זמן לא רב לאחר החשיפה של פרשת אפי נוה, שבמסגרתה עולה חשד כי יו"ר לשכת עורכי הדין קידם מינויים לשיפוט תמורת שוחד מיני, החלו להתפרסם הדרכים העקלקלות והחריגות שהביאו לחשיפת החשדות הללו ולגילוי הקשרים הפסולים של נוה. דיווחים אלה מעוררים שאלות ותמיהות חמורות לכשעצמן, הן במישור הפלילי הן במישור האתיקה העיתונאית, אך רבים מכלי התקשורת בחרו להצניען ולהמעיט במשמעותן.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–ח"כ מזרחי: מצביעי ליכוד הם "שוטים עיוורים"
–גוש אמונים: כיצד מתנהגים הבוחרים ברגע האמת?
–משלים מניין: נאום הקאמבק של אהוד ברק
במרכז פרשת־המשנה הזו עומדת הדס שטייף, כתבת הפלילים של גלי צה"ל. על פי מה שפורסם עד כה, לידיה של שטייף נמסרו מכשירי טלפון של נוה שנותרו בכספת ביתו הקודם לאחר שעזב. המכשירים הכילו מאות התכתבויות, שמחלקן עולים אולי החשדות המדוברים. על פי הפרסומים בנושא, לאחר התייעצות פנתה שטייף לאדם המתמחה בפריצה למכשירי טלפון, והוא ביצע עבורה את הפריצה ויצר עותקים מתוכן המסרונים. העותקים הגיעו לידי מקורות שונים, שידעו כי מדובר בחומר שהושג תוך ביצוע עבירה פלילית, אם בשל החדירה לפרטיות ואם משום האזנות סתר.
שטייף ביקשה לפרסם את המידע, שכלל רישומי שיחות שניהל נוה עם פוליטיקאים, פרקליטים, עיתונאים ומועמדים לשפיטה, ואולם כאשר התייעצה עם מפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ ועם הפרקליטות הצבאית נאמר לה כי יש להעביר את החומר למשטרה ולפרקליטות ולבקש מהן חסינות על עבירת הפריצה. כך עשתה שטייף, ואכן פרקליט המדינה שי ניצן הנחה את המשטרה לפתוח בחקירה נגד נוה, והעניק לשטייף מעין חסינות מתביעה פלילית בגין מעשיה תמורת העברת החומר לרשויות החוק.
לצד המערכה המשפטית שהוא מנהל מול גוף החשדות נגדו, נוה מאיים לתבוע את שטייף על חדירתה לפרטיותו. במכתב ששיגר ביום שני השבוע לגלי צה"ל באמצעות פרקליטו, עו"ד בועז בן־צור, הוא דורש מהתחנה פיצוי בסך חמישה מיליון שקלים, והשבת החומר שנפרץ בתוך 24 שעות. במקביל הגיש תלונה למשטרה על העבירות הכרוכות בפריצה.
הצעידה על הסף הפלילי אינה זרה לכתבת הנמרצת של גלי צה"ל. לפני 17 שנה הורשעה שטייף בסיוע להאזנות סתר, ובית משפט השלום הטיל עליה אז מאה שעות עבודות שירות במוסד טיפולי. לפני ארבע שנים נחקרה במשטרה לאחר שחשפה את שמו של סמפכ"ל המשטרה שנחשד בהטרדות מיניות, בטרם הותר לפרסום. ב־2012 נרשמה לשטייף הערה על ידי שר הביטחון דאז אהוד ברק, בעקבות תלונה שהגישה נגדה יו"ר הארגון לזכויות השוטרים אושרה אסף, בגין איומים ומסרונים פוגעניים.
רבים מעמיתיה של שטייף משבחים את עבודתה, חשיפותיה ומסירותה למקצוע ומתארים אותה כעיתונאית נחושה ש"לא רואה בעיניים" ואיננה מעניקה הנחות למושאי סיקורה. אחרים, לעומתם, מסתייגים מהתנהלותה ומהדרכים המפוקפקות שבהן היא מגיעה לדבריהם לאותם הישגים עיתונאיים, כמו בפרשה הנוכחית. אחד מעמיתיה מתאר אותה ככתבת כוחנית ש"השתלטה על גלי צה"ל", וטוען ש"המפקדים שלה, כמו יתר עובדי התחנה, חוששים מפניה, שכן היא מתערבת בבריונות במבזקים ובחדשות ומשתמשת ברשת החברתית כדי להכפיש את האנשים שהיא מסקרת".
