מי שנכנס בשעות הערב של יום שני למלון קראון פלאזה בירושלים, היה יכול להתבלבל ולחשוב שנקלע לאירוע ברית שהתאחר מעט. זרי בלונים בצבעי כחול, כתום ולבן קישטו שולחנות עגולים, ברקע נשמעו נעימות מגזריות, והאורחים היו לבושים במיטב המחלצות: נשים במטפחות צבעוניות, וגברים בנעלי רד בק ובלנסטון וחולצות מכופתרות בשלל צבעים. הרבה מאוד חיוכים, ומין מתח נעים בחלל. רק במת התקשורת שהוקמה במקום, וכעשרה עיתונאים ששוטטו באולם, רמזו שמתרחש כאן משהו גדול יותר.
123 חברי מרכז בסך הכול נכחו באירוע הבחירות ליו"ר האיחוד הלאומי־תקומה ולרשימה לכנסת. חתני האירוע, השר אורי אריאל וח"כ בצלאל סמוטריץ, שהתחרו על ראשות המפלגה, הגיעו למקום כמו אב ובן, לבושים בחולצות תכולות וסוודרים, מחליפים חיוכים ולחיצות ידיים. דבר לא בישר על כך שכמה שעות לאחר מכן, עם ניצחונו המוחץ של סמוטריץ, היו"ר המובס יתקשה להביט לו בעיניים ויסרב ללחוץ את ידו.
שעה קלה באולם החגיגי הספיקה כדי להבהיר: החדר מלא בשחקני פוקר מהליגה הגבוהה ביותר. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה ששני המועמדים היו רגועים ובטוחים כל כך בניצחונם עד לרגע האחרון? חצי שעה לפני ספירת הקולות ניגשתי לשוחח עם השר אריאל. שאלתי איך ההרגשה והוא ענה "מצוין", ואף מצא זמן להעיר לי בחיוך על פרסום בעניינו מלפני שבועיים בעיתון זה.
הסיבה לתחושת הנינוחות ששידר אריאל היא רשימה שהחזיקו אנשיו, ובה שמות כל חברי המרכז שמתכוונים להצביע בעדו. גם לאחר שגרעו ממנה את מי שנחשד כי הוא "בצד של בצלאל", נותר רוב מספיק שבישר על ניצחונו, גם אם בהפרש של קולות בודדים. הבעיה היא שבאותו זמן ממש הסתובבו אנשיו של סמוטריץ עם רשימה דומה, ובה רוב בטוח של מי שהודיעו כי יתמכו בו. אנשי המפלגה, המכנים אותה "בית", לא העזו לומר ליו"ר המכהן את האמת בפנים, ונטעו בו תקווה מזויפת תוך חיבוקים וטפיחות על השכם.
גם אני הסתובבתי מבולבלת. לפי כל הסימנים הניצחון היה בידיים של סמוטריץ, אך באולם לא היה איש שמוכן לומר לי איזה פתק שם בקלפי, והייתה תחושת הביטחון ששידר אריאל. כאשר שאלתי את אחד מחברי המרכז מה הכיוון לדעתו, הוא שלח אותי לבקר מאחורי הפרגוד, משם יצא לפני דקות ספורות, ולגלות את התשובה בעצמי. מבט חטוף בהפרש בין ערימות הפתקים של שני המועמדים בישר על ניצחונו הצפוי של המתמודד הצעיר.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות דילים במפלגה קטנה כל כך. המועמדים לראשותה, ואלה שהתחרו לאחר מכן על מקום ברשימה, פשוט ישבו ליד הטלפון בשבועיים האחרונים וצלצלו לכל חבר מרכז. אם בתחילה הסתמן מאבק של צעירים מול ותיקים, כוח חדש ותוסס מול אנשי מעשה מנוסים, ההצבעה ביום שני הוכיחה כי גם הדור הוותיק במפלגה ביקש שינוי, למרות ההוקרה העמוקה לדרך ולעשייה של אריאל. היועצת שלו, המלווה אותו 23 שנים, אמרה לי לפני ספירת הקולות: "אם לא ניבחר, אני הולכת הביתה. אני לא יכולה לעבוד עם פוליטיקאי אחר. אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אני יודעת רק לפי המבט שלו מה הוא צריך".
19:45. רבע שעה לפני מהדורות החדשות ולאחר ששני המועמדים פושטים את הסוודר המגזרי, אריאל לטובת מכופתרת תכולה וסמוטריץ לטובת מכופתרת תכולה פלוס עניבה כתומה וז'קט כחול (צבעי המפלגה, לתוהים על השילוב הנועז), נפתחת דלת הקלפי עם התוצאות: 83 קולות לסמוטריץ, 40 לאריאל. 123 מצביעים מתוך 129 חברי מרכז.
