"עצוב שקוראים לנו רבני טרור, אנחנו בדיוק להפך"

יום שלישי, 9:00, בית המשפט המחוזי בלוד

בשעה תשע בבוקר החלו להתאסף חבריו של העצור מישיבת פרי הארץ שברחלים, בבית המשפט המחוזי בלוד. הם באו להביע תמיכה בחברם שהובא להארכת מעצר, בחשד לחברות ב"חוליית טרור יהודי" שיידתה אבן קטלנית על רכב פלסטיני בסמוך לצומת תפוח, שהביאה למותה של עאישה א־ראבי, פלסטינית תושבת בידיה ואם לתשעה. האירוע התרחש בליל שבת, 12 באוקטובר. באותה שבת התקיימה ב'פרי הארץ' שבת ישיבה שבה התלמידים נמצאים במקום, מה שגרם לשב"כ למקד את כיוון החקירה בתלמידיה.

בתחילת השבוע שעבר, כחודשיים וחצי אחרי היידוי הקטלני, עצר שב"כ שלושה תלמידים מישיבת פרי הארץ. הם נחקרו במשך שבוע במתקני שב"כ, לאחר שהוצא להם צו המונע מפגש עם עורך דין. במוצאי השבת האחרונה נעצרו שני תלמידים נוספים, וגם מהם נמנע לפגוש עורך דין. רק שבוע לאחר המעצר הורשו שלושת הקטינים מהמעצר הראשון להיפגש עם עורכי דינם. השניים שנעצרו מאוחר יותר הורשו לראות עורך דין ביום שלישי השבוע. נכון למועד כתיבת השורות, כל החמישה עדיין עצורים. ללא קשר לכאורה, בתחילת השבוע הנוכחי פסלה השופטת מיכל ברנט את כל הודאותיו של צ', קטין שנאשם בחברות בתשתית טרור יהודית והצתת כנסיית הדורמיציון, ומתחה ביקורת קשה על התנהלות שב"כ בפרשה, בין היתר על כך שלא הורשה לראות עורך דין. על רקע הצטלבותן של שתי הפרשיות הללו, קל להבין עד כמה הרוחות בגבעות סוערות.

אביו של נער שלומד בישיבה, מהנדס תוכנה מהמרכז, הגיע גם הוא לתמוך בנערים. לדבריו, חקירות השב"כ רק העניקו מבחינתו חותמת הכשר לדרך החינוכית של הישיבה שבה לומד בנו. "לא מצאו סמים, לא מצאו כלום. האוצר הכי גדול שהם העלו בחכתם היה דגל ישראל שנער צייר עליו צלב קרס לפני שנה וחצי בישיבה, אבל אני למדתי מזה שבישיבה גינו בחומרה את המעשה, שהמקרה לא עבר בשתיקה ושהנער טופל. אני לא אוהב שאמנים בתל־אביב מבזים את הדגל ואני לא אוהב את התקרית הזו, אבל פה לפחות אני יודע שיש אמירה חינוכית. מה עוד היו רוצים שיעשו? שיאזקו אותו וישימו אותו בכלא על זה?"

בזמן שכמה עשרות "נערי גבעות" נאספו במקום, ממתינים בשקט, מדברים בינם לבין עצמם – לא איתי כמובן, הם חשדניים מאוד – מגלגלים סיגריה או פותחים ספר קודש, מול הקרוואנים של הישיבה ברחלים התארגנה הפגנה נגדית בת כעשרה משתתפים ומגאפון בהובלת יאיא פינק, שרץ בפריימריז של מפלגת העבודה. "זאת לא היהדות שלי", נכתב על השלטים. ימי בחירות, ימים טובים לסיבובים פוליטיים.

11:00, ישיבת פרי הארץ, רחלים

במרחק 45 דקות נסיעה מלוד וכמה טמפרטורות טובות כלפי מטה, רוח פרצים טורקת את דלתות מבני הישיבה הדלים. אנשי הצוות התלבטו אם לדבר איתי. הם כבר נכוו מהסיקור התקשורתי עד כה, ולבסוף מחליטים שכן. "עצוב שמפגינים נגדנו בלי להכיר את הפרטים", אומר מנהל ישיבת פרי הארץ, נתנאל סרוסי. "קוראים לנו 'רבני טרור', משחירים את שמנו ומתעמרים בישיבה שלנו. אנשי השב"כ התקשרו לרוב הורי הישיבה ואמרו להם שהישיבה לא טובה. שאלו אותם למה הם שמים פה את הילדים שלהם, והמליצו להם להוציא אותם מפה.

