זה קרה לפני שנה. דממת לילה שררה ברחובותיה הציוריים של העיר העתיקה בירושלים. ערפל קריר ליטף את קירות האבן המסותתת, ונע בערנות בין הסמטאות. נרות השבת כבו כבר מזמן בבתי הרובע היהודי וזמירות הטישים נדמו. ארבע לפנות בוקר, השחר מפציע עוד מעט, ושני בחורי ישיבה בני 19, תאומים זהים חסידי גור, יוצאים מישיבתם וצועדים מטה אל הכותל המערבי. הם עושים זאת בכל שבת באופן קבוע, אלא שהפעם הזו הייתה שונה. הם לא יכלו לתאר אז לעצמם שאותו הלילה ייגמר בתקיפה אלימה במיוחד, בילוי בחדרי חקירות וסיומת עגומה בבית המשפט.
"לפני תפילת ותיקין בכותל, כבכל שבת, הלכנו אני ואחי לכיוון מעיין השילוח כדי לטבול לפני התפילה", מספר מרדכי (שם בדוי). "ירדנו בכביש של עיר דוד והרחובות היו ריקים לגמרי, הכול היה חשוך. שמנו לב שמצד שמאל עולים שני נערים ערבים, זה היה בהצטלבות של סילוואן. אחד מהם החזיק נרגילה ביד. לא היו סימנים של משהו חשוד, קורה לפעמים שיש אנשים מהשכונה בלילה, אבל מעולם לא היו לנו תקריות. הם חלפו על פנינו, ולפתע אחד מהם חבט לי בראש, נתן לי אגרוף ולא אמר כלום".
"נבהלנו והתחלנו לרוץ למטה אל הצומת", מספר אחיו אריה (שם בדוי), "יש שם חניון ולפעמים גם אנשים וקיווינו שאולי יהיה שם מישהו, אבל לא היה. התחבאנו מאחורי כמה מיניבוסים שהיו שם. פחדנו שאולי הם רודפים אחרינו. לאחר כמה דקות הבנו שהם לא רצו אחרינו והמשכנו אל המעיין. טבלנו, ובדרך חזור הלכנו בכוונה בדרך מעט אחרת כדי לא לפגוש בהם שוב.
"בעוד אנחנו עולים בחזרה מהמעיין", ממשיך אריה, "אנחנו רואים את שניהם יושבים ברחוב ומעשנים. היה מאוחר מדי לברוח כי הבחנו בהם כשהיינו כבר ממש קרובים. הם קמו והקיפו אותנו, אחד מאחורה ואחד מקדימה, לא חשבתי שמשהו עומד לקרות כי לא ראיתי סכין, אבל הייתה אווירה מתוחה.
"אחד מהם התחיל לשאול אותנו שאלות. מהיכן אנחנו, מה אנחנו עושים כאן ומה מחפשים. ענינו לו יפה את האמת, שרק הגענו לטבול במעיין. לא חשבתי שיקרה משהו, מקסימום כמה אגרופים, לא משהו חמור. פתאום הוא תופס בפאות של שנינו ושואל 'מה זה?' הסברנו שזה סממן דתי של יהודים. הוא החזיק בפאות של שנינו וקשר אותנו זה לזה. זה לא כאב אבל זה היה משפיל. הסברנו לו שאסור לפרום קשרים בשבת ושבבקשה ישחרר. בהמשך הקשר נפרם מאליו, השיער לא ממש נתפס.
מרדכי: "אחד מהם תפס אותנו בצוואר והוריד אותנו על הברכיים. הוא דרש שננשק לו יד ואחרי כן אמר משפטים בערבית וביקש שנחזור עליהם, הכול תוך בעיטות ואגרופים"
"הוא אמר לנו שנתניהו משוגע ומדינת ישראל משוגעת ודרש שנחזור אחריו, אז חזרנו. הוא שאל מה דעתנו על נתניהו ואמרנו שאנחנו לא מעוניינים לריב, אנחנו רוצים שיהיה שלום ושנתניהו לא מתייעץ איתנו מה לעשות. הוא התחיל לומר לנו כמה שחמאס טובים ושהם ישלטו עלינו. לפתע הוא תפס בידיים שלנו ואמר שהם מתכוונים לחטוף אותנו".
תסריטי אימה החלו לעבור בראשם של שני החסידים התמימים. "פחדנו שאנחנו הולכים להיות חטופים", מגלה אריה, "מה יהיה אם הוא ינעל אותנו באיזה בית בסילוואן? ממש פחדתי שנהיה כמו גלעד שליט. מה יהיה אם המשטרה לא תמצא אותנו?"
