זה השבוע החמישי ש־110 מנהלי מחלקות פנימיות ברחבי הארץ מקיימים מחאה בשל תנאי האשפוז במחלקות, הקורסות מעומס מטופלים, מחסור בכוח אדם ותנאים ירודים. ביום שני השבוע, בשעה עשר בלילה, הגענו למחלקה פנימית במרכז הרפואי 'לגליל' בנהריה, שם פגשנו את ד"ר גטאס נאסר, מנהל המחלקה. את יומו הוא פתח בשעה 7:30, בביקור בוקר אצל החולים, ורק כאשר הגענו, בשעת ערב מאוחרת, התכונן לסיום יום העבודה ולחזרה לביתו שבכפר הדרוזי כסרא־סמיע שבגליל המערבי.
ד"ר נאסר חרד לשלומם ובריאותם של חוליו. התקן שעל פיו עובדת המחלקה הוא 32 מיטות, ובהתאם לו קובע משרד הבריאות את מספר אנשי הצוות. בפועל, בזמן ביקור הפתע שלנו היו במחלקה 41 מאושפזים. החדרים צפופים מעומס מיטות, וחדר האוכל שבמחלקה הוסב מזמן לעוד חדר אשפוז גדול. "אנחנו לא יכולים לשבות, לא יכולים לסגור את המכונות וללכת. זה חיים ומוות", אומר ד"ר נאסר. "לא נשיג את המאבק שלנו על חשבון חולים שימותו. זה מקצוע של חיים ומוות, ולא ניקח שום סיכון על המצפון שלנו".
בית החולים 'לגליל' משרת אוכלוסייה של כ־700 אלף איש. "תראה מה קורה כאן", מצביע ד"ר נאסר על הנעשה בממלכתו. "במסדרון יש חולים, בחדר אוכל יש חולים, ובחדרים הצבנו ארבע מיטות במקום שלוש כדי למנוע מחולים להתאשפז במסדרונות. התוספת הזו מחייבת מאמץ עילאי של הרופאים המתמחים, הבכירים והצוות הסיעודי. משמרת כאן אמורה להיות מ־8 בבוקר ועד 16:00, ואתה רואה שאני עדיין נמצא כאן. אנחנו צריכים אתכם בתקשורת כדי שתשמיעו את הקול שלנו. בסוף הרי ההורים שלכם, הסבים והסבתות שלכם והקרובים לכם יגיעו למחלקות הפנימיות. אסור לתת להם לעבור את המצוקה הבלתי נסבלת שעוברים המאושפזים כאן ובשאר המחלקות הפנימיות בישראל. האוכלוסייה הזדקנה, ויש יותר ויותר אנשים בני תשעים ומעלה. המדינה צריכה להיערך לשינוי הזה".
נאסר הוא שחקן נשמה נטול אגו. כדי לעזור למתמחים ולצוות הוא מוחל על כבודו כמנהל מחלקה ומסתובב בין החדרים גם בלילה, מסייע גם בהחדרת עירוי לחולים, כפי שנוכחתי לראות במו עיניי. שעות ספורות קודם לכן הסתיים ביפו כנס לחיזוק הרפואה הפנימית, שנערך במרכז פרס לשלום, בהשתתפות מנהלי מחלקות פנימיות, מנהלי בתי חולים ובכירים אחרים במערכת הבריאות. סגן שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן הצהיר: "יש משבר גדול במערכת הבריאות. אני אשם בזה, אשתדל לתקן".
"אנחנו לא יכולים לשבות, לסגור את המכונות וללכת. זה מקצוע של חיים ומוות. לא נשיג את המאבק שלנו על חשבון חולים שימותו"
למרות ההזדהות העמוקה שלו, ד"ר נאסר לא השתתף בכנס. "היום בבוקר היו כאן 47 חולים. אני לא יכול לעזוב אותם וללכת לכנסי חירום, גם אם הם נועדו לסייע לנו. זה חוסר אחריות", הוא מסביר. "אנחנו לא באמת יכולים להיאבק כי אנחנו חייבים להישאר כאן ולהציל חיים. אני מנהל שני רופאים בכירים ועוד כמה מתמחים וסטאז'רים, אבל זה לא מספיק לצרכים של המטופלים שלנו".