"מבחינה טכנית פשוטה, צוות הישיבה מחובר למדינה", קובע סרוסי. "ראש הישיבה הרב יהודה ליבמן הוא מג"ד במילואים שמגיע לפה על מדים לפעמים, אני סרן במילואים, כל אנשי הצוות משרתים במילואים וכמובן ששירתנו בסדיר בכל מיני תפקידים. הישיבה היא לא איזה גוף אנטי־מערכתי חלילה. הישיבה עברה התעמרות מצד השב"כ מאותו רגע שהחליטה להיכנס לפה. הזמינו ארבעים תלמידים לשיחות שחלקן הפכו באמצע לחקירות. חבר'ה סיפרו לנו שנכנסו אנשי שב"כ והתחילו להשפיל אותם. קראו להם מטונפים, צחקו עליהם שיש להם קרציות, והזהירו אותם שעל אותם כיסאות שהם יושבים ישבו בעבר חבר'ה מדומא, וכמו שהם דיברו גם הם ידברו. אלה אמירות מאוד פוגעניות".

בישיבה 64 תלמידים, מחציתם מיו"ש והיתר מכל רחבי הארץ, מצפת ועד דימונה וירוחם. חלקם דור שני של הגבעות, למודי מאבקים ומלחמות על הארץ. "יש נוער גבעות שמסתובב בגבעות, והחבר'ה שלנו לא עושים כל מה שהם עושים", אומר סרוסי. "מה שנפלא בישיבה זה שהרבה פעמים התלמידים שלנו הם כאלה שלולא המסגרת של הישיבה יכלו להסתובב בחוץ, בלי מסגרת ובלי גבולות. בישיבה יש להם מסגרת אכפתית ורגישה, עם יחס חם ומענה מאוד אישי, וזה מה שנותן להם את האפשרות לא להיות נוער גבעות.

"נורא עצוב שמשתלחים בנו וקוראים לנו 'רבני טרור', כשאנחנו עושים בדיוק את הדבר ההפוך. גם כשהיו גלי פיגועים והיה קשה להחזיק אותם, אנחנו פה. מדובר על חבר'ה צדיקים שבוערים לפעמים. אין להם סמארטפונים, מחשבים או אינטרנט, חבר'ה שבאים ללמוד תורה, לזה הישיבה דוחפת. חלקים בתקשורת החליטו על דעת עצמם מה עושים פה ולמה אנחנו מחנכים פה. ההפגנה פה היום הגיעה כי אנחנו 'רבני טרור' כפי שכינו אותנו באתר חדשות. כרגע אין שום ראיות שקושרות מישהו מהישיבה לאירוע. זה עגום מאוד".

לשיחה מצטרף הרב דוד בן־נתן, המכהן בראשות הישיבה לצד הרב יהודה ליבמן. "בתחילת החקירות", הוא מספר, "הייתה לנו פגישה עם בכירים בשב"כ. הם אמרו לי 'אנחנו יודעים שאתם ישיבה טובה ושאתם עושים עבודה חינוכית נפלאה'. הם חזרו על זה כמה פעמים, אמרו שאין להם שום עניין לפגוע בישיבה ושהם רק רוצים לתפוס את מי שביצע את זה. אמרנו 'בסדר גמור, יש לכם דרכי חקירה, תבדקו מה שאתם צריכים'".

שיתפתם פעולה?
"לגמרי, לגמרי. אמרו לי 'תשמע, אם אתה יודע משהו תבוא לתחנת משטרה'. אחרי שעצרו שלושה ילדים ניגשתי למשטרה, כי אני יודע שהייתי איתם וסיפרתי שהיו איתי. אבל איך עוצרים נערים בלי דבר ראשון לגשת לאיש צוות ולשאול 'אתה יודע מה היה איתם בערב הזה? ראית אותם?' כלום. זה הדבר הכי בסיסי שיש לעשות".

עו"ד איתמר בן־גביר טען שהשופט נזף במשטרה שהסתירה את האליבי של הנערים.
"במשטרה ובשב"כ הרי מכירים אותי, דיברנו כבר בשבת של האירוע. זה הזוי מה שקורה פה, זה חמור מאוד".

