בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק שודרה פעם סדרה בשם "שניות מאסון". היוצרים שחזרו בתוכניותיה את הרגעים שקדמו לאסון תעופה, התפרצות הר געש, טביעה של ספינת דייגים בלילה סוער או אירוע טראומטי אחר. אחת המטרות הייתה לבדוק איפה היה אפשר לעצור, לברוח בזמן. עם מוטיבציה דומה, הגעתי בבוקר עשרה בטבת השבוע לחומה בפינה הדרום־מערבית של בית־אל כדי להתחקות אחר הגורמים לפציעתו הקשה של לוחם 'נצח יהודה' נווה רותם. רותם שרד לאחרונה רצח של מחבל פלסטיני שחדר דרך פרצה בחומת הבטון במקום.
מנהיגות המטילה את האחריות על הש"ג חוטאת לתפקידה ומועלת באחריותה, אולם כשישנם לקחים לש"ג אסור להתעלם מהם, במיוחד כשהם לא נקודתיים אלא משקפים כשל מערכתי. בין הפרצה בגדר לבין מגדל השמירה שעליו הופקד רותם מפרידים כ־60 מטרים, וחמש־שש מדרגות ברזל כדי לעלות לעמדה עצמה. בעבור לוחם ערני התווך הזה הוא די והותר כדי לזהות סכנה ולנטרלה ללא נפגעים. זה לא קרה, ועל פי התחקיר המבצעי שנערך בפלוגה – כך סיפר לי החייל ש' ששמר בבוקר יום שלישי באותה עמדה – נווה היה שקוע בטלפון הנייד, לא ראה ולא שמע עד שהיה מאוחר מדי.
המחבל התנפל על נווה מאחור. החייל הצליח לדרוך את הנשק אולם היה מוגבל מאוד בתנועתו בשל שכפ"ץ קרמי כבד ואפוד מלא שאותם עטה על עצמו כנדרש בפקודות. המחבל גלגל אותו אל מחוץ לעמדה והחל לרוצץ את פניו בסלעים. נווה ניסה להתנגד ושרט את המחבל בפרצופו אולם מהרגע הראשון הקרב הוכרע – טורף קל וגמיש מול טרף כבד ומסורבל שאיננו מסוגל לתפעל פיזית את נשקו. קב"ט המועצה יהודה דנה, שליווה אותי בסיור, צילם את הנפגע בזמן אמת. התמונות כה מזעזעות שהנייר אינו סובל אפילו תיאור מילולי שלהן.
בין מקום ההיתקלות לבין בתי היישוב בית־אל ישנה גדר נוספת. למזלו של נווה עברה סמוך למקום תושבת היישוב רויטל דרעי. בתחילה לא הבינה מה היא רואה, וחשבה שמדובר בפלסטיני המנסה להרוג חיה. כשראתה יד מגואלת בדם מונפת צרחה צרחות מקפיאות דם והתקשרה למוקד. המחבל נבהל ונמלט, ולמחרת הסגיר עצמו למשטרה.
מוריה רותם, אימו של החייל, מספרת: "נווה נער יפה תואר והמחבל הרס לו את הפנים. האף, הלסת והשיניים מרוסקים לחלוטין. אבל הוא חזק מאוד מבחינה נפשית. הוא היה צריך לאזור כוחות גוף ונפש עצומים כדי להתמודד עם המחבל, ומה שהחזיק אותו היה המחשבה על התינוקת שלו, בת חמישה חודשים. החוקרים אומרים לנו שהמחבל הגיע שרוט כולו בפנים, בגלל שנווה נלחם בו. הוא ראה את המוות בעיניים ונאבק על החיים שלו ועל העתיד של הילדה שלו. מה שמקומם אותי הוא ההוראה להשאיר פרצה בגדר. צריך להקים ועדת חקירה על זה". על המחדל הזה נרחיב בהמשך.