"לא רצינו להתנגד כדי שהמצב לא יהיה גרוע יותר", מסביר מרדכי, "הם תפסו בידיים שלנו והחלו להצעיד אותנו אל תוך סילוואן, זה היה מלחיץ. פתאום אחד מהם עצר, תפס אותנו בצוואר והוריד אותנו על הברכיים. הוא דרש שננשק לו את היד ועשינו את זה. אחרי זה אמר משפטים בערבית וביקש שנחזור אחריו וגם את זה עשינו. כל זמן שעשינו מה שהוא אומר בתוך סילוואן הוא לא הפסיק להחטיף לנו מכות, בעיטות ואגרופים. אחרי שאמרנו את המשפטים שהוא ביקש בערבית, לפתע הוא שחרר אותנו וברחנו משם במהירות".
אותם משפטים בערבית שדרש הבחור הערבי מסילוואן שהחסידים יחזרו אחריו היו למעשה משפטי ה"שהאדה". השהאדה היא הכרזת האמונה האסלאמית, הנאמרת בתפילה וגם בעת התאסלמות. תרגום השהאדה לעברית הוא "אני מעיד כי אין אלוהּ מלבד אללה, וכי מוחמד הוא שליח אללה". על פי המסורת המוסלמית, אדם ההוגה את השהאדה בקולו שלוש פעמים, כפי שדרש אותו בחור משני החסידים, מתוך כוונה כנה ובנוכחותם של שני עדים מוסלמים, נחשב כמי שהצטרף רשמית לקהילת המאמינים בדת האסלאם. למעשה, לאחר שקשר את פאותיהם של החסידים, מה שמזכיר מעשים של משטרים אפלים, ניסה לאסלאם אותם.
"רצנו לכותל לעמדה של משמר הגבול וסיפרנו לנו את מה שקרה, אבל הם לא ממש התרגשו", מספר אריה, "אז המשכנו לכותל וסיפרנו לאנשים שם מה שקרה לנו והזהרנו אותם לא לרדת למעיין השילוח. במוצאי שבת ניגשנו למשטרה והגשנו תלונה".
גורמים בעיר דוד הפנו את החסידים לאחד הבתים היהודיים הקרובים לאזור שבו התרחשה התקרית, ובו מותקנות מצלמות אבטחה שייתכן כי תיעדו את המאורע. החסידים ניגשו אל הבית ובעליו צפה איתם בתמונות, שבהן נראים שני הבחורים המזרח ירושלמים לפני האירוע ואחריו – אך את התקרית עצמה המצלמות לא קלטו. גם המשטרה שפתחה בחקירה שמה ידה על צילומי האבטחה הללו. באמצעותם נעצרו לחקירה שני חשודים, אחמד פרוך ודאוד קאק, אשר היה למעשה מי שהוביל את האלימות באירוע. השניים מוכרים היטב למקומיים. החסידים סיפרו למשטרה כי כל העת שקאק פגע בהם, פרוך צילם במכשירו הנייד. כאשר המשטרה שמה ידה על הטלפון לאחר המעצר, סרטון התיעוד לא נמצא.
"השפלה גזענית"
שני המזרח־ירושלמים החשודים הובהלו אל חדרי החקירות. "זומנו לתת עדויות במשטרה ועשו לי עימות עם אחד מהם", מספר אריה וחושף את אשר קרה בחדר החקירה. העימות היה מול דאוד קאק. "ראיתי אותו יושב אזוק בחדר, זיהיתי אותו מיד", הוא ממשיך לספר. "אני עמדתי מולו עם שני שוטרים בחדר. הוא אמר שאינו יודע עברית ולא מזהה אותי. 'אתה משקר', צעקתי עליו בתקיפות. הוא המשיך לומר שאינו מכיר אותי, אבל אני את הפרצוף שלו זיהיתי בוודאות. השוטרים צעקו עליו 'יש לך הזדמנות אחרונה להודות', אך נראה היה שהוא לא נשבר".
בינתיים, בחדר החקירות השני, הצליחו חוקרי המשטרה לשבור את פרוך בחקירה ולגרום לו להודות במעשה. ולא רק שהודה אלא אף הפליל את חברו קאק והעיד כי הוא היה שותפו למעשה. בפרקליטות ירושלים סברו כי מאחר שאין תיעוד של האירוע וקאק אינו מודה, הרי שאין די ראיות כדי להעמידו לדין, אף שחברו הפליל אותו. לכן הגישה פרקליטות ירושלים, באמצעות עו"ד יעל איגרא־אונגר, כתב אישום אך ורק נגד פרוך, שהוא כאמור הגורם השולי בתקיפה. סעיף האישום הוא "תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני".
