כשהיה בן 15 בלבד גילה יהודה (שם בדוי) שאביו, שוטר במקצועו, פוגע מינית בחברותיהן של אחיותיו הקטנות. הוא דיווח על כך לרשויות, ואביו הורשע ונשלח לכלא. בתגובה, משפחתו של יהודה נידתה אותו. כמה שנים לאחר מכן הוא הותקף פיזית, כנראה על רקע לאומני, בידי כמה ערבים. הוא מכנה את המקרה "לינץ'". בעקבות התלאות הללו הוא הוכר כסובל מהפרעת דחק פוסט־טראומטית, וקיבל אישור לצרוך קנאביס רפואי שיסייע לו להתמודד עם תסמיני ההפרעה ובהם סיוטי לילה, הרטבות, הזיות, תחושת סכנה ללא קשר למציאות ועוד.
בהמשך נתפס יהודה כשהוא סוחר בקנאביס הרפואי שאושר לו. הוא הורשע בסחר בסמים, ונידון למאסר של יותר משנה. כתוצאה מהבעיות שעורר העישון בין כותלי הכלא, הוחלט להחליף את הסיגריות (ג'וינטים) בשמן קנאביס. אלא שבין לבין נותר יהודה ללא קנאביס לפרק זמן קצר, וכתוצאה מכך שבו התסמינים הקשים של הפוסט־טראומה. יהודה התקשה להתמודד, וחתך את הוורידים בידיו בניסיון להתאבד. אנשי שירות בתי הסוהר גילו זאת ברגע האחרון, טיפלו בו והצילו את חייו.
עו"ד רעות אוליאל מהסנגוריה הציבורית, שייצגה את יהודה, מספרת על מקרה קשה נוסף שטיפלה בו. גבי (שם בדוי) גדל במשפחה דתית, ומילדות חש כאישה הכלואה בגוף של גבר. מגיל צעיר החל ללבוש בגדי נשים ולהתעניין בגברים, ובבגרותו החל לעבור טיפולים לשינוי מין. משפחתו, שהתקשתה להכיל זאת, נידתה אותו. במהלך הטיפולים לשינוי מין התמכר גבי לסם "נייס גאי", ששיבש את פעילות ההורמונים שנטל והעצים את מצוקתו. גבי הפך אלים, תקף פעמיים באופן חמור וברוטלי אנשים בקרבתו, הורשע ונשלח למאסר. שירות בתי הסוהר החליט שהמאסר יתבצע בכלא נווה־תרצה המיועד לנשים, אך לאחר שאסירות קיימו עימו יחסים הוחלט להעבירו לתא בידוד בכלא גברים. לאחר המעבר הזה, בראשית 2018, תלה גבי את עצמו בתאו. גם במקרה הזה גילו אנשי שב"ס את הניסיון בזמן והצילו את חייו. בהמשך סייעה העובדת הסוציאלית של הכלא ליצור פיוס בין גבי למשפחתו, ובקרוב הוא עתיד להשתחרר כאישה. בין האסירים המנסים לשים קץ לחייהם גם שמות מוכרים כמו יוסף חיים בן־דוד שהורשע ברצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו־חדיר, וניסה להתאבד באמצעות מכסה קופסת שימורים שבו חתך את עצמו.
אחד האתגרים של שירות בתי הסוהר בישראל הוא פיקוח והשגחה על אסירים הנתונים במצב נפשי קשה ועלולים לשלוח יד בנפשם. האחריות של שב"ס לאסירים שנמסרו לרשותו ומצויים בפיקוחו כוללת גם את המשימה למנוע מהם לפגוע בעצמם. חייהם של יהודה וגבי ניצלו, אך לא תמיד זה מסתיים כך. יצחק (שם בדוי), למשל, הוא צעיר חרדי שהורשע ונכלא בכלא איילון לאחר שפגע מינית בילדים. בשב"ס זיהו את נטיותיו האובדניות והשגיחו עליו באופן צמוד. לאחר שוועדת השחרורים דחתה את בקשתו לקצר את עונשו בשליש, קפץ יצחק מגרם מדרגות גבוה אל החצר הפנימית של הכלא ומת.