שמונה־שמונה שוחק
נכון, אל תדון עד שתגיע וכו'. כל מי שהשתתף כחייל או כמפקד משלח בפעילות ביטחון שוטף יודע שמדובר בשגרה קשה ושוחקת. הלוחמים נכנסים לרוטינה ארוכה של שמונה שעות פעילות ושמונה שעות מנוחה. ה'מנוחה' לא לגמרי ראויה לשמה, כי היא כוללת תחקיר, תדריך, הקפצות מוצב, אוכל, תפילות לדתיים, ומעט מדי זמן כדי להניח את הראש ולנסות לישון בסביבה שהיא לא פעם מוארת ורועשת. סדר הכוחות ביחידה תמיד קטן מדי, העייפות מכרסמת, ובפעילות עצמה קשה לשמור על מתח מבצעי לאורך זמן. הזיכרון המבצעי הפרטי שלי כולל סיטואציה שבה כוח שעליו אני אחראי נרדם במארב בדרום לבנון מול ערוץ שבו אמור היה לעבור כוח של חיזבאללה, ומתעורר רק עם אור ראשון. שני לוחמים נרדמו במשמרת שלהם ולא העירו את מחליפיהם, ובכך חשפו את הכוח כולו לסיכון. ועדיין, את המלחמה על הדריכות והחדות המפקדים צריכים לנהל על בסיס יומיומי.
הסכנה הגדולה ביותר ללוחמי תשע"ט היא הטלפונים הסלולריים. הללו הפכו למכת מדינה בכל הקשור למבצעיות הכוחות, לא רק בעמדות השמירה אלא גם במחסומים ובטרמפיאדות. כמי שנוסע בכבישי יו"ש על בסיס יומיומי, בחודשיים האחרונים ספרתי עשרות מקרים שבהם לוחמים היו שקועים בנייד במקום במרחב שסביבם. חיילים המוצבים בטרמפיאדות יושבים או עומדים במקבץ צמוד, משחקים בטלפון, ובכך נהיים מטרה נוחה לפיגועים וגם לא אפקטיביים במענה לניסיונות פיגוע. צילומי הפיגוע מצומת עפרה בשבוע שעבר ממחישים זאת היטב. ללוחמי 'נצח יהודה' היו כ־6 שניות – נצח במושגים של ירי אינסטינקטיבי מהיר – כדי לדרוך את הנשק ולייצר אש יעילה נגד רכב המחבלים. אבל הם לא היו דרוכים ולא ערוכים. כשהחלו סוף סוף להזיז את עצמם לכביש, רכב המחבלים הגיע כבר לצומת הפנייה לעין־יברוד, וירי עליו עלול היה לסכן כלי רכב שהגיעו מהצד השני.
נקודת תורפה נוספת שראיתי בלא מעט טרמפיאדות הוא צמידותם של הלוחמים זה לזה. מבחינה מבצעית, ככל שהמרחק ביניהם גדול יותר הם מוגנים יותר, שכן אם אחד נפגע השני יכול להשיב אש. כך גדלה גם היכולת שלהם "לפתוח זווית", לחפות זה על זה בלי להיקלע לקו האש של בן הזוג, ולתת מענה אפקטיבי בעת אירוע אמת. תוצאות הפיגוע בצומת גבעת־אסף ביום חמישי שעבר הן במידה רבה תוצאה של הכשל הזה. הלוחמים היו צמודים זה לזה, והמטח הראשון שהמחבל ירה פגע יחד בשני הלוחמים באופן קטלני.
"הסיפור של הטלפונים נגמר", אמר לי סמ"ר י' מ'נצח יהודה' בצומת גבעת־אסף. "ההנחיה החדשה היא שרק מפקד הכוח רשאי לקחת טלפון ואסור לו באיסור חמור להוציא אותו מהכיס שלא למטרה מבצעית מובהקת". נקווה שהלקח אכן הופנם. עד כאן ההערות לש"ג, ומכאן למקבלי ההחלטות ביועמ"ש איו"ש, שבמערכת צבאית מתוקנת היו צריכים להיכלל בתחקיר התקרית בבית־אל.