"צעדו יהודים בעלי חזות חרדית במורד דרך חילווה בסילוואן בדרכם לטבול במעיין השילוח", תואר בכתב האישום. "כאשר הבחינו במתלוננים, קמו הנאשם והאחר, התקרבו אל המתלוננים ואיגפו אותם, זאת במטרה לתקוף אותם ולהשפילם בצוותא־חדא בשל היותם יהודים. ראשית ניגש האחר אל המתלוננים, אחז בפאתו השמאלית של מרדכי ובפאתו הימנית של אריה, וקשר אותן זו לזו חרף בקשתם של המתלוננים שלא יעשה כן. בהמשך החל לדבר בגנות ראש הממשלה נתניהו, המשטרה ומדינת ישראל ואילץ את המתלוננים לחזור אחריו ודיברו בזכות ארגון חמאס. בשלב מסוים אמר הנאשם כי בכוונתם לחטוף אותם והחלו לגרור אותם במורד הרחוב, אולם השניים עצרו עד מהרה.
"או אז אילצו את המתלוננים לחזור אחריהם בערבית על מילים מתוך הצהרת האמונה האסלאמית. לאורך המעשים, שנמשכו כמה דקות, בעט הנאשם במתלוננים, ובד בבד תיעד את הדברים במכשיר הטלפון הנייד שלו. במעשיו המתוארים לעיל תקף הנאשם אדם בצוותא עם אחר, שחברו יחד לביצוע המעשה מתוך מניע של רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות ואלימות, או גרימת מדנים כלפי הציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי אתני".
בדיונים בבית המשפט השלום בירושלים, לפני השופט רפי כרמל, טען סנגורו של פרוך, עו"ד איברהים עיאד, כי אכן מדובר במעשים מכוערים, אולם חלקו העיקרי של המעשה נופל על כתפי קאק, וחלקו באירוע היה מזערי. בנוסף הזכיר כי מדובר בבחור נורמטיבי ללא עבר פלילי וביקש להשית עליו, אם יורשע, עבודות שירות בלבד.
מה שהשפיע במיוחד על השופט כרמל הייתה עדותו של אריה, כפי שהופיעה בתצהיר שהגיש לבית המשפט. "נאנסנו לחזור אחריהם בדברים שאילו היינו מודעים למשמעותם, לא היינו נכנעים להם", אמר אריה לשופט. "אלה דברים שלא היינו מעלים לעולם על דל שפתותינו. דברים שאבות אבותינו מסרו נפשם ופשטו צווארם להריגה לבלתי בטא אף בפיהם בלבד ומבלי האמן בליבם. והנה כאן, בתוככי ירושלים, בארצנו ולא בארץ נכר, מכריחים אותנו בכפייה לבטא בשפתנו שכאילו מאמינים אנו בנביא מוחמד וכביכול דתו היא דתנו. אנסונו בני בליעל להמיר את אמונתנו שניתנה בהר סיני קבל עד ועדה במעמד שישים ריבוא ומי יכחישנו? כפו עלינו באלימות לבגוד באלוקינו ובתורת משה עבדו, ולהצהיר אמונים בהבלים. אנו מלאים רגשי אשם כבדים מנשוא שהיה עלינו להתנגד להם ולא להיכנע".
השופט כרמל קבע כי אמנם פרוך פעל באלימות קלה בלבד, אך הפגיעה הדתית חמורה ושוות ערך לאלימות קשה. "הנאשם פגע בערך החברתי של שלמות גופם ונפשם של המתלוננים, בעיקר באספקט הרוחני־דתי, ומידת הפגיעה הינה גדולה ומשמעותית", כתב כרמל בגזר הדין. "הנזקים שנגרמו הינם חמורים ובעלי השפעה גם לעתיד. הנאשם יכול היה להבין את הפסול במעשיו, הבין את משמעותם, וההימנעות מהם הייתה תלויה בו. אמנם הרף הפיזי של מעשי הנאשם לא נמנה על הצד הגבוה של אלימות פיזית, אולם המעשים, אף שאינם אלימים במהותם, חמורים פי כמה וכמה: קשירת פאה של האחד לפאתו של חברו על אף התחנונים שלא לעשות כן, יש בה משום מעשה תקיפה פיזי, ובנוסף השפלה ופגיעה קשה בכבוד האדם. קשירה של פאה דווקא, היונקת קיומה מהיסוד הדתי־האמוני; המשך המעשים, ובעיקר אילוצם של המתלוננים לחזור על הצהרת האמונה האסלאמית – מתלוננים שעל פי חזותם ברור כי הינם מקפידים על מצוות הדת היהודית – יש גם בהם פגיעה חמורה מכל פגיעה פיזית או מעשה אלימות". בנובמבר האחרון גזר השופט כרמל על פרוך 20 חודשי מאסר וקנס של 3,000 שקלים. בנוסף הורה לפרוך לפצות את התאומים ב־12 אלף שקלים כל אחד.