מוקדם יותר באותו יום ביקרנו במחלקה פנימית ד' בבית חולים 'העמק' בעפולה. המחלקה נחשבת למקצועית במיוחד, אבל התנאים בה מחפירים. משפחות מטופלים מביטות בנו בתסכול ובכאב כשאנחנו מסתובבים במחלקה לצד מנהלהּ, פרופ' נאיל בשאראת. "זו ממש מעברה. אנחנו מרגישים כאן כמו במכלאה או בדיר חזירים. אי אפשר לחיות ככה", אומרת לנו רעייתו של אחד המטופלים. למזלו של בן זוגה הוא זכה לחדר קטן שבו ארבעה מטופלים. בחדר הסמוך שוכבים שמונה מטופלים זה לצד זה, וילון דק מפריד ביניהם.
"זה מתסכל מאוד שאתה משתדל לתת את המיטב ואת המרב מבחינת איכות הטיפול, אבל עדיין למטופלים ולמשפחות קשה מאוד, ובצדק, כי הם מושפעים מהתנאים הפיזיים במחלקה", אומר פרופ' בשאראת. "כשאתה משכיב שמונה מטופלים בחדר אחד, לא כולם שקטים ורגועים. חלק נאנחים מכאבים, חלק נמצאים באי־שקט, וחלקם צמודים לציוד רפואי שמצפצף. התנאים הכי בסיסיים של שינה ומנוחה לא מתקיימים, בוודאי כאשר בני משפחה מגיעים לבקר. לפעמים בתוך חדר אחד מצטופפים 25 בני משפחה, וכולם מדברים וצועקים בטלפון. האנשים הכי שפויים יתקשו לעמוד במצב כזה, קל וחומר חולים".
בהמשך המסדרון מאושפזים חולים מונשמים, חלקם מורדמים. בעולם מתוקן הם היו מאושפזים בטיפול נמרץ, אבל ביחידה לטיפול נמרץ של בית החולים העפולאי יש מקום לשש מיטות בלבד. "התקן לטיפול בחולים מונשמים הוא אחות על שני מטופלים. אצלנו המטופלים האלה מאושפזים בחדרים רגילים, ויש אחות אחת שמטפלת בארבעה חולים מונשמים ובחדר נוסף עם ארבעה מאושפזים רגילים. זה לא טיפול מיטבי. למשפחות יש צרכים וציפיות וכמובן גם לחולים, ואנחנו לא מספיקים לתת את הטיפול לכולם. זו מציאות קשה מאוד", מתאר פרופ' בשאראת.
במשרד הבריאות הגדירו כבר לפני עשור עשרות מיטות במחלקות הפנימיות ברחבי הארץ כמיטות "טיפול מוגבר" לטיפול במונשמים, בשל המחסור במיטות בחדרי הטיפול הנמרץ – אך לא הקצו לשם כך כוח אדם נוסף. העומס נופל על הצוות הרפואי הרגיל של המחלקה הפנימית, הצפופה ממילא.
החולים ובני משפחותיהם חשים לעתים חוסר אונים, ופרופ' בשאראת מגלה הבנה למתח שהם מצויים בו. "הם מוציאים את הכעס שלהם עלינו באלימות מילולית. הפוקוס של החולים הוא בעיקר על הצוות הסיעודי, וליבי איתם. הם לא יכולים להתחיל להסביר למה אלו התנאים שמקבלים המטופלים, אבל זו המציאות שאנחנו חיים איתה הרבה שנים. הטיפול הרפואי הוא מעל ומעבר, אבל זה לא מספיק".