אבל אם לנערים האלה יש אותך כאליבי, איך אתה יכול להסביר שלקחו דווקא אותם?
"יש שתי אפשרויות. או שהם (השב"כ; ב"ק) ממש מטומטמים, או שלקחו ילדים שחשבו שיצליחו להוציא מהם מידע, ואז זה חמור מאוד אם אתה לוקח נערים רק על הרקע הזה ולא נותן להם לראות עורכי דין".

איך אתה מסביר שבאותו יום שפוסלים עדויות על רקע התנהלות בעייתית של השב"כ בפרשת הדורמיציון, לא נותנים לנערים אחרים לראות עורכי דין?
"אין לי איך להסביר את זה. יש פה כשל עמוק. הייתה לנו פגישה עם אלוף הפיקוד נדב פדן, הסברנו לו למה לדעתנו יש כשל מובנה במחלקה היהודית של השב"כ ולכן גם לא מגיעים לתוצאות. יוצאים מנקודת הנחה שיש טרור יהודי, שיש חבר'ה קיצונים שמפעילים, ויש קשרים ויש פה ויש שם, אבל למעשה הם מנסים לייצר משהו שלא קיים. שאלתי את האלוף: 'אתה חושב שיש חבורת יהודים שמתכננת איך להשיג נשק ולבצע פיגועי טרור? תגיד לי את האמת, אתה חושב שיש כאלה?' הוא השיב בשלילה. כלומר, גם הוא חושב שהמחלקה הזו מיותרת. זו מחלקה שאמורה לטפל בפיל שלא קיים, אז הם מחפשים חדק ואולי זה יהיה פיל, אבל אי־אפשר למצוא פיל כשאין אותו. המחלקה היהודית היא חור שחור. כדי להצדיק את הקיום שלהם הם צריכים לחשוב שיש פה משהו מטורף לגמרי, אבל אין דבר כזה והם לעולם לא ימצאו אותו. אז מה הם יעשו? צריך למצוא תשתית טרור! בישיבה! אנטי־ציונות!"

ובכל זאת, מה אתה חושב על מעשי תג מחיר?
"זה לא מועיל לאף אחד. לא שווה סיכון כזה".

יש אירועים כאלה אצלכם?
"אני לא מכיר אצלנו. האם לא יכול להיות שיקרה דבר כזה אצלנו? יכול להיות. יש לנו התמודדויות. יש פה נער שהיה בפיגוע בעפרה, אז ברור שיהיו אתגרים. יש פה ילדים צדיקים, אוהבים את הארץ ועסוקים בלימוד תורה. כשהם ראו את החבר'ה שהפגינו פה מולנו, הם התלבטו האם להציע להם להניח תפילין וכוס תה. אני לא אומר שאין אירועים שילדים מאוד כועסים, ברור שיש, יש פה ילדים שפונו מעמונה והרסו להם בתים שבנו ושיפצו, ברור שיהיה זעם".

ומה המענה החינוכי?
"הם צריכים לדעת שיש פה כיוון. שמי שאוהב את הארץ ונלחם עליה משלם מחיר, ושלא יתרגשו ממה שאומרים עליהם. יש פה עבודה חינוכית עם ילדים שנמשכים לשחור־לבן. אבל מה קורה עכשיו? אנחנו יכולים לעבוד עם נערים ארבע שנים, ובפריצה אחת כזו של השב"כ לקחת אותנו אחורה ולהרוס עבודה חינוכית של שנים. ילדים שהכנסנו לתלם עלולים עכשיו לאבד אמון. יש פה ילד שהמשטרה וקצינת מבחן ביקשו להכניס אלינו, כי מבינים שאנחנו מספקים מענה חינוכי טוב".

הישיבה קיימת ארבע שנים, עוד לא הגעתם למבחן הגיוס. מדברים עם החבר'ה על צבא?
"באופן טבעי, רוב החבר'ה הולכים לישיבות – גבוהות או הסדר. זה לא קל להם כשאנחנו מדברים על צבא".

אתם מחנכים דור שגדל אחרת מכם מבחינת היחס למדינה.
"זה נכון. היחס שלנו אל המדינה מורכב. האם המדינה היא התקדמות עצומה? ודאי. האם היום יש נקודות שבהן המדינה הופכת להיות מחסום, כמו למשל היחס להתיישבות? כן. וכשנערים נפגשים בזה יש התנגשות. מישהו שגר בעמונה מרגיש שהמדינה מקלקלת".