אריאל, שכבר שמע את התוצאות לפני הכרזתן בפומבי, ממהר להיכנס לאחד מחדרי המלון בקומות העליונות, הרחק מהמולת האולם. סמוטריץ צועד בבטחה לעבר במת הנואמים, נושא נאום נרגש על דרך חדשה, הנהגה רעננה ופתיחת הדלת לחילונים (נשמע לכם מוכר?), ומבקש רק רגע אחד לבשר לאשתו ולאביו על הניצחון.
בינתיים אריאל יורד מחדרו כדי להצביע לרשימה לכנסת, ומוברח פנימה אל הקלפי. בצאתו ממתינה לו כבר קבוצה של חברי מרכז שמלווה אותו החוצה בשירת "אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים". הוא מצליח לחייך מעט אך ממהר לעזוב, בלי נאומים ובלי פרידות. ככה ייעשה למי שדיברו אחד בפה ואחד בקלפי.
בשעה עשר בלילה הוכרזה רשימת האיחוד הלאומי לכנסת: אופיר סופר, אורית סטרוק, יוסי כהן ועמיחי אליהו. אני לא אוהבת לספור מזרחים ברשימות, אבל כשהשינוי דרמטי כל כך כדאי להתעכב עליו. המפלגה האשכנזית מאוד, שחבריה לאורך השנים היו ממוקמים על ציר 60, ביצעה השבוע מהפך של ממש: אופיר סופר, תושב טפחות שבצפון, לצד הח"כית לשעבר מחברון סטרוק; כהן, בוגר נוער מולדת וחילוני מאשקלון, לצד הרב עמיחי אליהו שהוא גם בנו של. פסיפס ישראלי שלא נוצר על ידי אדם אחד, כי אם בבחירה מלמטה של חברי המפלגה.
באופן מפתיע, הרב אליהו הבן לא הצליח להתברג במקום ריאלי, אף שהפעיל מטה שטח תוסס והושיב ליד הטלפון את אבא ורבנים נוספים, שחייגו למתלבטים. "לא אוהבים אצלנו דברים כאלה", יאמר לי לאחר מכן אחד מחברי המרכז, "זה היה אינטנסיבי מדי". סטרוק נכנסה למקום ספק ריאלי, וגם זו הפתעה נוכח כישוריה ועבודתה בענייני יו"ש. כשמסתכלים על התמונה השלמה, דברים מסתדרים: סמוטריץ בראש, לידו סופר, המבוגר האחראי והממלכתי המייצג את הפריפריה, לאחר מכן סטרוק שליחת הציבור, וכן הלאה.
למעשה זוהי המפלגה הראשונה שכבר הכריזה מי יהיו מועמדיה בבחירות הקרובות. במפלגות הפריימריס נדע את תוצאות רק בעוד כמה שבועות, ואחרי קרבות קשים שאנחנו רק בתחילתם. במפלגות האחרות, הוותיקות והחדשות, יידרשו המצביעים להמתין עד ליום סגירת הרשימות ב־20 בפברואר. בינתיים קיבלה האיחוד הלאומי יתרון התחלתי לפני החיבורים המצפים לה בהמשך הדרך: היו"ר בראשה כבר ידוע, ויכול לצבור כוח ומעמד שיקנו לו יתרון ברגעי המשא ומתן.
בינתיים בבית היהודי
האיחוד הלאומי־תקומה היא אמנם מפלגה קטנה, רק כשניים ואולי שלושה מנדטים, אך עיני המערכת הפוליטית כולה היו נשואות לנעשה בה ביום שני השבוע. הפטרון לשעבר נפתלי בנט חיכך ידיו בהנאה פעמיים עם היבחרו של סמוטריץ. פעם אחת כי הם חברים, ובארבע השנים האחרונות עבדו בתיאום (גם אם זה לא היה נראה כך), ופעם שנייה משום שסמוטריץ מבהיר מאוד את הקו המסוים של המפלגה ומשפיע גם על דמותה של הבית היהודי. בנט בונה על קהל דתי־לאומי שיסתייג מהיו"ר החדש של האיחוד הלאומי, ויעזוב לימין החדש.
עוד אחד שעקב אחר המתרחש בדאגה הוא יו"ר יחד אלי ישי, ידידו הקרוב של אריאל הפורש. עם האיחוד הלאומי של אריאל הוא יכול היה לבנות על חיבור מהיר ובטוח לבחירות הקרובות, כדי לא להישאר בחוץ שוב. אך מול היו"ר החדש יש חשדנות. סמוטריץ עשוי להעדיף איחוד עם עוצמה לישראל של איתמר בן־גביר, ולהשאיר את ישי לסוף עם תנאים שהפוליטיקאי הוותיק יראה בהם זלזול.