הבניין שאנחנו נמצאים בו נבנה לפני יותר משמונים שנה. חדרי השירותים והמקלחות במחלקה נמצאים בסוף המסדרון ובתחילתו. החולים, סיעודיים ברובם, צריכים לעבור כברת דרך כדי להגיע לשם. "זה הזוי שלמטופל אין שירותים צמודים לחדר", קובל פרופ' בשאראת, ומספר גם על מראות לא נעימים שהמבקרים והמאושפזים במחלקה נחשפים אליהם. "כבר היו מקרים שהצוות העביר חולה שנזקק לשירותים או למקלחת אחרי חוקן, והמסדרון התמלא בהפרשות על הרצפה ובריחות מאוד לא נעימים. אתה מבין למה משפחות מתפרצות לפעמים. בשבילם, הטיפול הרפואי והסיעודי מתגמד מול הריחות והמראות".
היית נותן לאביך להתאשפז במחלקה?
"אבא שלי נפטר לפני שנה בדיוק, ובגלל המצב במחלקות הפנימיות, אפילו במחלקה שלי, בחרתי לטפל בו בבית והבאתי לו את כל הציוד האפשרי. אבל לא כל אחד מסוגל לעשות את זה. אני יודע עד כמה קשה להיות מאושפז במחלקה פנימית בבית חולים בישראל".
דוחקים במאושפזים לארוז
אז איך הגענו למצב הזה, שדו"ח מבקר המדינה התריע עליו עוד בשנת 2011? באותו דו"ח חריף כתב המבקר דאז מיכה לינדנשטראוס כי תנאי האשפוז בישראל "פוגעים בכבודם ובפרטיותם של החולים, וקיים חשש שבכמה מקרים אף בבריאותם". המבקר זיהה כי מדובר במצוקה שנמשכת שנים וצפויה להחריף בעתיד, בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והארכת תוחלת החיים. התפוסה במחלקות עמדה אז על 96 אחוז בממוצע, לעומת 85 אחוז שנחשבים לשיעור הרצוי, והגיעה לעתים ל־150 אחוז ואף יותר. ראש הממשלה ושר הבריאות בנימין נתניהו, וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן, מחזיקים באותם תיקים כמו אז.
לפי הערכות, לא פחות מ־300 חולים מאושפזים מדי יום במיטות פנימיות שמחוץ לתקן, כלומר במיטות מאולתרות שמוצבות בפרוזדורים, בחדרי אוכל ובחדרים פנויים אחרים, תוך פגיעה בכבודם ובאיכות הטיפול בהם. בנוסף, חולים רבים ממתינים שעות רבות, לפעמים אפילו ימים, בחדרי המיון עד העברתם למחלקות הפנימיות. חלקם משוחררים לביתם לאחר פרקי זמן אלה, בלא שהועברו למחלקה פנימית. "אנחנו בתפוסה של 115 אחוז. במיון מחכים עכשיו שלושים מטופלים שצריכים להתאשפז ואין להם מיטות פנויות", מתאר פרופ' בשאראת. "במיון לוחצים עלינו לשחרר מטופלים כמה שיותר מהר ואנחנו דוחקים בהם לארוז ולצאת, ואז מטופל מרגיש שדוחקים אותו החוצה. הוא לא מספיק להתארגן, ועוד לא הגיעו לאסוף אותו. אין לנו אפילו פינה עם כורסה שבה יוכל לשבת עד שיבואו לאסוף אותו".
מתברר שלמצבן של המחלקות הפנימיות יש הסבר כלכלי. גורם במערכת הבריאות מסביר כי "בשנת 1977 משרד הבריאות תכנן את המחלקות הפנימיות בבתי החולים, ומאז הנושא לא עבר שינוי. אוכלוסיית אזרחי ישראל מנתה אז פחות מ־3.5 מיליון תושבים. המחלקות הפנימיות הן הכי פחות רווחיות מכל מחלקות בתי החולים, ולכן זה היחס מצד מנהלי בתי החולים ומערכת הבריאות בכלל. על כל מטופל במחלקות הפנימיות בית החולים מקבל ממשרד הבריאות פחות מ־2,000 שקלים ליום אשפוז, בעוד שמחלקות אחרות נהנות מתעריף של 4,000 ו־5,000 שקלים ליום. השיא הוא אצל היולדות: על כל מטופלת מתוגמל בית החולים ב־13,500 שקלים".