ואיך אתם מתווכים להם את הפיצוץ הזה?
"אנחנו חושבים שצריך לחזק את שני הכיוונים. מה שטוב הוא טוב וצריכים להיות שותפים בו, ומה שרע – לא צריכים להיות שותפים".

הצבא זה משהו טוב?
"בוודאי, וצריכים להיות שותפים. בצבא עלולים לקרות דברים רעים כמו גירוש יהודים, ולזה לא צריכים להיות שותפים. אנחנו לא מקדשים את המטרה. יש דברים טובים, ולדברים לא טובים לא רוצים להיות שותפים. זה מאוד פשוט". סרוסי: "לנו זה פשוט להבין את זה, אבל להם לא כי הם רואים שחור־לבן. זה האתגר שלנו כאנשי חינוך, לקחת את השחור־לבן שכל ילד גדל בו, ופה יש ילדים שבאופן מיוחד חווים ככה את העולם, ולעזור להם עם הגישור הזה".

בן־נתן: "אני איש חינוך, לא איש ציבור שמעוניין לצאת עם איזו אמירה מנהיגותית. לא מעניין אותי לתקוף את השב"כ. אני באתי לעבוד עם הילדים האלה, וזה מה שאני רוצה לעשות. ביום שני יש בגרות בתנ"ך, אני חייב לחזור אל החבר'ה", הוא מסיים את שיחתנו בחיוך, ושב לכיתה.

אנוכי והצלמת מירי צחי יוצאות אל הכפור מקפיא העצמות, הולכות לצוד תמונות. דלתות בתי המדרש נפתחות בפנינו, ומירי מורשית להיכנס אל הקודש ולצלם. לבית המדרש נכנסים נערים מהסביבה שלא שייכים לישיבה. האם הם מהסוג שמריח צרות ומגיע? כשהם יוצאים את שערי הישיבה, סרוסי נושם לרווחה. אימו של אחד התלמידים מגיעה עם כבודה. ידיה עמוסות כל טוב. סלסלאות עם מיני מתיקה ובקבוקי וויסקי 'רד לייבל' עבור התוועדות לילית.

היא אומרת שגם את הילד הבא תשלח אל 'פרי הארץ'. סומכת על הנהגת הישיבה. בחדרו של רב הישיבה היא משאירה מכתב תודה. "לילד שלנו אנחנו תמיד אומרים להיזהר, ובכלל הצוות פה מגנה אלימות מכול וכול. יש פה מסגרת מאוד ברורה. אי־אפשר לצאת בלי אישור הורים. פעם אחת קרה שיצאו להפגנה בלי רשות, והמון תלמידים הושעו. הנהלת הישיבה עצרה את זה בצורה מאוד חזקה. מגנים כל סוג של אלימות, זה כל כך ברור מאליו. זה מקום של שמחה וקדושה. נותנים לבחורים להוציא את המרץ בצורות טובות – התוועדויות וטיולים. ללכת עשרים דקות עם חולצת שבת כדי לזרוק אבן? זה בכלל לא האווירה של הישיבה".

ביום רביעי, לטענת ארגון חננו המייצג חלק מהנערים העצורים, נכנסו כוחות משטרה לישיבה ללא צו המתיר להם כניסה לשטח הפרטי, וחילקו זימונים לחקירה לשלושים תלמידים, זאת לאחר שכ־30 תלמידים כבר תושאלו ונחקרו על המקרה. ב'חננו' תקפו את הכניסה לישיבה: "שהמשטרה תחליט, כרגע ישנם בחדרי החקירות חמישה נערים. האם הם כבר לא חשודים? שישחררו אותם. שיטת מצליח של המשטרה ממשיכה. האם ייתכן ששישים ילדים זרקו יחד את האבן? המשטרה השתגעה ופועלת באופן בלתי חוקי".

מהמשטרה נמסר בתגובה: "בימים אלו נחקרת פרשייה של חשד למעורבות בפעילות טרור תחת צו איסור פרסום. מטבע הדברים לא נפרט אודות חקירות מתנהלות ופעולות חקירה המתבצעות במסגרתן. עם זאת נציין כי תכלית החקירה וכל הפעולות המתבצעות במסגרתה היא הגעה לחקר האמת ומיצוי הדין עם המעורבים".

