יום שלישי, שכונת מקור־ברוך בירושלים. בין מודעות האבל על מותם בשיבה טובה של זקני ירושלים, בולטות המודעות הנושאות את שמו של יוסף כהן, המתואר כ"נחמד למעלה ואהוב למטה, ירא שמים ומוכתר בכל מידה טובה". העובדה שמדובר בחייל לא מצוינת, ובמקום זאת נאמר שהוא "נרצח בדם קר בידי בני עוולה". כהן, שבחר להתגייס לצה"ל במסגרת גדוד נצח יהודה, המיועד לחיילים חרדים, נהרג ביום חמישי שעבר יחד עם סמ"ר יוֹבֵל מור־יוסף בפיגוע הירי בצומת גבעת־אסף.
שטף המנחמים בבית משפחת כהן אינו פוסק לרגע. אנשים שמכירים את המשפחה, אבל גם זרים גמורים מכל רחבי הארץ שבאו לחזק. חלקם באים בידיים מלאות – עוגיות, כלים חד־פעמיים ופירות. השבעה מתקיימת בהפרדה. הבנים יושבים בבית המשפחה, הבנות בדירה ריקה סמוכה שהושאלה להם על ידי בעל הנכס.
בדירת הגברים אני פוגשת את הרב אליהו מירב, אביו החורג של כהן. הוא גדל בקיבוץ בית־אלפא, שירת בחיל האוויר ואחרי מלחמת יום הכיפורים חזר בתשובה. כיום הוא משתייך לקהילת 'שובו בנים' של הרב ברלנד. לפני חמש שנים התאלמן מרעייתו הראשונה. בתום השבעה התקשר אליו הרב ברלנד ואמר לו שהוא צריך להינשא, ושאודל היא אשתו המיועדת. אודל התאלמנה לפני שש שנים, אחרי שבעלה איתן נפטר מסרטן. השניים נישאו חמישים יום אחרי שמירב התאלמן. לכל אחד מהם 11 ילדים.
מירב הכיר היטב את איתן כהן, אביו של יוסף. "ליוויתי את איתן בצעדים הראשונים של התשובה. הוא היה אז רופא שיניים מצליח בהרצליה פיתוח, ואני באתי להעביר שיעורים בבית שלו. לאודל קראו ענת, והיא הייתה דוגמנית מצליחה שאף זכתה בתואר מלכת היופי של חיפה. איתן היה אישיות, וגם רופא בחסד. הייתה לו קליניקה בדיזינגוף, וכל המפורסמים באו לטפל בשיניים שלהם אצלו". בני הזוג כהן חזרו בתשובה לפני שלושים שנה ועברו אז לבני־ברק.
לאחר נישואיו לאודל, אימץ מירב את ילדיה כאב. ארבעת הגדולים נשואים, השאר נעים על הרצף חילוני־חרדי. "את נתן ונחמן הגדולים, כמה שניסיתי לתפוס זה לא הלך. הם עשו את הסיבוב החילוני שלהם, התגייסו לצה"ל, אבל עכשיו הם חוזרים. לומדים בישיבה של הרב טל ביד־בנימין".
יוסף, הילד התשיעי להוריו, נולד בשבת. אודל לא הספיקה להגיע לבית החולים, והוא נולד בבית. "ילד שכולו טוב", אומרת אימו. בשגרה היא מרצה לא פעם לפני נשים מחסידות ברסלב. את החדר גודשות עשרות ממעריצותיה, ששותות בצמא כל מילה. מדי פעם השקט מופר בגעיות בכי. "כשאבא של יוסף חלה", היא מספרת, "בירך אותו רב ואמר לו שיוסף הוא הקמע שלו. כשהוא נפטר, יוסף אמר על עצמו 'אני כנראה קמע מזויף'. עכשיו יוסף הקמע ואבא שלו נפגשו'".
