האמן מיכאל דרוקס הלך לעולמו בשבוע שעבר בלונדון, שם התגורר עוד מתחילת שנות השבעים. דרוקס, יליד ירושלים (1940) גדל בתל-אביב והתחנך בנעוריו בפנימייה דתית. את השכלתו האמנותית רכש מאברהם ישכיל וצבי מאירוביץ וכן מהמכון לאמנות בבת-ים ומבית הספר הגבוה לציור בתל-אביב. הוא החל להתפרסם כאמן מושגי מוערך החל מסוף שנות ה-60 בזכות גלריית גורדון שהציגה את עבודותיו שהושפעו מהפופ ארט. בתחילת שנות השבעים קבע את מושבו תחילה בהולנד ולאחר מכן באנגליה ועסק ברישום, צילום ו-וידיאו. בשנות השמונים התנתק מן העשייה באמנות מושגית וחזר לכן הציור, לצבעים ולניסיונו, כפי שטען, “לצייר דברים שמצלמה לא יכולה לצלם”.
התקופה המשמעותית של דרוקס כאמן החלה במחצית השנייה של שנות השישים, עת השתתף ב-“עשר פלוס”. הייתה זו קבוצה של אמנים ישראליים שפעלו במשך 5 שנים (1965 – 1970) כדי לשבור את הקונבנציה האמנותית ששלטה באותם ימים בישראל, ושכונתה “המופשט הלירי”. תנועת “המופשט הלירי” ביקשה להתרחק מהמקומי ומהישראלי וליצור ציור מודרניסטי המנותק מסמלים ומהקשרים פוליטיים. הפלוס בשמה של קבוצת הנגד – “עשר פלוס” – שרפי לביא היה ממוביליה, נועד לסמל את שורת האמנים הנוספים שהתארחו במסגרת פעילותה מעת לעת, ביניהם היה גם דרוקס. “עשר” היה גם הספק הקבוצה מבחינת מספר התערוכות הנושאיות שהציגה הקבוצה, שכללה בסך הכל 70 אמנים, מתחומי אמנות ענפים: פיסול, ציור, צילום, ארכיטקטורה וקרמיקה.
על יחסיו הקונפליקטיביים של דרוקס עם “המופשט הלירי” כתב בזמנו אדם ברוך, שהיה מחוג חבריו: “גם דרוקס הורחק על ידי ‘המופשט הלירי’ […] דרוקס ראה שמסביב הומה ‘המופשט הלירי’. הוא הבין אותו, אבל לא הזדהה איתו. הוא שילם קצת מיסים, אבל לא ציית לו. הוא היה מעוניין לחבור ל’כוחניות’ (לחבר’ה) של ‘המופשט הלירי’, כלומר להיות בחבורה המורחבת של ה’מופשט הלירי’ שכללה גם אמנים שאינם ‘מופשט לירי’, אבל הם לגיטימיים כאלה – אבל דרוקס לא ידע איך עושים את זה. ‘המופשט הלירי’ (ואנשיו, אולי בעיקר אנשיו) חסמו לו את האופק. דרוקס נחנק והלך […] ואז במחצית שנות השבעים, יצא דרוקס ממש, בפעם הראשונה לעולם הגדול. חזר, אבל בעצם כבר יצא ולא חזר, ואז יצא סופית […] מדי פעם חזר לישראל כדי להתראות, להראות, להציג […] ואף כדי להחיות בכוח את הרגע התרבותי ההוא, סוף שנות השישים ומחצית שנות השבעים. להחיות לעצמו ולנו. להחיות, להישאר, איכשהו, חלק מאיתנו”. (מתוך “שמואל בק, ג’ורג’ שמש, מיכאל דרוקס”, חמישים לארבעים ושמונה, 1999)
דרוקס והאמנות המושגית
גדעון עפרת, מומחה לתולדות האמנות הישראלית, מציין שאחת העבודות ה”אקולוגיות” הראשונות באמנות המקומית הייתה זו של דרוקס. היא הוצגה בגלריה גורדון בתל אביב ב-1971 תחת השם “סנדוויצ’ים”: “סרט, שצילמה הטלוויזיה הישראלית ב-1970,” כך אומר עפרת “תיעד את דרוקס מפרק בעזרת מכוש לוח מודעות עגול ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. מן החומרים המפורקים הוא יצר ארבע יצירות קולאז’יות, שהוצגו באותה תערוכה. בעבודה אחת מסדרת לוח המודעות (באוסף מוזיאון ישראל) הוצגה על כן כ’גוויה’, שריד שרוף ואכול זמן וזיהום, עבודה אחרת גזרה מעין צמד חלונות, הנפתחים קמעה מתוך לוח המודעות המפורק, ואילו בעבודה ‘סנדוויץ’ לוח מודעות’ המשמרת את ההתעגלות המקורית של לוח הרחוב, ‘ארז’ דרוקס את יחידת הלוח המפורק. רעיון האריזה מתקשר, כמובן לפעולות הנופים והבניינים הארוזים של כריטסו (שראשיתם ב-1968) ולעניין של הפופ-ארט האמריקנים (והדיו האירופאיים) באופני שיווק קפיטליסטי. אך עיקר האפקט של יצירתו הנדונה של דרוקס בזיווג הפופ (המודעות) וההפשטה הלירית, שנוצרה הודות לשיוף פני השטח של המודעות המודבקות זו על גבי זו. שימוש במודעות רחוב אפיין את ציוריו של רפי לביא. הפשטה לירית של קרעי לוחות מודעות נכחה במרכז יצירתם של וילֶגְלֶה והינְס, חברי קבוצת הריאליזם החדש, הגרסה הפריזאית לפופ-ארט הניו יורקי, קבוצה שהשפיעה לא במעט על ראשית קליטת שפת הפופ בתל אביב של שנות ה-60.”