13:00, בעקבות הבלאדים

אנחנו יוצאות לתור את הארץ אחר נערי הגבעות, והאמת שהיא טובה מאוד. "שווייץ", פוסקת מירי צחי כשאנחנו עוצרות לצלם שלולית חורף יפהפייה ליד שילה. האם תלמידי הישיבה הם נוער הגבעות או לא? האם יש הגדרה ברורה מהו נוער הגבעות? יודע דבר אומר לי ש"אין דבר כזה נוער גבעות. זה כמו להגיד 'הציבור הדתי־לאומי'. יש הרבה גוונים. אנשי גבעות איתמר ותלמידי פרי הארץ הם לא מקשה אחת – אלה בגבעות ואלה בישיבה". יודע דבר אחר אומר לי: "כשם שפרצופיהם שונים, כך הטרמינולוגיות שלהם שונות".

בשנתיים האחרונות הומרו הגבעות בחוות חקלאיות. יותר מעשרים כאלה קמו לאחרונה, והמדינה מאפשרת את הקמתן. לא מדובר ביישובים חדשים אלא רק בחוות. 'מלאכי השלום' היא דוגמה לגבעה שקמה כחווה חקלאית. "זה חצי חוקי", מספרים לי. יש להם שיח עם השב"כ, כיפות גדולות ופאות, הם לא יחגגו את יום העצמאות אבל בשום אופן לא קשורים לפעילות 'תג מחיר'. אין להם עימותים מקומיים עם ערבים, ואם עימות כזה יתרחש הם יעדיפו לקרוא לרבש"ץ שיטפל.

אנחנו הולכות לחפש את הבלאדים, שעל פי השמועות מסתובבים בגבעות שליד כוכב־השחר. על פי המחלקה היהודית בשב"כ, מהמאחז הזה יצאו כמה פעולות תג מחיר, וחלק מחבריו קיבלו צווי הגבלה מנהליים. הגבעה הזו כבר לא קיימת, אבל החבר'ה שגרו בה כן. אין להם עניין בהתיישבות, הם יותר בעניין של להביא את הגאולה. להילחם בעצמם עם הערבים, וכשצריך גם עם המדינה. הם לא החבר'ה שהגיעו לפינוי עמונה, למשל. הם לא מוכנים לקחת חלק במה שהם רואים כמשחק שההתיישבות משחקת עם המדינה.

הדרך מדהימה ביופייה. הרים כבירים, מסולעים ומוריקים. אנחנו נכנסות לכוכב־השחר ומתברברות קלות בחיפוש אחר נערי הגבעות, אך לבסוף מוצאות חווה: אוהלים שחורים, סוסים אציליים, עדר ואווזים, וגם שבעה נערים. אחד מהם יוצא אלינו, משים עצמו כלא יודע על מה אנחנו מדברות בכלל. אנחנו? נערי גבעות? מה פתאום, אנחנו מסיפור אחר. תתקשרי לבעל החווה, הכול חוקי. שב"כ? חקירות? רחלים? אין לי מושג, לא שמעתי על זה. מתחת לארשת פניו התמימה מסתתר רבע חיוך. בתוך האוהל נער אחד מטאטא את האדמה, נערים אחרים יושבים על מזרנים, שני נערים מעשנים. הם לא מתרשמים יותר מדי מ"הימניות" שלנו. יותר מהצצה לא נצליח לקבל פה. אז איפה הבלאדים? הנער המדבר מסמן בתנועה מתחמקת 'בכיוון הזה', ומצביע לשום מקום הגיוני. אנחנו מרימות טלפון למכר משותף שמכיר את נוער הגבעות, ומעבירות את המכשיר לנער שמולנו. אחרי דקה של שיחה הוא מתרצה ומסביר לנו קצת יותר יפה איך מגיעים למעוז־אסתר. שם יש גם נערות וגם נערים.

14:30, נערה לבדה במעוז

צלקות, צלקות של פינוי ועוד פינוי ועוד אחד. מירי צחי צילמה במשך שנה שלמה את אמונה אביונה, מקימת הגבעה על שם אימה אסתר שנרצחה בצומת רימונים. כאן עגלת ילדים מקולקלת, מימין מקרר, משמאל מכונת כביסה. בהמשך בית בודד עם דגל סגול: ה' הוא המלך. בחלון נערה לומדת. אנחנו מקיפות את הבית עד שמוצאות את הדלת. הנערה בפתח, מתלבטת לשנייה אם להזמין אותנו למעונה הדל ומכריעה. כן. אין פה חשמל. ערימת מזרונים מאחורי הדלת, שולחן עם מחברות וספרים, והרוח רועמת ממש. החורף פקד השבוע את ישראל בסערה, אבל בגבעות הוא מורגש בעוצמה חזקה במיוחד. אחד הבתים של הבנים על הגבעה ליד קרס בימים האחרונים. ממול, אחרי הוואדי הקרוב, פחונים של בדואים.