מהו שיעור ההתאבדויות של אסירים ועצורים בישראל, והאם שב"ס מצליח לצמצם את ממדי התופעה? אנו מפרסמים כאן לראשונה נתונים בלעדיים על התאבדויות בבתי כליאה בישראל. הנתונים התקבלו משב"ס ומהמשטרה בעקבות בקשת חופש מידע שהגישו עמותת 'הצלחה' ו'התנועה לעיתונות ציבורית', באמצעות עו"ד אלעד מן. "סוגיית ההתאבדויות בעת שהות תחת משמורת חוקית", אומר מן, "היא סוגיה ציבורית שנכון לקיים עליה מעקב תדיר ולבחון כל העת את הדרכים לצמצם אותה. עמותת הצלחה רואה חשיבות רבה בחשיפת הנתונים, ותמשיך לפעול להנגשת נתונים על התאבדויות וניסיונות התאבדות של עצורים, כלואים, חוסים ומאושפזים".
הנה המספרים: בשנת 2014 התרחשו 10 התאבדויות של אסירים וניסיון אחד שלא מומש; ב־2015 – שלוש התאבדויות ו־39 ניסיונות; ב־2016 – התאבדות אחת ו־30 ניסיונות; ובשנת 2017 – שלוש התאבדויות ו־21 ניסיונות. מספר ההתאבדויות שמסתיימות במותו של האסיר נמצא בירידה לעומת המצב לפני עשור. בשנת 2005, למשל, התאבדו 12 אסירים; ב־2006 התאבדו תשעה; ב־2007 התאבדו עשרה, ב־2008 התאבדו 12, וב־2009 שמו 14 אסירים קץ לחייהם. הנתונים העכשוויים מלמדים ששב"ס מתמודד עם מספר גבוה של ניסיונות התאבדות, אך בשנים האחרונות חל שיפור ניכר בהצלחתו לסכלם.
אסירים תומכים
השינוי הזה התחולל בשב"ס בעקבות ביקורת ציבורית שספג בשנת 2009, שבה נרשם שיא של 14 אסירים מתאבדים. המפורסם שבהם, ומי שהתאבדותו הביאה את התופעה למוקד תשומת הלב הציבורית, הוא כוכב הטלוויזיה דודו טופז, שהתאבד בתלייה על ברז מקלחת בגובה 30 סנטימטר בלבד, בעזרת כבל של קומקום חשמלי. לאחר שב־2011 קבע מבקר המדינה כי שב"ס אינו עושה די למנוע התאבדויות, הגו בארגון תוכנית חדשה להפחתת התאבדויות.
"בנינו בשב"ס תוכנית שבעה צעדים למניעת אובדנות, שגייסה את כל הארגון לחולל שינוי בנושא הזה", מספרת תת־גונדר רונית זר, ראש חטיבת התקון בשב"ס, שבתחום אחריותה רווחת האסירים בכל בתי הכלא בישראל. "הנתונים מראים מגמה מובהקת של סיכול ניסיונות התאבדות. אם לפני כמה שנים היו בכל שנה כמה וכמה אסירים שמתאבדים, בשלוש השנים האחרונות צמצמנו את שיעור ההתאבדויות למקרים בודדים בלבד".
"חלק גדול מהעשייה הוא מניעה מוקדמת", מסבירה סגן־גונדר קרן גנות, ראש אגף שיקום האסיר בשב"ס, הממונה על מערך העובדות הסוציאליות בבתי הכלא. "כשאסיר מגיע אלינו הוא עובר תהליך שלם של אבחון. אנחנו מבינים שהוא מגיע אלינו עם סיפור חיים שלם, שחשוב לנו לדעת ולהבין אותו. הוא עובר שרשרת בדיקות אצל עובדת סוציאלית, רופא וקצין מודיעין, ואנחנו אוספים עליו מידע מהקהילה ומהרווחה כדי לקבל תמונה מלאה ככל היותר. בהתאם לאבחון אנחנו פועלים. יש גם זמנים שנחשבים בעייתים, למשל חגי תשרי או פסח. אלה תקופות קשות לאסירים מבחינת הריחוק מהמשפחה, או לאסיר שקיווה לקבל חופשה ולא קיבל. אנחנו עורכים הסברות לכל סגל שב"ס איך מזהים אסיר במצוקה, ובהתאם לכל אלה פועלים למנוע. אם יש אסיר שהגיע מאשפוז פסיכיאטרי זה אור אדום, ואנחנו מפנים לגורמי הטיפול שלנו. יש גם מקרים יותר ברורים, כמו אסיר שמדווח על רצון לפגוע בעצמו, ולא משנה אם זה לצורך תשומת לב או התראה אמיתית – אנחנו ניתן מעטפת ונטפל בו. אנחנו פועלים תמיד בשני צירים: מניעה וטיפול. כשסוהרים רואים אסיר שלא אוכל, שיושב לבד, או כששומעים על משפחה שלא באה לבקר אסיר, על אסיר שחברה שלו נפרדת ממנו או שמתגרש, הם יודעים שהם צריכים לדווח על מקרים כאלה, ואנחנו מיד בודקים ומטפלים. אלה דברים שמניסיון אתה למד שהם מאותתים על משבר נפשי".