מאז פטירת אביו התקשה יוסף למצוא את מקומו. הוא למד בישיבת 'דרך אמונה – ברנקו וייס' שמירב יסד במושב תירוש, וחלם להיות רופא שיניים כמו אביו. לאחר האסון פורסם שהמשפחה ניתקה איתו קשר כשהתגייס, אבל מירב אומר שלא היו דברים מעולם. "הוא התייעץ איתי על הצבא, ואמרתי לו שאם הוא לא לומד – זה המקום עבורו. ליווינו אותו לבקו"ם ושמרנו על קשר רציף. טלפונים, הודעות, שבתות. כואב לי על מי שפרסם את הדברים, ריחמתי עליו. בשביל כותרת בעיתון לכתוב כזה עיוות?".
הרב אליהו מירב: "יוסף אמר לי 'אני רוצה להיות חייל בודד', אמרתי לו 'מה פתאום'. הוא אמר לי 'איך אבוא עם מדים לשכונה ואקלקל את השידוכים של אחיות שלי'. בסוף הוא היה מגיע ללא מדים"
אולי מקור האמירות הללו הוא בכך שכהן הוגדר חייל בודד, והתגורר בדירה המיועדת לחיילים כאלה. מדברי המנחמים אני מבינה שהסיבה לכך לא הייתה נתק עם המשפחה, אלא ההטבות המוענקות לחייל בודד. מירב: "יוסף אמר לי 'אני רוצה להיות חייל בודד', אמרתי לו 'מה פתאום'. הוא אמר לי 'איך אבוא עם מדים לשכונה ואקלקל את השידוכים של אחיות שלי'. בסופו של דבר הוא היה מגיע לשכונה בלי מדים".
לאודל היה קשה יותר לקבל את הגיוס. "איזו אימא רוצה שהבן שלה יתגייס?", אומר על כך מירב. "במגזר החרדי יש גם סיבה להיתלות בה. אבל בסופו של דבר אודל הבינה וכיבדה את יוסף, והם היו בקשר קרוב".
את השבת האחרונה לחייו עשה יוסף בקרב בני משפחתו. כמדי שבת הם ערכו במהלך הסעודה "סבב הודיה", שבו כל אחד מבני הבית מודה על משהו טוב שקרה לו השבוע. יוסף ביקש להודות על הזכות שנפלה בחלקו להגן על עם ישראל. "אני מודה להשם על הזכות להגן על עם ישראל בגופי", מצטטת אותו אודל, והנשים בחדר מתייפחות. "ניבא ולא ידע מה ניבא". ביום שני, שלושה ימים לפני הפיגוע, נפרד יוסף מאימו בפעם האחרונה. "אמרתי לו 'אני לא יודעת אם אתה יודע כמה אני אוהבת אותך'. הוא ענה לי 'אימא, את יודעת שאני אוהב אותך אהבת עולם'".
כשראתה את המשלחת של קצין העיר, כבר הבינה. מרחוק ראתה שאחד מהם אוחז במזרק, למקרה שלא תעמוד בבשורה. "בקעה ממני צעקה שהרעידה את כל השכונה, יו־־־ס־־־ף". כבר שלושים שנה היא עורכת הפרשת חלה מדי יום שישי בחצות היום, שעת רצון. הפעם קברה את בנה בשעה הזו. כאשר מאות מסביב שרו אני מאמין וי־ה אכסוף, היא דיברה אל השמיים. "ריבונו של עולם, לא זכיתי הפעם לעשות הפרשת חלה. הפרשתי קורבן עולה למען עם ישראל. אבל זהו, שזה יהיה הקורבן האחרון, כי אי־אפשר יותר. אנחנו מבקשים לחיות על קידוש השם, לא למות על קידוש השם".
אווירה מיוחדת
בין המנחמים גם הרב דוד פוקס, מרבני עמותת נצח יהודה. הוא מלווה את הגדוד, והכיר את יוסף היטב. "הוא היה מאוד גאה בשירות שלו, הרגיש שהוא עושה משהו רוחני, שזו מצווה. הוא עבר יתמות קשה, חיים לא פשוטים. בא לצבא בשביל לבנות את עצמו. זה עשה לו טוב מבחינה רוחנית. הוא שמר על המהות הדתית שלו, שמר על הפאות".