היא פה לבד, שלוש החברות שגרות איתה יצאו לסידורים בירושלים, והיא נשארה לשמור על הגבעה. היא מרתיחה מים על גזייה ומגישה לנו תה בדבש. מלבד ארבע הנערות שגרות פה בקביעות, יש מעטפת של 15־20 בנות שמגיעות לתמוך כשיכולות. הן מגיעות מאולפנות כמו מעלה־לבונה, רעיה, ירושלים, הרב בהר"ן.

א', בת 14 וחצי, כבר גרה כאן שנה וחצי, ההורים שלה מהאזור. "הם פחות או יותר קיבלו את זה", היא עונה לשאלתי הדודתית על ההורים. "יש כמה נקודות מחלוקת", היא אומרת ומחייכת. לדבריה, נוער גבעות זה לא רק מי שגר בפועל בגבעות, אלא כל מי שמחובר לרעיון ותורם כפי יכולתו וחלקו. "אנחנו אמנם ארבע נערות, אבל לולא המעטפת לא היינו מצליחות להחזיק את הגבעה". היא מבחינה בין הגבעות לחוות שצצות היום. "בגבעה יש אמירה אידאולוגית הרבה יותר חזקה וברורה. אנחנו לא מוותרים על ארץ ישראל. לא אכפת לנו של מי השטח. ה' שלח אותנו, זה לא עניין של חוק וסדר. חוות יקומו רק עם אישורים, ואחרי שבדקו שמדובר באדמות מדינה, זה סיפור אחר".

הנערות בנו לעצמן סדר יום קשוח. התחילו מוקדם עם הקטע הזה של החיים. "יש כאלה שמתאים להן להתחיל לתת בשלבים מוקדמים יותר", אומרת א'. היום מתחיל בחמש. לימוד לפני התפילה, תפילה, עבודה בגבעה (כרגע בעיקר פינוי הצלקות – פסולת שנותרה לאחר פינוי, ופרויקטים של בנייה), ארוחת בוקר, לימוד תורה (שולחן ערוך ודברי הימים). הערב מחשיך מוקדם בחורף. האופן שבו היא מדברת לא מסגיר את הוותק הקצר כל־כך שלה בעולם.

האם נוער הגבעות עדיין קיים? יש מי שחושבים שלא, אבל א' לא מסכימה. "בטח שעוד קיים. אמנם זה לא דומה למה שהיה לפני עשור, אבל זה חי ונושם. רוב האנשים שפעם היו בגבעות התבגרו, התחתנו ועברו לגבעות כמו עדי־עד. זה גבעה במובן מסוים, אבל זו לא גבעה כמו שלנו". אני שומעת שמץ של ביקורת בדבריה על ההתבגרות, אבל היא מבהירה: "זו לא ביקורת. אני משתדלת לחיות באופן אחר. אני חושבת שזה נובע ממקום של אנשים שלא היו מספיק מבוררים".

המילה מבוררים חוזרת כמה פעמים כמילת מפתח. גם עם פעילי גבעות אחרים שדיברתי איתם. זו השפה, אמת מבוררת. "כשאתה פועל למען משהו גדול, זה לא משנה אם התבגרת או לא", קובעת א'. "צריך לשאול למה אתה עושה דברים, מה יגרום לך לעצור את העשייה שלך. אצלנו בגבעה אנחנו פועלות כדי לברר באמת למה אנחנו דווקא פועלות בגבעות. למה הדגש הוא על ארץ ישראל. איך אנחנו פועלות נגד החוק. יש גם רבנים שמתנגדים, אז איך זה אפשרי. אבל ברגע שאתה מבורר, אתה נשאר עם זה כל החיים. עבודת ה' זה לא רק בנערות".