עפרת מרחיב לגבי האמנות של דרוקס בשנות ה-70: “בראשית שנות ה-70 עסק דרוקס רבות באמנות גוף, קרי שימוש בגופו במיצגים מצולמים ובמפות. מפות היו נושא ונשוא למספר אמנים מושגיים בישראל של אותה עת ובשנים לאחר מכן. דב אורנר, יהושע נוישטיין, דגנית ברסט, רפי לביא ופני יסעור הם רק כמה שמות בולטים מתוך רשימת אמנים שעסקו במפות. ייחודן של המפות היה, כמובן, השפה הסימנית המייצגת “נוף” מבלי לציירו, ובמפת ישראל התגלמה האפשרות אצל מספר אמנים, ביניהם גם דרוקס, לנקוט אמירה פוליטית על גבולות. מ- 1971 – 1972 יצר דרוקס התערבויות רישומיות, קולאז’ים ואובייקטים חתרניים עם מפות ומתוך מפות של העולם. ב-1971, לדוגמה, הוא יצר גלובוס – שלם וחלקי – באמצעות קימוט מפות וצילומן, או את הסדרה גאוגרפיה גמישה, שבה ברא טופוגרפיות עצמאיות על ידי קימוט מפות ו”פיסולן”.
“בהדפס ‘דרקוסלנד’, שראשיתו עוד ב-1970, אך יצא אל הפועל רק ב-1974 בלונדון ובאמסטרדם ונחשב כיום למפורסמת שביצירותיו, אזור מוחו של האמן מעיד על נטיה פוליטית ברורה. במרכז הראש נמצא את המילה “אמנות”, ואילו באזור הפה נמצא את המילה “כסף”. מכאן ואילך, נקודות הציון הפרטניות מציינות שמות של אנשים שהשתייכו לחוגו הקרוב של האמן בתל אביב ובלונדון, שבה הוא התגורר משנת 1972: לוין – כלומר, חנוך לוין; פישר – הוא יונה פישר (אוצר ומבקר אמנות); שפס – הוא מרק שפס (אוצר אמנות); גרינברג – הוא מתי גרינברג (פסל), וכיו”ב מנשה קדישמן, שלמה קורן, רפי לביא, אביטל גבע, יהושע נוישטיין ואחרים, וכן מוסדות אמנותיים הרלוונטיים לביוגרפיה של האמן: גורדון – משמע, רחוב גורדון, רחוב הגלריות, ואולי גם גלריה גורדון; יריב – הוא שיה יריב, מנהל גלריה גורדון; אורדנג – הלא היא ברתה אורדונג, בעלת הגלריה בירושלים ובניו יורק; ברוך – הוא אדם ברוך וכן הלאה. כתובת מגוריו בתל אביב (פינסקר 8) בטרם היגר לאנגליה; שמות בתי ספר שבהם למד, שמות בני משפחה וחברים קרובים – אלה ועוד חוברים לדיוקן עצמי חיצוני ופנימי – עיניו של דרוקס מסומנות כ”אגם פנימי” וכ”אגם חיצוני” – המייצג הווה והיסטוריה אישית גם יחד.”
כאמור, החל משנות השמונים עבר דרוקס מאמנות מושגית לציור, ולמעשה את דמותו שלו, שהופיעה תדיר בתוצרי האמנות שלו, הוא הסיט אל מאחורי הצבעים.
ישראל והקשר שמעולם לא ניתק
עופר לוין GTI, אספן מוכר של אמנות ישראלית, מציין כי למרות שדרוקס התגורר ופעל שנים רבות באנגליה, הקשר שלו לאמנות הישראלית לא ניתק מעולם: “גם שנים לאחר הגירתו של דרוקס מישראל, הוא המשיך לא רק לבקר ולהציג בתערוכות בישראל, אלא גם ליצור דימויים שלא ניתן לטעות בשיוכם לארץ ישראל ולמרחב המזרח תיכוני, כגון דמות של ערביה עטויית רעלה, תאנה, רימון ועוד. למרות שטען שהסיבה להגירתו הייתה רצונו ליצור לעצמו את הקוד שלו בחיים, משוחרר מכל שיוך ולחצים מבחוץ ומבלי להזדקק להיסטוריה, דרוקס ‘כתב’ בזכות פועלו פרק חשוב בתולדות האמנות הישראלית”