אגב, חלק מהגילויים שהוצגו בחשיפה האחרונה פורסמו כבר ב'דה־מרקר', ב'גלובס' ובאתר 'המקום הכי חם בגיהינום', שבו נחשף כי נוה גילה שהיה מעורב במינוי שופטים עוד לפני שמונה לוועדה לבחירת שופטים. נוה אף הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאית שרון שפורר, שפרסמה נגדו סדרת כתבות.
בתגובה לביקורת על התנהלותה בפרשה הנוכחית כתבה שטייף השבוע בטוויטר: "לא מעט קולגות, עיתונאים, מחזרים על פתחים של כל מיני גורמים כולל אחריי, רק כדי לקבל את החומרים ולפרסמם בכלי התקשורת שלהם. הם הפכו אותי לעבריינית ולסוררת ועוד שכחו מי העבריינים האמיתיים. למה? כי הגעתי לחומרים שהם היו רוצים. מעניין מה היו עושים במקומי? אמרה ולא יספה".
לא "פצצה מתקתקת"
פרופ' אשר כהן, ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, סבור ששטייף הזיקה במעשיה לאמון הציבור בתקשורת. כהן מסכים שיש מקרים שבהם נכון לכופף את חוקי הדמוקרטיה והפרטיות כדי להגן על הציבור ועל ערכים אחרים, אך לדעתו התנהלות כזו יכולה להתקבל רק כאשר מדובר ב"פצצה מתקתקת", כלומר בהצלה מסיכון מיידי וממשי.
"איזו פצצה מתקתקת הייתה כאן?" תוהה כהן. "נכון, הטלפון של אפי נוה מסקרן מאוד, כיוון שהאיש עומד זה שנים בצומת החשוב של מינוי שופטים והוא בן ברית של שרת המשפטים, אבל גברת שטייף, אם פרצת את הטלפון רק מכיוון שחשבת שיש בו סיפור עיתונאי – הואילי בטובך להחזיר את תעודת העיתונאי שלך! כולם מחפשים סיפורים או מסמכים, אבל איש לא ילך לפרוץ לשם כך לביתי או למשרד הביטחון, למשל. אין הבדל עקרוני בין פריצה לבית או פריצה לטלפון. לא ידוע לי שמותר לעבור על החוק עבור הישג עיתונאי. במשך שנים מתקיימים דיונים העוסקים בסוגיית חיסיון המקור כאשר הוא עבר על החוק, אבל איש אינו חושב שלעיתונאי מותר לעבור על החוק".
מי שאמורה הייתה להשמיע את קולה בעניין היא מועצת העיתונות, אבל שם שותקים, ולא בפעם הראשונה. כמעט כמו תמיד כאשר מתעוררות פרשיות מעוררות מחלוקת, מעדיפה נשיאת המועצה, השופטת דליה דורנר, שלא להשיב על שאלותינו, בטענה שהנושא נידון בערכאות משפטיות. היחיד שניאות להתייחס הוא הרב יובל שרלו, חבר נשיאות מועצת העיתונות.
בשיחה עימנו מזכיר הרב שרלו כי "יש איסור חמור של חדירה לפרטיות והליכת רכיל, ואיסור זה חל גם לגבי תחקיר עיתונאי. אסור היה לה בהחלט לפרוץ את הטלפון. גם המשטרה מנועה מלעשות בו שימוש לצורך העמדת אפי נוה לדין. הדבר דומה לאותה הודאה שהושגה בעינויים (בפרשת הצתת הכנסייה, הודאה שנפסלה על ידי בית המשפט; מ"ט). אולם מותר למשטרה להשתמש בחומר כדי לפתוח בחקירה ולהשיג ראיות אחרות, שכן כאשר צריך לשקלל את הסכנה הגדולה של שחיתות במערכת מינוי השופטים, מול שימוש בחומר שהושג באיסור ושכבר הגיע לידם, כאן אומַר שהדבר מותר".
מה היה על שטייף לעשות כאשר הציעו לה את מכשירי הטלפון?