אחר ההתרחשויות עקבו גם חברי הבית היהודי המפורק, שמבקשים לשמור לעצמם את הבכורה באיחוד הרשימות לכנסת, אך יתקשו לעשות זאת אם לא יביאו כוכב פוליטי בעל יתרונות מובהקים על פני יו"ר האיחוד הלאומי הנבחר. לא סתם מיהר ח"כ מוטי יוגב להוציא באותו ערב את ההודעה הבאה: "אנו בבית היהודי נבחר בקרוב את מנהיג הציונות הדתית ואת מועמדינו לכנסת ה־21, בתקווה שלאחר מכן נוכל לרוץ יחד, בראשות הבית היהודי, למקסום הקולות בבחירות".
בבית היהודי טרם החליטו אם הרשימה תיקבע בפריימריס, בוועדה מסדרת או בבחירות במרכז. בינתיים ממשיכים שם בהתנגחויות פנימיות שמבריחות בוחרים לימין החדש, ועכשיו גם מעצימות את המפלגה השותפה.
במפלגות השמאל מיהרו להוציא תגובות גינוי לבחירתו של סמוטריץ. ספק אם היו מתייחסות לבחירות במפלגה הקטנטנה, לוּ אריאל היה נשאר בתפקידו. בכלל, נראה שסמוטריץ צריך לשלוח זרי פרחים למפלגות האופוזיציה, שייחסו לו כוח אדיר בקדנציה החולפת כאשר האשימו לא פעם את ראש הממשלה נתניהו כי הוא מתיישר לימין של סמוטריץ, ותיארו אותו כמתווה המדיניות האמיתי של הממשלה. לאמירות הללו יש חלק אדיר בבניית מנהיג האיחוד הלאומי החדש, שאמנם פעל ויזם וחוקק (שיאן החקיקה) ועלה על גבעות, אבל לא היה מקבל חשיפה תקשורתית רבה כל כך בלי המחמאות הנדיבות של יריביו.
העברת המקל
בתקופה הקרובה יידרש סמוטריץ לפעול בכמה מישורים כדי לבסס את הצלחתו השבוע. ראשית, הוא יצטרך להשיב את האמון של חלק מחברי מרכז מפלגתו, שהתלוננו כי אנשיו פעלו בכוחנות כדי להוציא את הבחירות האלה לפועל. שנית, הוא יצטרך להיפטר מתדמית הילד הבועט, ולהיכנס לתפקיד המנהיג הממלכתי והמאחד של המחנה. בנוסף, סמוטריץ יצטרך, יחד עם שותפיו מהבית היהודי, להביא את מפלגתם אל מעבר לאחוז החסימה ולתוך הכנסת ה־21. לפי הסקרים האחרונים, קל זה לא יהיה. תשאלו את אלי ישי, שימים ספורים לפני בחירות 2015 צפה בסקרים המנבאים לו חמישה מנדטים. אם נתניהו ייכנס לקרב הישרדות, הוא לא יהסס לשתות שוב מנדטים מהבייס לעת מצוא שלו – הציונות הדתית.
לפני שלושה שבועות בדיוק, כאן באתר, הכריז סמוטריץ כי יתמודד על הנהגת האיחוד הלאומי, בניגוד לדרישת אריאל לוותר על בחירות ולכהן ברוטציה. "הציונות הדתית", אמר אז סמוטריץ, "צריכה להצמיח מנהיגות ליום שבו איילת ונפתלי יעשו את האקזיט לשלב הבא בפוליטיקה בהנהגת המדינה. המנהיגות הזו צריכה לצמוח בתוך האיחוד הלאומי, ולאתגר הזה אני מתאים יותר מאורי. הוא איש נהדר ואיש עשייה עתיר זכויות, אבל לאתגר הזה, על רקע הסגנון הפוליטי הקיים ויכולת המנהיגות המוכחת, אני מתאים להוביל את המפלגה. ואני אומר את זה אחרי תקופה ארוכה של התייעצויות עם אנשי המרכז ורבני הציונות הדתית, שכמעט דחקו בי להתמודד. הם משוכנעים שהדבר הנכון הוא שתהיה כעת העברת מקל בין־דורית".
אז המקל עבר השבוע, וכעת חובת ההוכחה עליו. אורי אריאל מסיים 18 שנות עבודה בפוליטיקה הישראלית אחרי שהעביר בעל כורחו את המקל ליורש הצעיר, ממש כמו שעשתה לפני כשנה זהבה גלאון, לאחר שהובסה על ידי היורשת הצעירה תמר זנדברג, העומדת כיום בראשות מרצ. כך בדיוק עשה זבולון אורלב, כאשר נוצח על ידי בנט ב־2013 ועזב את החיים הפוליטיים אחרי 13 שנים. במאבק הבין־דורי בפוליטיקה, חברי המפלגות מימין ומשמאל מעדיפים להזרים דם חדש למערכת, בתקווה לניצחון בזירה האכזרית ביותר.