"הצירים הפתוחים מסכנים אותנו"
פעם שאלתי שופט אקטיביסט שפרש מבית המשפט העליון: "יסביר לי כבודו, מה עבר בראשו כאשר ראה לשון חוק מפורשת שבה כתוב א', ופסק ב'". "כל חוק צריך לפרש לפי השכל הישר", השיב לי השופט הבכיר. הבעיה אצל משפטנים אקטיביסטים היא שהשכל הישר שלהם כמעט אף פעם לא באמת ישר. לרוב יש לו סטיית יצרן מובנית שמאלה, כזו ששום כיוון פרונט במוסך לא מסוגל לתקן. ואין דוגמה מובהקת יותר מהאירוע בבית־אל כדי להמחיש זאת.
לדאבוננו, בהיעדר אמירה יהודית־היסטורית בהירה של הדרג המדיני, ההגדרה המשפטית שנותנת מערכת המשפט לשליטתה של ישראל באזורי יהודה ושומרון היא "תפיסה לוחמתית", וממנה נגזרות הוראות שונות של הדין הבינלאומי. אחת מהן היא חובתו של ה'כובש' לדאוג לזכויותיו, קניינו ושלומו של ה'נכבש'. על פי קו חשיבה זה היה היגיון פנימי כלשהו בהחלטות מהסוג שנתן אהרן ברק בעתירות שהוגשו בזמנו נגד גדר ההפרדה. כאשר פלסטיני מסוים גר מצד אחד של הגדר, ומטעיו נטועים בצד השני, צריך לאזן בין האינטרס הביטחוני לבין החובה לאפשר לו גישה לחלקות שלו. לפעמים הפתרון שהציע בית המשפט היה שער בגדר שאותו אפשר לפתוח בשעות העבודה, ולעיתים הזזה של כל הגדר אל מעבר לחלקות.
הבעיה עם אקטיביזם שיפוטי היא הנטייה שלו להפוך לציווי דתי ולאבד את השכל הישר ואת הקשר למציאות. ההחלטה על בניית חומה בצלע הדרום־מערבית של בית־אל נבעה מצורך ביטחוני דחוף. תושבי מחנה הפליטים ג'ילזון נהגו להתקרב אל הגדרות הקרובים לבתי התושבים הישראלים ולהשליך מטעני צינור, בקבוקי תבערה ואבנים. החומה נבנתה כדי לחצוץ בין כביש 60 הישן – היוצא מרמאללה צפונה – לבין בתי היישוב, אלא שהיא כלאה מבנה עתיק נטוש היושב על חלקה שאיננה חלק משטחו הרשום של היישוב.
החומה נבנתה על ידי הצבא במימונה של מועצת בית־אל. ככל הידוע לנו הקצין הצבאי האחראי לביצוע ההנדסי עמד בקשר עם גורם בלשכת יועמ"ש איו"ש, והלה הורה לו להשאיר פרצה גדולה בגדר בכדי לאפשר לפלסטינים מעבר אל המבנה. שוב, מדובר במבנה נטוש זה עשרות שנים, ובכל תולדות היישוב לא התגורר בו אדם או נעשה בו ל שימוש. ההחלטה על השארת הפרצה לא שירתה שום נפגע קונקרטי אלא רק רעיון מופשט. זוהי אחת הרעות החולות האמיתיות שפוגעות בהתנהלות צה"ל באזור. תושב בית־אל חגי בן־ארצי פרסם ברשתות החברתיות סרטון שבו תקף את בג"ץ על ההחלטה להשיא את הפרצה בגדר, אולם ככל הידוע לנו אין לבג"ץ קשר לסיפור ושאלת החומה כלל לא הגיעה לפתחו. אם קיים קשר הוא עקיף בלבד – ייתכן שהגורם בלשכת יועמ"ש איו"ש החליט מה שהחליט בשל האפקט המצנן, קרי החשש שהמקרה יגיע לשולחנם של השופטים והללו יפסלו אותו.