"היא הייתה צריכה לומר שאסור לה לקחת אותם. אני מבין את הפיתוי העומד לפני העיתונאית, אבל היה עליה להתגבר עליו. אמנם עומדת לזכותה העובדה שהיא לא פרסמה את הדברים שהתגלו לה אלא הביאה אותם לרשויות החוק, אבל מדובר ברמה הירודה ביותר של השגת חומר עיתונאי אסור".
האם מבחן התוצאה של חשיפת השחיתות עשוי ליצור נסיבות מקלות עבורה?
"זו שאלה פילוסופית מרתקת, מה דינו של אדם העושה מעשה רע, שתוצאתו היא חיונית לחברה כמו טיהור מערכת המשפט. אי־אפשר לתת תשובה בינארית, טוב או רע. כשהיא פרצה את הטלפון לא היה לה מושג וחצי מושג מה יש בו, ולכן היא לא יכולה להתחבא מאחורי טענת השליחות הציבורית. המצב היחיד שהייתי מצדיק פריצה לטלפון הוא רק כאשר העיתונאי יודע שיש בו חומר, אך חושש שהמערכת המשפטית תחפה עליו, כמו בווטרגייט. זה מצב קיצון שאינו המקרה שלפנינו, ואי־אפשר לזקוף זאת לזכותה".
גם לפרופ' גבי וימן, חוקר ומרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה, הדילמה הנוכחית מזכירה את פרשת ווטרגייט משנות השבעים בארה"ב. באותה פרשה נחשפו פעולות בלתי חוקיות שנקטו אנשי ממשל ניקסון נגד הדמוקרטים, ובהן פריצה למטה המפלגה הדמוקרטית. הדברים נחשפו כתוצאה מהדלפה של מקור באף־בי־איי שכונה "גרון עמוק" לשני עיתונאים מהוושינגטון פוסט, בוב וודוורד וקרל ברנסטין. בעבר, מספר וימן, הוא שוחח עם קתרין גרהאם, בעלת הוושינגטון פוסט, ששיתפה אותו בהתלבטויותיה. "היא הייתה ידידה קרובה של הנשיא ניקסון וחשה שהיא בוגדת בו. מצד שני הכירה בשליחות האזרחית. שטייף אמנם לא במקום הזה, אבל היא עברה שלוש רשויות, כולל בית משפט, עד שפרסמה את הדברים, וזה סימן שנקטה את כל אמצעי הזהירות המתבקשים. לא הייתי רוצה להיות הדס שטייף, שבוקר אחד מקבלת מכשיר טלפון ומגלה שיש בו תכנים שיכולים למוטט את המערכת המשפטית בישראל. עכשיו אני צריך להחליט מה אני…".
השופט גבריאל שטרסמן, חבר מועצת העיתונות, יוצא אף הוא להגנתה של שטייף וסבור שבהעברת החומר למשטרה היא גילתה אזרחות למופת. "אם הייתי מוצא טלפון בנסיבות דומות, הייתי קודם כול רוצה לראות מה יש בו. אמנם זו פגיעה בפרטיות, אבל יש הבדל בין בדיקה כדי לדעת מה יש שם, ובין פרסום הדברים. בנסיבות מיוחדות אלה, מעשיה די מוצדקים".
פרופ' כהן, לעומת זאת, סבור כי הממצאים שנחשפו עד כה ושהוגדרו בתקשורת כ"זעזוע" במערכת המשפט, אינם כה מרשימים ברמה שמצדיקה את האמצעים שהביאו אליהם: "מה כבר נחשף? ששופטת בבית משפט השלום מונתה שלא כדין? יש שופטים רבים אחרים שמונו למשרות גבוהות בהרבה אף שאינם ראויים להן, כולל בבית המשפט העליון".
מה תאמר לתלמידיך בבית הספר לתקשורת, שישאלו אותך על האיזון בין החובה לשמור על החוק ובין הצורך לחשוף מעשי שחיתות?
"ודאי לא אומר להם שכאשר הם מקבלים טלפון שיש בו חשש לחשיפת שחיתות, שעליהם ללכת לפורץ כדי לדלות את כל הווטסאפים שלו. תראה מה קרה מבחינת הפרטיות, איזה סרטונים רצים על אנשים שאין להם שום קשר לעניין, אבל הם מככבים ברשתות החברתיות מבלי להתחשב בהם או במשפחותיהם".