פרופ' בשאראת מזכיר כי מספר המיטות לאלף נפש בישראל הוא הנמוך במדינות ה־OECD. "בצפון ובדרום המצב קטסטרופלי יותר: בעוד שבמרכז יש לכל אלף איש 2.3 מיטות בממוצע, בפריפריה המספר הוא 1.5. חסרות אלפי מיטות, אבל במשרד הבריאות יש תוכניות להוסיף רק כמה מאות מיטות. בחורף העומס מחמיר בגלל השפעת, אבל גם בקיץ המחלקות עמוסות".
המציאות הקשה במחלקות הפנימיות מועצמת שבעתיים נוכח העובדה שמיטב הרופאים מדירים עצמם מהעבודה בהן. במרכז הארץ התקנים מאוישים, ויש מתמחים שממתינים גם שנה ויותר להתחיל בהתמחות במחלקות הפנימיות, אך בצפון סובלים בתי החולים מתת־תקינה, שכן רופאי העתיד אינם ששים לעבוד במחלקות העמוסות הללו.
שירלי שפירא, סטודנטית שנה שישית לרפואה בטכניון, עובדת כבר שנתיים כעוזרת רופא במחלקה פנימית בבית החולים רמב"ם. היא לא מתכוונת להתמחות ברפואה פנימית, ומספקת זווית נוספת למשבר שהמחלקות הפנימיות מצויות בו. "הרבה מתמחים איכותיים בורחים לתחומים האחרים כי פשוט לא נעים להיות שם. העומס מטורף, השכר לא מספיק, ואין די רופאים שחולקים איתך בנטל. הדיבורים על תוספת מיטות אשפוז זה פלסטר על פצע ירי. אין די רופאים פנימיים, אין תמריצים לאנשים לבוא לפנימית ולהישאר בה, וגם אין מקום פיזית במחלקות להוסיף עוד מיטות. אנשים חושבים שאנחנו בעלי יכולות־על כי אנחנו לומדים רפואה. בחרתי במקצוע הזה כי אני רוצה לעזור לאנשים, אבל העבודה במחלקה הפנימית קשה והרבה פעמים מגעילה, ונופלת רק עליך. אתה יודע שאם לא תצליח, נניח, להכניס לחולה עירוי באופן טוב, אין מי שיעשה את זה. הכול על הגב שלך. אחרי 26 שעות של תורנות, גם לרופא הכי חייכן ומקסים קשה להיות נחמד וסבלני לסבתא שעולה למחלקה מהמיון בחמש בבוקר, ולפענח את השינויים הקטנים בתוצאות בדיקת האק"ג שלה. ככה קורות טעויות.
"אלה שהולכים להתמחות בפנימית הם מלאכים. זו עבודה קשה מאוד, לעבוד עם החולים המסובכים מאוד. כסטודנטית התחלתי לעבוד במחלקה פנימית ברמב"ם בסוף שנה רביעית, וכמעט בכל תורנות יש לנו החייאה מסובכת שמתמחה אחד צריך לעשות עם אחות. כדי לבצע החייאה טובה ונכונה צריך חמישה אנשי צוות. היום יש בריחה גדולה מהפנימיות, וגם מי שהולכים לשם הולכים בשביל לסבול כמה שנים ואז להתמחות בתת־תחום של המחלקות הפנימיות, שם יש כסף. המציאות במחלקה שוחקת מאוד. אני חוזרת מהתורנויות מרוסקת. שלא לדבר על זה שחסר ציוד כל הזמן, ברמה שלפעמים אין מחטים כדי לקחת דמים. אנחנו הולכים ומבקשים ממחלקות אחרות. הרפואה הציבורית בשלבי גסיסה, וזה עצוב מאוד. ההון האנושי של הסטודנטים בארץ הוא מהטובים בעולם ואנחנו מובילים בהמון תחומים ברפואה, אבל עדיין הרפואה הציבורית ירודה".