ראש מועצת בית־אל שי אלון לא מוכן להשלים עם הכרסום המתמשך בתחושת הביטחון של התושבים שלו. ביום הפיגוע הוא לא בזבז זמן והחליט לשנות חד־צדדית את פוזיציית השחקנים על הלוח: הוא העלה דחפור גדול לשטח והרס את המבנה הנטוש שגרם לפרצה שקראה לגנב. גם הפרצה נסגרה, אם כי הגדר עדיין איננה הרמטית. "מדיניות הצירים הפתוחים לפלסטינים מסכנת את חיי התושבים, חד וחלק", קובע אלון, "מחסום 'פוקוס' ליד הכניסה לבית־אל נפתח במקור לבעלי אישור VIP (בכירים ברשות הפלסטינית שקיבלו אישורים מיוחדים י"י), ועם השנים התרחב לכולם. צמוד למחסום הזה ישנה יציאה חדשה נוספת שנסללה בעבור תושבי הכפר ביתין. תושבי בית־אל שיוצאים לעבודה בבוקר תקועים בפקק פלסטיני ארוך והיכולת של מחבלים לפגוע בהם ברכב גדלה משמעותית. המחבל מהפיגוע בגבעת־אסף נמלט לרמאללה בקלות בחסות מדיניות הצירים הפתוחים.
"הפקקים פה הם לא בעיה תחבורתית אלא בעיה ביטחונית, ומי שמשלם את המחיר הם תושבי היישוב: בני הזוג בטרמפיאדה בעפרה, שירה סבג שניצלה בגבעת־אסף, לפני כחודש היה ירי על אוטובוס שיצא מבית־אל. כשאתה מגיע לגבעת־אסף ורואה את החיילים שרועים על הרצפה עם כדור בראש אתה נהיה ערבי ובא לך לנקום את הדם. באותו רגע הכרזתי מלחמה כדי לעצור את הפיגוע הבא. זימנתי את כל ראשי הרשויות והוצאנו אוטובוסים להפגנה בכיכר פריז. אם לא היינו עושים את האקט הזה מי שהיה פועל היה הנוער ויוצא לזרוק אבנים".
ומה אומרים לך המפקדים באזור?
"מפקד האוגדה בא אליי בשבת בבוקר ואומר לי שהמחבלים מצומת עפרה ומגבעת־אסף הם מאותה חוליה ורודפים אחריה. אותי לא מעניינות הסטטיסטיקות והמספרים. אני לא רוצה להיות נקודה על הגרף. מבחינתי הדרך היחידה לעצור את הפיגוע הבא היא לכסח את הדשא – לתת מכה ולהוריד להם את הראש. לא בכל יום הכוחות נכנסים לרמאללה ולמחנות הפליטים, ואם בעקבות המחאה הם נכנסים והורסים את בית המחבל מהאירוע של דובדבן – זה ביטוי של החזרת הרתעה ואני את שלי עשיתי".
מה הדרישות שלך מהממשלה ומהמפקדים?
"כשהצעירה שניצלה בגבעת־אסף אומרת לי – יותר בחיים לא אעמוד בצומת, מבחינתי זהו ציון נכשל. כרגע מחסום פוקוס סגור לערבים והודעתי שאם הוא ייפתח אנחנו התושבים נחסום אותו בגופנו, כי תחושת הביטחון תחזור רק כשהתושבים ירגישו שאין פיגועים ושהיומיום שלהם מתנהל בצורה נורמלית. הצלע השנייה היא הבנייה. אני רוצה לקדם עוד 350 יחידות דיור ועתודת הקרקע האחרונה שלנו שיושבת על קרקעות מדינה ולא על 'קרקע בתפיסה צבאית' היא בסיס החטיבה המרחבית. כדי להזיז את הבסיס לאזור אחר הממשלה צריכה להשקיע מאה מיליון שקלים, ולדעתי זו ההחלטה שצריכה להתקבל עכשיו".
היכן עומדות 300 היחידות הקודמות, אלו שהובטחו בעקבות הריסת בתי האולפנה?
"בשלב מתקדם של תכנון וביצוע. כולן שווקו ונחטפו מיד, זו הייתה הצלחה גדולה של תוכנית 'מחיר למשתכן'".