פרופ' אשר כהן: "כולם מחפשים סיפורים או מסמכים, אבל איש לא ילך לפרוץ לשם כך לביתי למשל. אין הבדל עקרוני בין פריצה לבית או פריצה לטלפון. לא ידוע לי שמותר לעבור על החוק עבור הישג עיתונאי"
מושכת אש
הדס שטייף (63) נולדה בשם הדס פורת בקיבוץ חוקוק. מזה שלושים שנה היא משמשת כתבת לענייני משטרה בגלי צה"ל. הקריירה שלה כוללת הישגים עיתונאיים נאים וחשיפת פרשיות שחיתות ופשע. בשנים האחרונות התבלטה בפרסומים על הטרדות מיניות מצד אישים בכירים, בהם השר לשעבר סילבן שלום ואנשי התקשורת עמנואל רוזן ונתן זהבי, שאף הגיש נגדה תביעת דיבה בסך 1.8 מיליון שקלים. היא התגייסה בהתלהבות לקמפיין מי־טו בישראל והייתה מהמובילות בו. העיתון 'ליידי גלובס' כלל אותה בשנה שעברה ברשימת עשרים האקטיביסטיות המובילות בישראל. ב־2012 ייסדה את תא העיתונאיות, ונבחרה ב'מקור ראשון' לאחת משבעה עיתונאי השנה.
לטענת כמה מעמיתיה, גם חשיפותיה בתחום ההטרדה המינית נעשו באופן סלקטיבי ומתוך אג'נדה פרטית. אחד מהם אומר לנו כי היא "פמפמה", כלשונו, את החשדות נגד ח"כ ניסן סלומינסקי, אף שלא הוגשה כל תלונה והמשטרה סגרה את התיק, ולעומת זאת נמנעה מסיקור בהיקף דומה של החשדות נגד אב הבית במעונות ראש הממשלה, מני נפתלי, שהואשם על ידי אחת העובדות כי הטריד אותה. "שתיקתה בפרשה ההיא מעוררת חשד ששיקולים זרים מנחים אותה", אומר אותו גורם. "כך למשל דאגה שלא להבליט את החשדות נגד ניצב־משנה אורי בר־לב, מבלי לגלות שניהלה עימו רומן ממושך". לגבי הטענה הזאת ענתה שטייף בריאיון ב'הארץ' כי "בעת ההיא כבר מזמן לא היינו יחד, לא היה בינינו כלום. מי שאומר שנתתי לו סיקור אוהד חוטא לעובדות".
גורם בכיר בגלי צה"ל מגונן עליה ואומר כי מדובר בכתבת חרוצה ומסורה ש"מושכת אש" כלשונו, ומעלה את קנאתם של חבריה למקצוע בשל הסיפורים שהיא מביאה. "במקרה שלפנינו היא לא החליטה על דעת עצמה, אלא עברה 'שרשרת פיקוד' שכללה אנשים בעלי עשרות שנות ניסיון עיתונאי, החל ממפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ, דרך המגיש רזי ברקאי, ראש מחלקת החדשות אילאיל שחר ואף הפרקליט הצבאי הראשי אלוף שרון אפק. היא האחרונה בשרשרת. אולי היא לא בסדר, אבל בפרשת מסמך הרפז חשפו בכיכר העיר 260 אלף מסרונים ותכנים מהטלפון החסוי של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. כולם שתו את הדברים בצמא ואיש לא שאל שאלות, ואילו כאן כל העיתונות קופצת עליה".
הרשעתה בעבר, אומר אותו בכיר, הייתה על "מעשה קונדס" כלשונו, אבל יש גם עיתונאים אחרים שעברו על החוק. כדוגמה לכך הוא מספר על עיתונאי ותיק שזחל דרך צנרת המיזוג בבית מפלגת העבודה כדי להאזין למתרחש בישיבת המפלגה, לאחר שלא נתנו לו להיכנס לבניין.