יש עוצמה ולהט בנערוּת, אבל היא עוברת בדרך כלל.
"השאלה האם אתה פה כי אתה מחפש להט, אקשן או ריגושים, או שאתה בא כי ה' אמר שצריך לכבוש את ארץ ישראל, כי יש מצווה כזו וכי ככה מביאים את הגאולה".

ומה את חושבת על פגיעה בערבים?
"אני לא בעד לפגוע באף אחד. אנחנו בעד ה', ואנחנו נגד מי שנגד ה'. יש אנשים שעושים את רצון ה' וצריכים לקבל על זה צל"ש".

גם אם הם פוגעים בערבים חפים מפשע?
"ערבי שנמצא בארץ ישראל הוא לא חף מפשע", היא אומרת ואני מצטמררת, לא בגלל הרוחות. התה בדבש לא עוזר להמתיק את המילים הקשות. "ה' אמר שגויים לא צריכים להיות פה. הוא הורה לנו לכבוש את הארץ, אז לא צריך להיות פה אך אחד אחר. אני לא אומרת שצריך להרוג, אני גם לא יודעת את מי צריך להרוג".

א' היא נערה נעימה וחכמה, אידיאליסטית. אף שברור לי שהיא לא מתכוונת לתכנן פעולות נקם בערבים, והיא גם אמרה לי את זה בפירוש, אני יוצאת מזועזעת. קשה להסביר את הסתירה בין דמות הנערה הנעימה למילים שלה. לשאלתי אם לגיטימי לפגוע בערבים היא כבר לא עונה. אולי הברכה של העולם היא שהלהט שמאפיין את גיל הנעורים נסוג לאחור.

23:00, דבר הפרקליט והחוקרים

היום הזה התחיל עם טלפון לעו"ד איתמר בן־גביר, והוא גם מסתיים איתו. הוא חושב שלנערי הגבעות נעשה עוול אדיר. "סימנו את נוער הגבעות כסוג של אויב, לפעמים יותר ממחבלים. עושים הכול כדי לפגוע בנוער הזה. החיקור שהנערים עוברים זה חלק מהעניין, וגם ההדלפות והדה־לגיטימציה. הסיפור עם הדגל והצלב קרס זה ניסיון להפוך אותם למוקצים, לנערים שכל המחנה מתנער מהם. אני לא מסכים עם כל מה שעושים נערי הגבעות. אני הרבה פעמים מייצג חבר'ה, ואחרי בית משפט לוקח אותם לשיעור ציונות. אבל מבחינתי בסוף אלה הילדים שלנו שאף אחד לא מטפל בהם. מי שמצקצק בלשונו ומפקיר אותם בשם הניסיון להיראות יפה – לא מבין שהם התגשמות הציונות העכשווית. הם מיישבים את ארץ ישראל, גדלים באווירה חסידית, מקדישים את זמנם לעם ישראל. זה ראוי להערכה".

משב"כ נמסר בתגובה: "שירות הביטחון הכללי פועל על פי חוק לסיכול טרור באשר הוא טרור. מכוח החוק נמנעה מהחשודים פגישה עם עורך דין למשך ששת ימי החקירה הראשונים, שכן הם נחשדים בפעולת טרור חמורה. צעד זה ננקט מעת לעת כלפי חשודים ערבים ויהודים כאחד. באי כוחם של החשודים הגישו שני עררים לבית המשפט המחוזי נגד מניעת הפגישה, ולאחר שבית המשפט נחשף לחשד החמור ולראיות שנאספו, בית המשפט דחה את הערר הראשון, והערר השני נדחה נוכח הסכמת הסנגורים להאריך את המניעה לפרק זמן מוסכם נוסף. הנחקרים מוחזקים לפי נהלי שב"ס, בהפרדה מלאה מעצורים בגירים במתקן המעצר, כאשר גורמי החקירה פועלים לפי הנחיות גורמי הרפואה והטיפול בשב"ס. במהלך הדיונים שהתקיימו עד כה בעניין הנחקרים בבית משפט השלום והמחוזי לא העלו הנחקרים טענות כלשהן על מצבם הרפואי והנפשי, או בנוגע ליחס אליהם מצד גורמי החקירה.

"שירות הביטחון הכללי לא יירתע ממסע הדה־לגיטימציה המתנהל על ידי גורמים בעלי אינטרס, וימשיך לפעול נגד כל גורם המעורב בפעולות טרור, ויעשה כן באמצעות  הכלים העומדים לרשותו על פי חוק".