ממשיכים לטבול
מי שייצג את התאומים חסידי גור הוא עו"ד חיים בלייכר מארגון 'חננו'. לדבריו, "בתקופה האחרונה רף אירועי אלימות בעיר העתיקה גבוה בכל עניין מכירת הקרקעות. לא מדובר פה בעוד אירוע, אלא באירוע חמור של פגיעה בחרדים שבסך הכול רצו להתפלל ואין להם כל נגיעה פוליטית. הפגיעה בהם היא אנטישמיות לכל דבר. לא ייאמן שיהודים עוברים כאלה דברים בביתם, בישראל. המשטרה לא תמיד שמה לב לחומרת הדברים, ואנחנו ב'חננו' הבהרנו את המשמעות של פגיעה בדת".
לעו"ד בלייכר ביקורת על כך שהוגש כתב אישום רק נגד אחד מהפוגעים. "הפרקליטות והמשטרה חוששים כל כך מזיכויים, שהם ממהרים לזרוק תיקים. יש פה זיהוי של שני נאשמים, יש לך עדים, צילומים של הפוגעים, אחד מהם חיבל במצלמות יום קודם וידע שהוא לא יצולם. הפושע הראשי מסתובב שם קבוע בלילות. אולי התביעה 'תקבל בראש' משופט, אבל העיקר שהשופט ירשיע אותו. העובדה שהמחבל הראשי חמק מעונש היא בעיה קשה".
"לא ייאמן שיהודים עוברים כאלה דברים בביתם, בישראל. המשטרה לא תמיד שמה לב לחומרת הדברים, ואנחנו הבהרנו את המשמעות של פגיעה בדת"
לאחרונה הגיש עו"ד בלייכר תביעת פיצויים אזרחית לא רק נגד פרוך שהורשע אלא אף נגד קאק, שחמק כאמור מכתב אישום. "מה שמוביל אותנו לתביעה אזרחית הוא העובדה שהשופט הכיר בכך שפגיעה רוחנית־דתית היא חמורה ממש כמו אלימות פיזית. אף כי פיזית אין פציעות, יש פגיעה רוחנית בדברים שיהיו אנשים שיעדיפו למות ולא לומר אותם. השופט כרמל קיבל את העיקרון הזה, וקבע שיש להתייחס לפגיעה כלא פחות מפגיעה פיזית".
התביעה האזרחית נדירה, אולי אף תקדימית, בכך שהיא דורשת פיצויים על פגיעה רוחנית שאינה פיזית או נפשית. "פגיעה בנשמתם של התובעים", ניסח זאת עו"ד בלייכר בתביעה על סמך קביעתו של השופט כרמל. בתביעה, שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים, דורשים התאומים החסידים פיצויים של 150 אלף שקלים לכל אחד, יחד 300 אלף שקלים.
"מתסכל שאחד מהם חמק בלא כלום", אומר אריה, "הוא היה חכם לא להודות". "זה לא פעם ראשונה שאנחנו שומעים על דברים כאלה או על ערבים שתומכים בחמאס", אומר מרדכי, "במקרה שלנו הוא ראה כיפה, ראה יהודים, וזה עורר את הכעס שלו. ולא סתם אלא יהודים שמסתובבים בשטח שלו לכאורה, אף שאלו לא שטחים כבושים. אין בעיר דוד דו־קיום, אבל החיים שם שקטים והתיירות משגשגת והגענו למקום מתוך תחושה ששום דבר לא יקרה. בחורים מהישיבה שלנו ממשיכים ללכת לטבול, לא צריך לפחד. אני מקווה שהתביעה שלנו תיצור הרתעה מסוימת".
"עד היום זה מפריע לי, אני לא מצליח לשכוח את האירוע הזה", מסכם אריה. "אני נזכר וממש מצטער על זה, שאמרתי את השהאדה. הייתי יכול אולי לסרב. התחושה היא שקשרו אותי לאמונה שלהם, שאתה בוגד באמונה היהודית. גם מילים ללא כוונה, יש להן משמעות".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את עמדת הפרקליטות. בהתאם לחוק מקפידה הפרקליטות להגיש כתבי אישום כאשר קיים סיכוי סביר להרשעה. בעניינו של החשוד השני בתיק, לאחר בחינת חומר הראיות, הגיעה הפרקליטות למסקנה כי אין די ראיות המקיימות סיכוי סביר להרשעה ועל כן הוחלט שלא להגיש כתב אישום".