העיתונאי החוקר מוטי גילת, שחשף בשעתו את פרשת דרעי, אומר באופן נחרץ כי הוא לא היה עושה כמעשה שטייף. "אפילו האזנה להקלטות שהושגו בהאזנת סתר היא עבירה פלילית", מבהיר התחקירן הוותיק, כיום פרשן בתאגיד השידור. "אם היה לה חשש שמדובר בהתנהלות פסולה, היה עליה להעביר את החומר למשטרה מבלי לבדוק אותו. זו בעיה אתית. אנחנו כעיתונאים מחויבים לשמור על החוק, עם כל הפיתוי הכרוך בלעבור עליו. תראה מה קורה, אחר כך כבר קשה להפריד בין הרכילות למהות. גם בפרשת דרעי רצו לספר לי סיפורי רכילות, וסירבתי לשמוע".
לדברי עו"ד אלעד מן, מרצה לדיני תקשורת והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה, אי־אפשר להשוות בין טלפון נעול למסמכים שלגביהם ברור כי יש עניין ציבורי. "עיתונאי צריך לשאול את עצמו האם החומר הושג בצורה המהווה עבירה על החוק מצד העיתונאי עצמו ולא מצד מי שהדליף לו את החומר, שלגביו חל עקרון חיסיון המקורות. אם הייתי אומר 'בוא נפרוץ לביתו של שר הביטחון כי יש שם מידע מעניין', סביר להניח שרוב העיתונאים לא היו עושים זאת, ולא כי אין עניין בחומר אלא משום שזה אקט ברור של הפרת הדין".
מתי כן מותר לעיתונאי להפר את החוק?
"החובה הראשונה של עיתונאי היא לאינטרס הציבורי, ולפרסום שיש בו עניין לציבור כמה שיותר מהר. האתיקה העיתונאית באה לשרת מטרה זו, ולפעמים נושא הפרטיות נסוג מפניה. זו שאלה מורכבת של מה יודעים ובאיזה עיתוי. אני לא בטוח שיציאה למסע דיג ולהיכנס לביתו של אדם, רק כי אני בטוח שאמצא שם משהו, זו גישה עיתונאית ראויה, אבל אם יש חשד ממוקד או קצה חוט המעיד שיש כאן כיוון לחשיפה עיתונאית, יש לבצע את כל הבדיקות הראויות לחקר האמת ולגיבוש הסיפור העיתונאי".
השבוע צייץ כתב הארץ חיים לוינסון כי "עיתונות זה לפרסם, לא להיות מודיע משטרתי". האם עיתונאי אמור להעביר חומרים למשטרה?
"יש כתבים שבמקביל לדיווח העיתונאי או אחרי פרסומו העבירו את החומר למשטרה, ויש שמקפידים על ההפרדה בין תפקידם העיתונאי ובין סיוע לרשויות החוק, שכן לדעתם מדובר במעורבות מסוכנת. לפי התפיסה הזו, יתכבדו רשויות החוק לחקור ולהגיע לממצאים בעצמם. עיתונאים כאלה גם יילחמו בבית המשפט מול הדרישה למסור את החומר למשטרה. כאן היה קושי לבצע את הפרסום, והאינטראקציה עם רשויות החוק הייתה כדי להקטין את הסיכון ולהגן על העיתונאית. האינסטינקט העיתונאי של שטייף היה לפרסם, אבל בהערכה כוללת של הסיכונים הגיעו למסקנה שיש כאן בעיה ופתרו אותה באמצעות מסירת החומר למשטרה".
האם נכון היה להעניק לה חסינות?
"העובדה שהמשטרה אמרה שלא תנקוט נגדה הליכים אינה מהווה חסינות מלאה, למשל אם תוגש נגדה תביעה אזרחית. שאלה נוספת היא למי בדיוק הוענקה החסינות, האם להדס שטייף בלבד או גם לאחרים, שכן למיטב ידיעתי היו גורמים נוספים שהיו מעורבים בפרשה. למשל מי שמסר לה את המכשיר ומי שסייע לפרוץ אותו. גם הם חלק מהשרשרת".
ביקשתי את תגובתה של הדס שטייף לדברים, אך נעניתי במילים "אני לא מדברת עם עיתונאים". מגלי צה"ל נמסר כי "אין שחר לטענה כי הכתבת פעלה כמודיעה משטרתית. מעבר לכך מדובר בחקירה מתנהלת החוסה תחת צו איסור פרסום". השאלות שהופנו אליה במישור האתי, שאינן כלולות באותו צו – נותרו ללא מענה.