תגובת דובר צה״ל: "בעקבות אירועי ירי לכיוון היישוב בית־אל ואירועי זריקת מטענים מאולתרים לעבר שכונת נוף הנמצאת בתוך היישוב בית־אל, נערכה עבודת מטה בשיתוף כלל הגורמים הנוגעים בדבר להקמת חומה שתכליתה מניעת ירי לעבר היישוב והפסקת זריקות מטענים מחוץ ליישוב. לא מדובר בגדר היישוב.
"החומה שהוקמה חוצצת בין הכביש הסמוך ליישוב לבין אדמות בבעלות פלסטינית פרטית. לכך, על דעת כל הגורמים הרלוונטיים, הוחלט בצה"ל להותיר פתח בחומה על מנת שבעלי האדמות יוכלו לגשת לאדמותיהם.
"בסוגיה הרחבה יותר, כאשר מוקמת תשתית ביטחונית המונעת גישה לאדמות פרטיות, נערכים במקרים המתאימים סידורים לאפשר גישה של בעלי האדמות אליהן. החלטות פרטניות מתקבלות על ידי הגורמים הפיקודיים, כל מקרה לגופו".
יש תקווה לאסלאם
לילה לפני הביקור בבית־אל נקלעתי לטקס סוּפי שנערך ביפו. הסופים הם זרם מיסטי 'חסידי' באסלאם, אשר פיתח קריאה פנימית־רוחנית לסורות הקוראן. רבי אברהם בן הרמב"ם הושפע מהם עמוקות וטען שהם אוחזים בדרכי הנביאים, ולא מעט חוקרים עמדו על הקשרים הרוחניים שיצר החכם היהודי הבכיר עם אנשי הרוח הסופיים במצרים. בחזרה ללילה ביפו. השיח' עבד אל־כרים – שדבריו תורגמו לעברית – דיבר על המכנה המשותף שבין בני אברהם, ועל בקשת הא־לוהים המשותפת של משה ומוחמד.
לאחר דברי ברכה ופתיחת לב החלו המנגנים להפריח צלילים סופיים חודרי עור ונפש, שחלקם מזכירים מקאמות ממורשת הפיוט המיסטי של יהדות מרוקו. כשהאווירה התחממה המחוללים הדרווישים יצאו במחול, שאיננו אלא סחרור מונוטוני ארוך על ציר אחד בשילוב תנועות ידיים מדויקות. אין לי עדיין מילים והמשגה למה שקרה בלילה ההוא. דבר אחד אני יודע: נשמתי פרחה שם, כפשוטו ממש, עד שנאלצתי להסב עיניהם מנגדי שהם הרהיבוני. אנרגיה מכשפת מתוקה פשטה באוויר, מטלטלת ומפרקת, נוגעת בנימים דקים, מעירה ומעוררת. לכמה שעות נגעו בניו של יצחק וישמעאל ברוחו של האב המשותף.
למרבה הצער, הסופים האוהבים מהווים פרומיל מזערי מאומת האסלאם היום. רובם הגדול של מאמיני מוחמד שקועים לדאבון הלב בקיפאון תרבותי ורוחני עמוק מאוד. בהקשר המזרח־תיכוני הם מייצרים בעיקר דם, דמעות ושכול. אך יחד עם הפיכחון וההכרה במציאות, הלילה ביפו עורר בי תקווה ואמונה שיום יבוא והאסאלם הפנימי יתעורר ויגאל את עצמו. העצמות היבשות יקרמו עור ובשר ורוח חדשה, והסופים יחדשו את קהילות הסהר באמצעות המורשת העתיקה והמפוארת שהם משמרים. אולי זה לא יקרה בימינו, ואולי גם לא בימי ילדינו, אבל כמאמינים בתשובה, בהשתלמות העולם ובביאת המשיח, מותר להאמין שיום יבוא וזה יקרה. מי יודע, אולי דו־קיום רוחני הוא שיוביל לדו־קיום פוליטי. 