אסירים ברמת מסוכנות גבוהה נשלחים לאגף מיוחד. גנות: "יש אגף שלם שנקרא אגף מרחבים ומוקדש לאסירים במצוקה ובעלי חשש לאובדנות. הוא ארצי ומגיעים אליו מכל הארץ. הצוות הטיפולי והביטחוני שם עובר הכשרות ברמה גבוהה. הרעיון הוא לעזור לאסירים לחזור לתפקוד רגיל, ולחזק מוטיבציה לחיים. ואחרי הכול צריך לזכור שזו אוכלוסייה מאוד מורכבת, ולהגיד 'בחיים לא יהיו ניסיונות והצלחות התאבדות' זו אוטופיה. אבל במסגרת המציאות עשינו עבודה מצוינת, והוכחנו את עצמנו בנתונים".
מערך התמיכה וההתראה מפני אובדנות מסתייע גם באסירים עצמם. "אסירים באים ומדווחים על התנהגות חשודה, אומרים לנו שימו לב לאסיר הזה והזה. הם שותפים שלנו בנושא", מציינת זר, ועמיתתה גנות מרחיבה: "יש לנו גם דבר שנקרא 'תומך'. אסירים שנמצאים כבר זמן רב בכליאה ועברו שיקום מוצלח ותהליך משמעותי והם בעלי חוסן נפשי, אנחנו מכשירים אותם להיות תומכים. אם יש אסיר במצוקה, אנחנו מצמידים לו אסיר בוגר שחונך אותו ומשוחח איתו. לפעמים אסיר ייפתח לאסיר אחר יותר מלאיש סגל. התומכים מקבלים כמובן הדרכה. אלה המון מעגלים שנועדו לשמור על האדם, נפשית וגופנית".
מרגע שאסיר גמר בדעתו להתאבד, לכאורה רק כבילה למיטה תעצור אותו. האם יש דרך אחרת?
"אובדנות בבתי כליאה היא תופעה מוכרת שנלמדת בספרות המקצועית בעולם וגם אצלנו בישראל", משיבה זר. "יש כל מיני סממנים לרמת אובדנות, ויש הגדרת מסוכנות. ככל שהמסוכנות עולה, אנחנו נוקטים צעדים משמעותיים יותר. לאסיר ברמה נמוכה, שימוש בכלים של רמה גבוהה רק יזיק. לכולם אנחנו מגישים טיפול של פסיכיאטר, פסיכולוג ועובד סוציאלי לפי הצורך, ובנוסף מפעילים השגחה פיזית ותיעוד. במקרים של רמת אובדנות גבוהה אנחנו משבצים אסיר ל'חדרים אנטי־אובדניים'. זה חדר מיוחד שבנינו על פי תקן עולמי למניעת אובדנות, ושפשוט אין בו דרך להתאבד. אין בו ברזלים חשופים, ווי תלייה וגם לא בדים, שרוך או משהו שיכול להוות חבל. יש אפילו ריפוד על הקירות, כך שגם אם האסיר יטיח את הראש בקיר הוא לא ייפגע. זה חדר שמצד אחד אתה מונע באמצעותו כבילה של אסיר אובדני, שזה דבר שכמעט לא קורה, ומצד שני מונע ממנו להתאבד. זה פתרון לזמן קצר בלבד, לימים הראשונים האקוטיים. החשוב ביותר הוא טיפול נפשי, כדי להניע אותו מן המעשה ולתת לו שינוי ותקווה".