חבריהם של כהן ומור־יוסף בנצח יהודה שבורים מאז הפיגוע. "הם לקחו את זה מאוד קשה", מעיד פוקס. "לא היה להם אפילו זמן לבכות. הם כל הזמן בפעילות, במרדף אחרי המחבלים, בטיפול בהפרות סדר. רק כשהגיעו להחליף אותם הם מצאו זמן להתפרק". כהן ומור־יוסף אינם החללים הראשונים של הגדוד. לפני 13 שנה נהרג סמל־ראשון רועי פרג'ון, כשמחבל ירה בו מטווח קרוב. ב־2016 נהרג ישי רוסלס ז"ל, קצין חרדי ב'נצח יהודה', במהלך תאונת אימונים בבסיס צאלים.
פוקס מספר לי על ימיו הראשונים של הגדוד ועל קהל היעד שלו: "בסוף שנות התשעים לימדתי בישיבה שנועדה לנוער שלא מצא את עצמו בישיבות החרדיות הסטנדרטיות. חצי יום השתדלנו שהם ילמדו לימודי קודש, והחלק השני של היום נועד להכשרה מקצועית. אלא שכשהבחורים רצו לצאת לעבודה, הם נתקלו במחסום השירות הצבאי. אז עלה הרעיון לשלב אותם בצבא". בשיתוף פעולה עם גורמים במשרד הביטחון, יצא לדרכו בינואר 1999 הגדוד הראשון של נצח יהודה, שמנה 31 חיילים.
לדברי פוקס, מרבית החיילים בנצח יהודה אינם מגיעים מהמיינסטרים החרדי. "לא מגיעים בחורים מישיבות, וזו לא המטרה. מגיעים בחורים שלא הסתדרו בישיבה, לפעמים דור שני לחוזרים בתשובה, כמו יוסף. בחור חרדי שגדל בבית חרדי, רוב הסיכויים שלא יגיע לכאן. הם כולם ילדים אהובים, ואנחנו מלווים אותם בשיחות ושיעורים ונותנים להם כלים ומוטיבציה להוציא את המרב מהשירות. הם חיילים נפלאים שמקבלים פרסי הצטיינות. הם עושים הרבה מאוד, והם רואים שליחות ומצווה בעשייה שלהם".
נתקלת בתגובות עוינות במגזר החרדי לפעילות שלך?
"בסביבה שלי אין בעיה, מבינים שלא כולם יכולים לשבת וללמוד. עשו לי הפגנות, אבל זה הגיע מצד הפלג הירושלמי הקיצוני. הייתי שלם עם עצמי ועשיתי מה שעשיתי אחרי ששאלתי רבנים, ומאותו רגע לא עניין אותי מה חושבים מסביב".
מירב מוסיף: "מי שלא לומד, שילך לצבא. אין חוכמות. גם אני חטפתי כשהקמתי ישיבה לבחורים שלא יכולים ללמוד בישיבה סטנדרטית. מה עדיף? שהבחורים האלה יסתובבו ברחובות? שיהיו שבאבניקים? יותר טוב שיגדלו להיות דוקטור או אינסטלטור. בהתחלה הציבור החילוני לקח את האלונקה, אחר כך ישיבות ההסדר, עכשיו התור של הציבור החרדי לשאת בנטל. מי שלא לומד חייב לקחת חלק".
שלמה, גם הוא חייל בנצח יהודה, הכיר את יוסף כשלמדו יחד בישיבה בכפר־זיתים, ישיבה תיכונית אלטרנטיבית לנוער חרדי המשלבת לימודי קודש עם הכנה לבגרות. כמוהו, גם הוא בן לחוזרים בתשובה. "בנצח יהודה יש אווירה מיוחדת במינה", הוא מספר. "כל עניין הדת, היהדות והאמונה משתלב טוב עם החבר'ה שם. כולנו רוצים לשמור על עם ישראל וגם להתקרב לדת ולאמונה. בחנוכה האחרון הרגשתי בשמיים, הייתה אווירה מיוחדת. רבנים עברו וחיזקו את החיילים, חילקו סופגניות, אמרו דברי תורה, שרנו. בשום גדוד אתה לא מרגיש ככה את האחדות והאמונה".