מלכת הרפואה
בבית החולים בנהריה אני פוגש את ד"ר אמיר קרנצל, תושב באר־שבע, שהגריל את מקום ההתמחות שלו ועקר מהדרום לצפון. "אני נמצא כאן הלילה רק עם סטאז'ר נוסף, ואנחנו אחראים על טיפול ב־42 חולים כולל מונשמים, ומי יודע כמה עוד יגיעו במהלך הלילה", הוא מספר. "לפי התקן, על כל שש מיטות צריך להיות רופא. אנחנו בתת־תקינה. לא היה לנו רגע פנוי מאז תחילת המשמרת, ולפעמים אני נמצא כאן במשמרות לבד, בלי סטאז'ר". כשיסיים את פרק ההתמחות הוא לא מתכוון להישאר במחלקה הפנימית.
מנהל המחלקה, ד"ר נאסר, מקשיב לשיחתנו ופניו נעגמות. "אין דור עתיד במחלקות הפנימיות", הוא אומר. "סיימתי לימודי רפואה ב־82' בתל־אביב, ומי שהלך להתמחות ברפואת עור לדוגמה, היינו צוחקים עליו. הטובים והמצטיינים היו הולכים לפנימית. אבל העסק הסתבך והיום הטובים לא רוצים לבוא לפנימית, בטח שלא בפריפריה".
ד"ר נאסר הוא הבכור במשפחתו. שני אחיו הצעירים הם רופאים בכירים המתמחים אף הם ברפואה פנימית. חמישה מששת ילדיו למדו רפואה, ואחת למדה משפטים. רק אחד מהם מתמחה ברפואה פנימית. נאסר היה שמח לו היו בוחרים ללכת בעקבותיו. "הבן הקטן שלי מבין שהפנימית היא הרפואה האמיתית, אבל אני לא מתערב להם. יש להם חופש בחירה בתחום שהם נמשכים אליו. אני מרגיש סיפוק ענק שהם למדו רפואה, ועכשיו כל אחד לוקח את מה שהוא אוהב.
"בלי פנימית, בית חולים לא שווה כלום. המחלקות הפנימיות הן עמוד השדרה של בית החולים, ומצבן בכל בתי החולים דומה. אנחנו עושים את המרב למען החולים. בכל בוקר אנחנו מקבלים הודעות חיזוק מההנהלה שלנו, שיודעת שעמוס ושאנחנו עושים את המקסימום. הבעיה היא לא בניהול בתי החולים אלא בהתייחסות של משרד הבריאות ושל הממונים, שצריכה להשתנות. פנימית צריכה לחזור להיות 'מלכת הרפואה'", סבור ד"ר נאסר.
"סיימתי לימודי רפואה ב־82' בתל־אביב, ומי שהלך להתמחות ברפואת עור לדוגמה, היינו צוחקים עליו. הטובים והמצטיינים היו הולכים לפנימית. אבל העסק הסתבך והיום הטובים לא רוצים לבוא לפנימית, בטח שלא בפריפריה".
אף שמנהלי המחלקות הפנימיות נאבקים על מצב התחום, חלק מבתי החולים מונעים מהם להתראיין ולא מאפשרים כניסת מצלמות. מעטים מבתי החולים מוכנים לשתף פעולה, מחשש לפגיעה בתדמיתם. נסיון שלנו לבקר בבית החולים 'בני ציון' בחיפה אף גרר הרחקה מהמחלקה בידי מאבטחים חמורי סבר, שביקשו לסלק אותי מבית החולים. המחאה נעשית בהובלת האיגוד לרפואה פנימית, ואיננה מתואמת עם הנהלות בתי החולים בארץ.