הנשיא לשעבר משה קצב אובחן בשעתו כאסיר הדורש השגחה, והוכנס לתא כליאה מיוחד ובו מערכת המזהה נשימה. במקרה של הפסקת נשימה, המערכת מזניקה באופן מיידי סוהרים ומפעילה מצלמות הממוקמות בתא, כולל בשירותים. פעולה חריגה שנועדה למנוע התאבדויות בוצעה ב־2017. אסירה בכלא נווה־תרצה ניסתה להתאבד באמצעות ברזל־תמך בחזייה שלבשה. בשב"ס הורו אז לכלל האסירות להסיר את הברזלים הללו ולהפקידם. בעקבות האירוע שונו נהלים בנושא בשב"ס.
דילמות אתיות
אתגר האובדנות איננו מונח לפתחו של שירות בתי הסוהר בלבד, אלא גם לפתחה של משטרת ישראל. כאשר המשטרה מבצעת מעצר ומחזיקה ברשותה אדם, היא אחראית גם לשמור על חייו. ב־2015 נעצר במשטרת זכרון־יעקב גבר בן 47 בחשד לעבירה. הוא נכנס לתא השירותים בתחנה וניסה להתאבד. אחד השוטרים שם לב כי העצור נמצא זמן רב מדי בשירותים, פרץ את דלת התא והגיש לו טיפול רפואי. זה היה מאוחר מדי, והעצור מת.
מהי תמונת המצב בנוגע לתאי המעצר המשטרתיים? ובכן, בשנת 2014 אירעו שמונה ניסיונות התאבדות בתאים אלה; ב־2015 – ארבע התאבדויות ושני ניסיונות; ב־2016 – שתי התאבדויות ושבעה ניסיונות; ובשנת 2017 – התאבדות אחת ושבעה ניסיונות. על פי נתוני המשטרה, בכל שנה מטופלים ארבעה מקרים של שוטרים שהיו מעורבים באי־מניעת התאבדות.
מניעת התאבדויות מאחורי הסורגים היא חובה חוקית המוטלת על רשויות הכליאה, אך יש לה גם צד כלכלי: במקרים לא מעטים הורו בתי המשפט כי על המדינה לשלם פיצויים גדולים למשפחת האסיר המתאבד. בשנה שעברה פסק בית משפט השלום בירושלים כי הורים שבנם בן העשרים התאבד ב־2010 בכלא ניצן, ככל הנראה באמצעות בליעת תרופות פסיכיאטריות שאגר, יפוצו על ידי המדינה בכמיליון שקלים. השופטת מרים אילני קבעה שנטיותיו האובדניות של הצעיר היו ידועות, וכי הרשויות התרשלו בפיקוח עליו. במקרה אחר, בית משפט השלום בחיפה קיבל את תביעתו של אב לעבריין מין שהתאבד בכלא בתלייה בשנת 2005, וחייב את שב"ס לפצותו ב־160 אלף שקל. נקבע כי שב"ס הפר את חובתו למנוע את הכנסת החבל אל תאו של המתאבד, בייחוד כאשר מדובר באסיר עתיר ניסיונות התאבדות, שאובחן על ידי הצוות המטפל כבעל מצוקות ובעיות נפשיות.
ההתמודדות עם התופעה מעלה מטבע הדברים גם שאלות אתיות לא פשוטות, שהיריעה העיתונאית קצרה מלעסוק בהן. יש לשאול, למשל, עד כמה אחראי שב"ס למנוע מאסיר לשים קץ לחייו, ועד היכן הוא רשאי ואף חייב ללכת בשם החובה החוקית הזאת. האם במצב קיצוני של אסיר המבקש להתאבד באמצעות שביתת רעב, יהיה שב"ס מחויב להאכילו בכפייה?
כפי שהגדיר זאת המשפטן ד"ר יעקב רוב במאמר שכתב על הנושא, השאלה היא "מהו האיזון בין האוטונומיה של הכלוא לחדול מן החיים, לבין האחריות המוטלת על רשות בתי הסוהר לשמירת חייהם של הכלואים. האם החובה לשמור על חיי הכלואים היא חובה מוחלטת ומסמיכה את הרשויות לנקוט כל פעולה שנדרשת, ואף לאזוק לגמרי את הכלוא על מנת למנוע את התאבדותו, או שמא קיימות מגבלות על חובה זו. באופן כללי, בתי המשפט בישראל אימצו את ההשקפה שלפיה קדושת החיים גוברת על זכויות אחרות. גישה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה היהודית באשר לערכה העליון של קדושת החיים, ועם מסורת ישראל התובעת להציל במקום שניתן להציל". רשויות הכליאה בישראל פועלות ברוח גישה זו, שלעיתים יש לה גם מחירים. 