כחייל במדים בשכונה חרדית, הוא לא נתקל בתגובות עוינות. "בהתחלה היו אולי מבטים מוזרים, אבל לא אמרו לי דברים פוגעניים. מקסימום קראו לי חרד"ק בציניות. לפעמים אפילו מפרגנים ואומרים לי כל הכבוד. אנשים שגדלו איתי אומרים לי 'וואו, גדלת איתנו, מדהים לראות לאן הגעת'. הפרגון הכי גדול מגיע מדתיים־לאומיים. הם מחזקים אותי כשהם נתקלים בי באוטובוס או במקומות אחרים".
בתקופתם המשותפת בישיבה, יוסף ושלמה הקימו להקה. יוסף ניגן בפסנתר, שלמה היה על הגיטרה. "היינו מתאמנים כל היום, ומהמוזיקה נוצר חיבור. הבנו שאנחנו יכולים לעשות דברים יפים יחד, והתחברנו יותר ויותר".
על עצמו מעיד שלמה שבתחילה לא חשב להתגייס, שכן הדבר לא היה מקובל במקום שממנו בא. "אבל אז ראיתי שזה יכול לתת לי משמעות, שאני שומר על עם ישראל. רציתי להיות קרבי, למרות שעד גיל 17 לא ידעתי מה זה צה"ל ומה החשיבות להיות חייל. התבגרתי וחקרתי את זה והבנתי שאני צריך להיות שם, גם בשביל עם ישראל וגם בשבילי".
איך המשפחה שלך קיבלה את הגיוס?
"במשפחה לא דיברו על צה"ל בכללי, אבל עכשיו הם מאוד מפרגנים. אני מגיע כל שבוע הביתה, נמצא עם המשפחה, עם האחים שלי. הם רואים שהשירות פיתח אותי מאוד. למדתי הרבה, הכרתי אנשים מאוד מיוחדים שלא הייתי מכיר במסגרת אחרת".
הידיעה על מות חברו תפסה את שלמה בחופשה בביתו. "חברים התקשרו והודיעו לי. במשך יומיים הייתי בשוק. לא בכיתי, אבל לא הגבתי בכלל. פשוט ישבתי ובהיתי בקיר. זו הייתה סטירה רצינית לפנים. מלא חברים התקשרו כדי לחזק אותי ולהשתתף בצערי".
מתחזקים בצבא
משפחתו של יובל מור־יוסף ז"ל ישבה השבוע שבעה באשקלון. שתי אחיותיו של יובל הן בעלות צרכים מיוחדים והוא סייע רבות בטיפולן, כך שהיו לו כל הסיבות להשתבץ בשירות עורפי, אבל הוא לא ויתר והתגייס לנח"ל החרדי. יובל למד בישיבת ההסדר קריית־אונו, שלוחה של ישיבת 'מאיר הראל' במודיעין. בישיבה סיפרו השבוע כי כתלמיד בשנה הראשונה בישיבה הוא חוה קשיים בהסתגלות לבית המדרש וללימוד האינטנסיבי, אך סלל את דרכו בהתמדה, בעקשנות ובכוח רצון.
אביו של יובל ספד לו: "אתה ילד שעשועים. ילד של תורה, של כיבוד הורים, ילד של חברה, ילד של עזרה, באת לעולם כדי לעזור. אני מבקש דבר אחד – אל תפסיק לעזור גם בעולם הבא. תמשיך להתפלל על הבנות. שנמשיך לגדל את הבנות בשמחה עם כל הקושי. הוא איתנו והוא יהיה איתנו לעד. נכון שאסרת עליי לפרסם ברבים שאתה יודע לקרוא בתורה. עשיתי את זה וכעסת עליי. זה אתה, אני אוהב אותך".