מנהלי המחלקות הפנימיות לא שובתים, לא חוסמים צמתים ולא מתלהמים. זוהי מעין מחאה מחתרתית שבה הם מפיצים תמונות מהמחלקות העמוסות, מדווחים על הצפיפות הבלתי נסבלת ומבטאים את תחושותיהם הקשות. "זה קמפיין מחאה של מנהלי מחלקות, שבניגוד לרצון מנהלי בתי החולים החליטו להפיץ תמונות ומספרים. זו המחאה הכי אותנטית. חלה עליהם צנזורה מוחלטת. לא ברור מי מאיים על מנהלי בתי החולים, שאוסרים על הרופאים במחלקות הפנימיות להתראיין", אומר לנו גורם במערכת הבריאות.
בכנס לחיזוק המחלקות הפנימיות השבוע הציגו נציגי משרד הבריאות את הפתרון מבחינתם. מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן־טוב, הודיע על הקמת צוות עבודה משותף שיתמודד עם בעיות העומק של מערך האשפוז הפנימי. לדבריו, הבעיות נובעות בין השאר מכך ש"בכל מחלקה פנימית שוכבים 20־30 אחוז חולים שצריכים לעבור למוסדות גריאטריה ולשיקום. זה לא סביר. אנחנו עובדים קשה על פתיחת 600 מיטות באשפוז המשכי, וגם משקיעים השנה 200 מיליון שקל באשפוז הביתי. ב־2020 נעלה את הסכום ל־300 מיליון שקל". לצד האמירות הללו הגיע גם המקל: "הציבור יצטרך לשלם יותר מס בריאות" כדי לפתור את משבר האשפוז. לדברי המנכ"ל, "אין עוד מדינה בעולם עם רמת מס בריאות נמוכה כל כך".
אחד ממובילי המחאה הוא פרופ' אבישי אליס, מנהל מחלקה פנימית בבילינסון ויו"ר איגוד המחלקות הפנימיות. הוא מציג באוזנינו את מתווה הדרישות של הרופאים הפנימאים: "הדרישה שלנו היא בראש ובראשונה שבמשרד הבריאות יבינו שאנחנו לב הבעיה, ולא עוד סעיף כשמדברים על מערכת הבריאות. יש 110 מחלקות פנימיות בישראל, זאת המסה הגדולה ביותר והבסיס של בתי החולים. במשרד הבריאות מדברים על להוסיף מיטות ולהעלות את מס הבריאות, אבל אני דורש לדעת מה הם מתכוונים לעשות כבר מחר בבוקר, כי אנשים קורסים. אני פונה אל סגן השר ליצמן ולמנכ"ל המשרד: אל תיתנו עוד נאומים פילוסופיים, אלא הַציגו תוכניות למחר בבוקר".
באיגוד המחלקות הפנימיות הציגו מספר פתרונות אפשריים, ובהם "הפעלה של מודל תמרוץ למחלקות הפנימיות, בדומה לפגיות שהיו במצב קשה לפני שנים, וברגע שבנו מודל תמרוץ לבתי החולים, המצב השתפר". פרופ' אליס מסביר כי "אשפוז במחלקה פנימית הוא במחיר אפסי, ובתי החולים עוד נקנסים כאשר מספר החולים שם עולה. עדיף להשקיע במחלקת יולדות שזה גם משמח וגם מכניס כסף. כשאתה עושה ניתוח השתלת מפרק ירך או השתלת כליה, אתה מקבל תשלום דיפרנציאלי בעבור ההליך. כשאתה מאשפז חולה בפנימית אתה מקבל סכום זעום, ולא משנה אם יש לו זיהום והוא צריך אנטיביוטיקה ואתה צריך לטפל בו באגרסיביות, או שאין לו שום דבר שמצריך טיפול מורכב. הכול באותו סכום. למנהלי בתי החולים אין תמריץ להשקיע בנו. בסוף הכסף מדבר, ומי שמכניס כסף זוכה להרבה יותר קשב ניהולי. אנחנו תמיד נהיה שם ותמיד נטפל, אף פעם לא נלך הביתה ולא נשבות, ובסוף גם מכניסים הכי מעט, אז למה להתייחס אלינו?"
