיתים קרובות אתגר בפני עצמו. האתגר הוא מנת חלקם של שני הצדדים, כאשר למורה ישנה האחריות להעביר את החומר ולספק לתלמידים ידע וכלים, ואילו לתלמידים ישנה האחריות ללמוד ולעמוד במטרות המוצבות בפניהם. העולם האקדמי החינוכי, החל בקורס של תעודת הוראה, דרך תואר ראשון בחינוך וכלה באנשים שחוקרים את התחום כמקצוע – מנסה להבין באופן רציף וממוקד מהן הדרכים הנכונות ביותר לעמוד באתגרים הללו. מתוך העולם הזה, מגיעות שתי גישות שחשוב מאוד להכיר ולעמוד על ההבדלים ביניהן – גישת ההוראה הממוקדת במורה, וזו הממוקדת בתלמיד.
גישת הוראה ממוקדת במורה – שיטה מסורתית עם יתרונות קצרי טווח
עבור כל מי שגילו מבוגר מ-25, סביר להניח ששיטת ההוראה הממוקדת במורה עולה מיד בראש כשחושבים על שיעור בבית הספר. מבנה השיעור, בגישה זו, הוא מוכר ופשוט – המורה מעביר את החומר לתלמידים, שבתורם צריכים לסכם או לבצע משימות בהתאם לידע שמועבר להם. הגישה הזאת מסתמכת על כמה הנחות יסוד בסיסיות, שצריכות להתקיים בשביל שיתקיים שיעור יעיל שעומד במטרותיו. בתור התחלה, המורה צריך להיות בעל יכולת להעביר חומר – זה אומר כישרון, כריזמה, כמו גם סמכות ויכולה אכיפתה. בנוסף, יש צורך בקשב של התלמידים כשהם נמצאים במצב פסיבי לאורך רוב השיעור – מה שנעשה קשה יותר ככל שהכיתה גדולה יותר, התלמידים מורכבים ובוגרים יותר, והמורה כריזמטי פחות.
אם התנאים הנדרשים מתקיימים, יש לשיטה הזאת יתרונות קצרי טווח: היא מאפשרת להעביר כמות גדולה של חומר לימודי בזמן קצר. עם זאת, במצבים בהם התנאים הללו לא מתקיימים, ואף די באחד מהם שיחסר – בהחלט יתכן שיתקיים שיעור לא יעיל.
גישת הוראה ממוקדת בתלמיד – לתת את החכה ולא את הדג
גישת ההוראה ממוקדת התלמיד היא כזו שגורסת כי עיקר השיעור הוא לא המורה, אלא התלמיד שצריך ללמוד בעצמו את החומר, עם ההכוונה החינוכית והפדגוגית של המורה. בשיעור שמועבר לפי הגישה הזאת, יידרשו מהתלמידים עבודה עצמאית, עבודת בקבוצות, הבעת דעה ו/או השתתפות פעילה. כך, לדוגמה, בשיעור מדעי שמועבר לפי השיטה הזאת, המורה נותן לתלמידים את הנוסחאות והכלים הנדרשים לטובת פתרון בעיה, מבלי לפתור אותה בעצמו. התלמידים, מנגד, צריכים להגיע לפתרונות ולהיעזר בכלים שמוקנים להם, עם הכוונה של המורה ולא דרך “האכלה בכפית”. לגישה הזאת יש יתרונות משמעותיים בכל מה שנוגע להקניית כלים לתלמידים, ובשמירה על כיתה מעורבת ופעילה. מעבר לכך, זו גישה שמאפשרת למורים להיות יעילים ואיכותיים גם אם אין להם יתרונות “מסורתיים” כמו כריזמה גבוהה. גישה כזו יכולה לעבוד נהדר גם בכיתות גדולות. המגבלות שלה מתאפיינות בדרישה לעבודה קשה ואישית של המורה מול כל תלמיד. בפועל, היא גם דורשת שינוי תפיסתי של אנשי חינוך רבים במדינת ישראל.
אז מי בפוקוס? כל מורה צריך להחליט, ולמצוא את האיזון הנכון
אין תשובה אחת נכונה באשר לגישה החינוכית הנכונה ביותר לכל שיעור. כשבונים מערך שיעור ומוציאים אותו לפועל, צריכים להשקיע מחשבה בשיטה הנכונה ביותר להעביר כל חומר. יש לחשוב גם על הרכב התלמידים בכיתה, רמתם ומה שמתאים להם. מה שבטוח, חשוב להכיר את כל האפשרויות ולקבל החלטה נכונה בהתאם.