הרב אריאל מורה, ראש ישיבת ההסדר בקריית אונו, ספד לתלמידו: "יובל, תלמידנו היקר והאהוב. כשנזכר אני בך עולה דמותך לבוש בקפוצ'ון הכחול שלך, וכולך רכון על הספר במקום מושבך בבית המדרש. לא תמיד היה ברור לך כיצד לקיים את הדברים, וידעת לפנות אלינו ולבקש עצה וכך זכית ללמוד להתקדם. דיבורך בנחת היה, וראשך כפוף היה, ועיניך לארץ. כשנעמדת לדבר עמדת בקומתך התמירה וסיפרת בגאווה על הצבא, אך תמיד קולך היה שקט ובנחת, ועיניך בענווה הביטו לארץ. לב ענק היה לך, לב של אהבה, לב שטיפל במסירות בשתי האחיות שלך, לב שהתגאה בהן. עם הלב החם שלך התחבבת על כולנו – הצוות, חבריך לשיעור, חברי הקהילה ואף על ילדינו הקטנים".
יוסי לוי, כיום סמנכ"ל עמותת נצח יהודה, צמח בעצמו בגדוד. הוא גדל בירושלים, למד ב'חדר' ובהמשך בישיבה קטנה בביתר־עילית, ואז החליט להתגייס בניגוד לאידאולוגיה של המשפחה. "הרגשתי שזה אתגר שאני צריך לעצמי. זה היה צעד קשה למשפחה שלי, אבל בהמשך הם הבינו שזה מתאים לי. הרקע שלי דומה לרוב החיילים בעמותה". הוא היה חייל, מפקד וקצין. אחרי השחרור השתלב בפעילות העמותה, והקים דירות לחיילים בודדים. "להרבה חיילים חרדים אין עורף משפחתי ואין להם שום תמיכה", הוא מספר. "יש משפחות שבהן זה קיצוני, אומרים לחייל שהם לא מכילים את האידאולוגיה שלו ומנתקים קשר. אצל אחרים, פחות קיצוניים, אומרים לילד שהם מאוד אוהבים אותו אבל חוששים מהשפעתו על האחים הקטנים". כיום מפעילה העמותה שלוש דירות לחיילים בודדים בירושלים ועוד שמונה בקריית־ארבע, בשיתוף עם עמותת 'עושי חיל'. בסך הכול מתגוררים בדירות כשישים חיילים.
"המגמה שהחיילים הללו עוברים מבחינה דתית היא חד־משמעית התחזקות", אומר לוי. "גם מי שמגיע כשהוא מהסס באורח החיים החרדי, מתחזק במהלך השירות. אחוז הנושרים מהמגזר אחרי השירות הוא קטן. מרביתם מקימים בית דתי ומתייצבים. יש לנו יועצים מקצועיים ורבנים שמלווים את החיילים בכמעט ארבעים בסיסים שיש בהם חיילי נצח, באופן פרטני בשיחות אישיות ובשיחות כלליות".
איך חוו את האסון בגדוד?
"זו טראומה מאוד חזקה. עשרות בוגרים נוסעים לחזק את החיילים, הרבה קצינים חזרו להתנדב. לולא הייתי בעצמי במילואים החודש, ברור לי שהייתי מתנדב שם כמ"פ בעצמי".
איך לדעתך ישפיע הפיגוע על הגיוס לגדוד?
"הגדוד בצמיחה כל הזמן, אנשים דווקא רוצים להצטרף כי חבריהם נרצחו. זה מגביר את המוטיבציה מצד אחד, וגם גורם לאיום מצד שני. אני מקווה שמספרי הגיוס ימשיכו ויעלו".
בחג החנוכה האחרון שירת לוי במילואים, ובכל זאת החליט שלא להחמיץ את הדלקת הנרות המשפחתית המורחבת, והגיע לבית הוריו במדים. "אני ביחסים מצוינים עם המשפחה. אני מתחבק עם אחי, אבל אני יכול לראות שלא נוח לו שהאחיינים שלי יראו אותי במדים. זה תמיד יישאר מורכב".