פרופ' אליס פנה השבוע במכתב אל ראש הממשלה ושר הבריאות נתניהו, שר האוצר כחלון וסגן שר הבריאות ליצמן. במכתבו הסביר כי האוכלוסייה גדלה ומזדקנת, והתחלואה הופכת מורכבת יותר. בניגוד לטענה רווחת, הוא מסביר, לא ניתן לתלות את העומס רק בעונת החורף. "בקיץ זו הייתה העכברת ואחר כך החצבת, בסתיו המחלות העונתיות, וכעת השפעת. 365 יום בשנה יש עומסים כבדים במחלקות הפנימיות. לא בכדי ירד בשנים האחרונות ממוצע ימי האשפוז בפנימיות לארבעה ימים בלבד. זו לא הרפואה שכל כך התקדמה, זה אנחנו שנאלצים לשחרר במהירות את החולים כדי לפנות מיטות לחדשים. במקום לתת הסברים מפוקפקים ולשים פלסטר על שבר גדול, באמצעות הבטחה תלושה מהמציאות לתוספת 200 מיטות בשנים הקרובות, ובמקום לדבר על חווית המטופל במסדרון, אנו מצפים מאגף התקציבים באוצר, יחד עם משרד הבריאות, לשבת איתנו בהקדם ולתכנן מחדש את ליבת האשפוז הציבורי – את המחלקות הפנימיות. סיכמנו כבר לפני כחצי שנה על הקמת ועדה לבחינת מצב הרפואה הפנימית, אבל שום דבר לא התחדש מאז. משרד הבריאות מתחמק מטיפול בבעיה".
"מחלקה פנימית ד', שהיא מחלקה מצטיינת ברמה ארצית, חייבת לעבור למתחם אחר, המותאם לצרכים האנושיים של המטופלים. עלות בנייתה של המחלקה החדשה היא 10 מיליון שקלים. ככל הנראה הם לא יגיעו מאילי ההון, שתורמים לבתי החולים הגדולים במרכז הארץ"
ויש גם מי שלא מחכים למשרד הבריאות. במחלקה פנימית ד' בבית החולים העמק בעפולה ייצאו בחודש הבא למסע התרמה נרחב בצפון, במטרה לגייס כספים להגדלת המחלקה הפנימית. "הרפואה הפנימית, 'מלכת הרפואה', הפכה שלא בצדק למקצוע חבוט", אומרים בבית החולים. "החלטנו לשים את הזרקור על הנושא הזה, שבו אנו באמת זקוקים לסיוע של הציבור".
מנהל המחלקה, פרופ' בשאראת, מוסיף כי "מחלקה פנימית ד', שהיא מחלקה מצטיינת ברמה ארצית, חייבת לעבור למתחם אחר, המותאם לצרכים האנושיים של המטופלים. עלות בנייתה של המחלקה החדשה היא 10 מיליון שקלים. ככל הנראה הם לא יגיעו מאילי ההון, שתורמים לבתי החולים הגדולים במרכז הארץ".
בבית החולים בעפולה בונים על תרומות בסכומים קטנים מתושבי הצפון. "בסופו של דבר זו מחלקה שאמורה לשרת את האוכלוסייה כאן. כל אחד מאיתנו יגיע ביום מן הימים למחלקה פנימית, כי זה אופי המחלות של הגיל המבוגר, ואנחנו עושים את המאמץ המרבי להקים מחלקה נורמלית יותר", מנסה בשאראת להביע אופטימיות.
מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן־טוב, אומר בתגובה כי "אין פתרון קסם אחד למצוקת המחלקות הפנימיות, אבל יישום של תוכנית שלמה יביא הקלה". הוא מסכים כי יש להעלות את תעריף האשפוז במחלקות הפנימיות כדי לשפר את איכות הטיפול, ובמקביל להפנות יותר מטופלים לאשפוזי בית וטיפולי בית, שיורידו את הלחץ המוטל על מערכות האשפוז. לדבריו, "אלה הדברים העיקריים, ואת כולם אנחנו מבצעים בשלבי יישום משתנים".
