בשבוע שעבר, לאחר הפיגוע בטרמפיאדה בעפרה שבו נורו ונפצעו בני הזוג איש־רן וכתוצאה מכך נפטר תינוקם עמיעד ישראל, עלו קריאות בהתיישבות להסדיר את עפרה כתגובה ציונית הולמת לרצח. עם או בלי קשר לפיגועים האחרונים, נושא הסדרת מעמדם החוקי של בתים, שכונות ולעתים אף יישובים שלמים ביהודה ושומרון – כאלה שמסיבות שונות אינם מוסדרים – נמצא בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי והפוליטי. יצאנו לבדוק איך נראים החיים בפועל במקומות הללו, ועם אילו קשיים מתמודדים התושבים שבתיהם בנויים על קרקע ללא תב"ע (תוכנית בניית עיר).
ישנם שלושה סוגים של בתים שאינם מוסדרים ביו"ש. הראשונים הם המאחזים, המכונים כיום "התיישבות צעירה". בדרך כלל הם נבנו בגבעה סמוכה ליישוב האם, והם קשורים אליו בדרכים כאלה ואחרות. פנחס ולרשטיין, ראש צוות ההסדרה במשרד ראש הממשלה, גורס שהדרך להכשיר התיישבות זו היא באמצעות סיפוחה ליישוב האם.
הסוג השני הם נפגעי צוות קו כחול. "קו כחול" הוא גבול היישוב שבתוכו תוכננה התב"ע. בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים שרטטה פליאה אלבק ז"ל, אז מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, את גבולות היישובים ביו"ש, ועל פי גבולות אלה חולקו מגרשים ונבנו בתים. אלא שעשרות שנים לאחר מכן החליט המנהל האזרחי לשרטט את הגבולות הללו מחדש, והשאיר כ־3,000 בתים מחוץ ליישובים. כך קרה שאנשים שבנו בתים וחשבו בתום לב שהם חוקיים, שאף קיבלו עליהם משכנתא ולעתים אפילו המדינה היא שבנתה אותם – מצאו עצמם ביום בהיר אחד מחוץ לגבול החוקי של יישובם, מתגוררים על אדמה לא מוסדרת. על הסוג הזה אומר ולרשטיין שאם כל אחד מהתושבים הללו יתבע את המדינה בבית משפט – הוא יזכה במיליוני שקלים, משום שהמדינה אישרה להם לבנות והפכה אותם לעבריינים בדיעבד. אך ולרשטיין גורס שאין צורך להגיע לבתי משפט כדי לפתור את הבעיה, אלא על המדינה להכשירם.
הסוג השלישי של בתים ללא היתר ביו"ש, הוא היישוב עפרה. אכן, מדובר במקרה שבו ליישוב שלם כמעט, שנבנה במעורבות ובגיבוי מובהק של המדינה, אין תב"ע. דווקא היישוב הוותיק שהוקם ב־1975, ושבו מתגוררים רבים מבכירי המתיישבים, נתקל כיום בבעיות חוקיות קשות.
סמי קרסנטי, מזכיר היישוב עפרה, מספר מול אילו אתגרים הוא צריך להתמודד בעקבות המצב המתואר: "כיישוב, אני לא יכול לקבל שום תקציבי ממשלה: לא לשיפור תשתיות, לא לגני ילדים, לא למעונות, לא לבתי ספר, לא לבתי כנסת, לא למועדוני נוער. כלום, כלום, כלום. לא מקבל שקל". תקציבים אלה, מסביר קרסנטי, ניתנים ממשרדי הממשלה דרך הרשות המקומית רק למקום שיש בו תב"ע. "פעם זו לא הייתה בעיה. משרדי ממשלה תקצבו הכול, עם או בלי אישור. אבל מדו"ח טליה ששון (מכונה גם דו"ח המאחזים, חובר בשנת 2005 לבקשת ראש הממשלה שרון; ק"א), כבר לא מועברים תקציבים למקומות לא מאושרים. היא זו שהציפה את הכול". התוצאה בשטח היא שהתשתיות ומבני הציבור הקיימים בעפרה מתאימים להיקף וגיל האוכלוסייה שהייתה בה לפני ניסוח הדו"ח.
כמו במלחמה
אחד המקרים הידועים שבאמצעותם נחשף הציבור לקושי הייחודי של עפרה, הוא סיפורה של משפחת הישראלי. יהודה הישראלי, שנפצע קשה מאוד במבצע צוק איתן, נזקק לחדר שיקום מונגש בבית הוריו ביישוב. משרד הביטחון, האמון על שיקום נכי צה"ל, סירב להעביר את המימון הדרוש משום שבית משפחת הישראלי נבנה ללא תב"ע. כזכור, העניין נפתר באמצעות מיזם מימון המונים, שבמסגרתו גויסו 1.5 מיליון שקלים בתוך שעות ספורות. "העם הזה בריא בנפשו, המערכת חולה", אומרים לנו על כך בעפרה.
אם כן, נכון להיום לא ניתן מימון ממשלתי לתשתיות ולמבני ציבור בחלקיה של עפרה שנבנו ללא היתר, אך אין זה אומר שהיישוב קופא על שמריו. פרנסי היישוב מתכננים להרחיבו בשנים הקרובות במאות יחידות דיור, שייבנו עם תוכניות מאושרות. "יש אופק, אנחנו לא דורכים במקום. אנחנו מדברים על כ־300 יחידות דיור חדשות שייבנו במספר מוקדים. הקרקעות נרכשו כדין", אומר קרסנטי.
ועדיין, כ־400 בתים קיימים ביישוב הם נטולי תב"ע. המשמעות לתושב הפרטי, בעפרה ובמקומות אחרים, היא חוסר יכולת לקבל אישור להרחבת ביתו, או משכנתא נוספת עליו. כיום גם לא ניתן לחבר בית כזה לרשת החשמל, משום שללא היתר הוא לא יקבל את טופס 4 הדרוש. "זו לא בנייה כמו בפזורה הבדואית. זה מקום מסודר, יש תשתיות ותכנון של משרד השיכון. אבל בזמנו אף אחד לא התייחס לעובדה שאין תב"ע", מסביר מזכיר היישוב.
היישוב עפרה, מהראשונים שעלו על הקרקע ביהודה ושומרון, החל את דרכו בשטחי מחנה צבאי ירדני שהמלך חוסיין הפקיע מידי תושבים בכפרים הסמוכים: עין־יברוד וסילוואד. מכיוון שהאדמות לא היו שייכות לאנשים פרטיים כששוחררו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, מעמדם הוגדר כאדמת מדינה ואנשי עפרה יכלו להשתמש בהן באישור הממשלה. זו הייתה המציאות בימיה הראשונים של עפרה, כאשר מבני המחנה הירדני שימשו את התושבים. אך מאז התרחבה עפרה "בגיבוי כל העולם ואשתו" כלשונו של קרסנטי, ומעמדם המשפטי של הקרקעות לא הוסדר.
"תמיד חוזרים בסוף לנקודת המוצא – האם אנחנו פה כן או לא, האם אנחנו ריבונים פה או לא", מחדד מזכיר היישוב. "אם יש ערבי שאנחנו יושבים חלילה על קרקע פרטית שלו, שיבוא ויקבל פיצוי הוגן. מי שחי איתנו בשלום – יקבל את כל השירותים. אין לי בעיה עם זה. לעומת זאת, מי שמעורב בטרור – צריך להפקיע לו את הקרקע. זה ברור כשמש. יש כאן מלחמה, ואם תכה בנקודה הכואבת שהיא האדמה, הקרקע, אולי האויבים שלנו יבינו".
ולרשטיין מוסיף: "לדעתי יש בתים נוספים ביו"ש בסטטוס של עפרה, אבל אין בעיה בעוצמה של עפרה. הדרך הקלאסית לפתור את הבעיה היא להפקיע את הקרקע או לחכור אותה אם יש ערבי שהוכיח בעלות עליה. אבל המנדט שניתן לי בתוקף תפקידי הנוכחי אינו כולל את הסדרת היישוב עפרה, שבו אני גר. אני יודע שהיועמ"ש מנסה למצוא מהלכים שדרכם יתאפשר לפתור את שאלת קרקעות היישוב".
האם העובדה שהקרקעות אינן מוסדרות מציבה סכנה להמשך קיומו של היישוב? ולרשטיין משוכנע שלא יהיה עוד הרס משפטי בעפרה: "אם היישוב ייהרס חלילה, זה יקרה במסגרת הסדר מדיני, בלי קשר לחוקיותם או אי־חוקיותם של הבית או הקרקע. במקרה כזה, זו כמובן לא תהיה רק עפרה".
דור רביעי
יואב אליצור, חבר מזכירות עפרה, מכתת את רגליו יחד עם חברים נוספים מהיישוב בין לשכות חברי הכנסת, ומחתים אותם על עצומה הקוראת להסדיר את היישוב לאלתר. עד כה גויסו 51 חתימות מסיעות הקואליציה וישראל ביתנו. אליצור מספר שכמעט לא היה צריך להשקיע מאמצי שכנוע, שכן החותמים ראו את העניין כמובן מאליו. "אחרי 43 שנה שכל ממשלות ישראל תמכו בנו, הגיע הזמן להסדיר את המקום", הוא אומר. "זה ברור לכולם. יש גבול כמה אפשר למשוך בעיה. אני דור שני ביישוב, בתי דור שלישי, ונכדתי רביעי. עד מתי יתייחסו אלינו כזמניים?"
אבל אם מדובר בקרקע פרטית, אני מקשה, איך הדרישה הזאת מסתדרת מבחינה מוסרית? "הדבר הנכון היה לקנות את האדמה מבעליה", משיב אליצור, "וכך עשתה עפרה בימיה הראשונים. היישוב קנה אדמה, ועליה הקימו לולים. לא עבר זמן רב, ומי שמכר לנו את האדמה נמצא מת בתוך באר. המסר היה ברור: לא מוכרים אדמה ליהודים, לא מוכרים אדמה לאויב. זהו מסר גזעני. ברגע שהפלסטינים הגדירו את זה מאבק לאומני, הדיון הפסיק להיות מוסרי־ אישי אלא לאומי, וגם אנחנו צריכים לשנות את הגישה בהתאם. רק שאנחנו נשארנו שם, בשיח המוסרי־אישי הקודם. אנחנו צריכים להגדיר את המאבק הזה כמאבק לאומי, מאבק על ארץ ישראל, ולהתנהל בהתאם.
"כיום צריך לבחור בין פגיעה בפרט הפלסטיני – פרט היפותטי, משום שאיש לא דרש והוכיח בעלות על הקרקע שעליה יושב היישוב – שלא יכול לממש את האדמה שלו בפועל כי עפרה בנויה עליה, לעומת הפגיעה בפרט היהודי שבגלל שביתו אינו מוסדר אי אפשר לתת לו שירותים אלמנטריים כמו בניית מעון, הרחבת כביש, הוספת מרפסת או הרחבת בית".
