דמיינו את שורת האירועים הבאה: נבחרת האִגרוף האיראנית מגיעה לתחרות רשמית בישראל; חמישים ספורטאים ישראלים יוצאים לטהרן להשתתף באולימפיאדת אסיה; הרב הראשי לישראל מבקר בטהרן ופוגש את הקהילה היהודית; וחברת בנייה ישראלית מתכננת להיכנס לשוק האיראני ולבנות 20 אלף יחידות דיור.
במציאות הנוכחית דיווחים כאלה נראים כמו חלום רחוק ומנותק מהמציאות, אבל כל האירועים הללו התרחשו בתקופה שקדמה למהפכה האסלאמית באיראן ולהפלת שלטון השאה, מוחמד רזא פהלווי, בינואר 1979. לרגל מלאת ארבעים שנה לאותה מהפכה, שהשפיעה על המזרח התיכון כולו ושהפכה את איראן מבעלת ברית סמויה לאויבתה הראשית והעיקשת של ישראל, אנו חוזרים לאותה תקופת פריחה ביחסים בין ירושלים לטהרן, שנמשכה שנים לא מעטות. עלעול בכמה תיקים בארכיון המדינה, שרובם היו נתונים במעטה סודיות במהלך השנים והותרו לעיון רק בשנים האחרונות, לצד גזירי עיתונות מצהיבים, מאפשר לספר את סיפורה של תקופה שנראית היום כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני.
כך למשל, תיק משנת 1977, המצוי בארכיון המדינה ונושא את הכותרת "סודי ביותר", דן כאמור במיזם רחב־היקף לבנייה למגורים באיראן. ההתכתבות הענפה בין משרד החוץ למשרד המסחר והתעשייה, כפי שכונה אז, מעידה על רמת הרצינות של המיזם, שהמהפכה האסלאמית גדעה את הוצאתו לפועל. על פי המסמכים בתיק, נציגי חברות בנייה מישראל ביקרו באיראן באישורו של ראש המודיעין האיראני כדי לקדם את המיזם ולסייע בפתרון בעיית הדיור במדינה.
"אני שמח להביא לידיעתך שבימים אלה התקבלה תשובה לעניין, ובה חוזרת הרשות על רצונה העקרוני לראות קבוצת בנייה ישראלית משתלבת במאמץ לתרום לפתרון בעיות השיכון באיראן", כתב אורי לוברני, שכיהן כשגריר ישראל באיראן בין השנים 1973־1978, ליגאל הורביץ, שר התעשייה, המסחר והתיירות. "על מנת שהטיפול בנושא כבד זה יטופל כראוי", המשיך לוברני, "דורשת הרשות לקבל פרטים נוספים על הקבוצה, יכולתה וניסיונה בעבר, תוך הדגשת הגישה המשלבת נושאי הנדסה, חברה וכלכלה בפתרון בעיות אורבניות. במגמה שלא לאבד את המומנטום שהושג באמצעים לא מעטים, רצוי שהנייר יוגש לא יותר מחודש ימים". אגב, לוברני היה בין הראשונים שהזהירו כי סופו של משטר השאה קרב.
היחסים בין איראן לישראל לא התנהלו מתחת לרדאר – בטהרן ישב כאמור שגריר ישראלי – אך במקרים רבים הוצנע היקפם של שיתופי הפעולה וקשרי המסחר, כדי שלא לעורר את חמתן של מדינות ערב ואף של הרחוב האיראני. ממכתבו של לוברני עולה כי כך היה גם במיזם הבנייה המדובר: "למותר להוסיף", הוא כתב מאיראן לירושלים, "שיש להמשיך ולשמור על סודיות מקסימלית של תוכנו של מכתב זה".
קידום מיזם הבנייה השאפתני הוטל על שלום (פרדי) עירון, יועצו של שר התעשייה. במכתב לד"ר יעקב כהן, סמנכ"ל לסחר חוץ במשרד, דיווח עירון על ההתקדמות בנושא וציין את שמות החברות הישראליות שפעלו באיראן באותה תקופה: "מורכבת היום הקבוצה מחברת רובינשטיין ושות', סולל בונה, אשטרום, אמריקה ישראל להשקעות ושירותי הנדסה, כאשר הנהלת בנק לאומי הסכימה שהבנק ישמש כיועץ לקבוצה. ראשי החברות הנ"ל נסעו לאיראן באמצע חודש אוקטובר בלווייתי לצורך לימוד התנאים המקומיים, ואם אכן תנאים אלה מאפשרים לבצע פרויקט בסדר גודל כזה. סיכומם היה בהחלט חיובי, והחלטה זו מוצאת את ביטויה בדו"ח שלי". עירון ממשיך ומדווח על תחומים נוספים שעשויים להוות כר לפעילות ישראלית באיראן: "התווספו שני נושאים חדשים. האחד בשטח אנרגיית השמש, והשני – הקמת מפעל למזרקים וציוד רפואי".
כשהאדמה התחילה לרעוד
לסיוע הישראלי לאיראן בתחום הבנייה, הצטרף גם סיוע חקלאי והומניטרי. בעקבות רעידת אדמה שפקדה את צפון איראן במאי 1967 וגבתה את חייהם של כ־1,500 איש, נחלצה ישראל לעזרת האיראנים. כך קרה שעשרה מושבניקים מישראל, תשעה גברים ואישה אחת, מצאו עצמם מתנדבים במשך חצי שנה באיראן ומעבירים ידע חקלאי לכפריים האיראנים.
"המושבניקים שלנו הפיחו רוח חברתית חדשה באלפי הכפריים המתגוררים בעמק קזווין שבאיראן", דיווח כתב ידיעות אחרונות צבי רימון ב־22 בנובמבר 1967. "בשעות הבוקר עובדים המושבניקים מישראל כמדריכים חקלאיים, מדגימים ומסבירים בפני הכפריים הפרסיים שיטות עבודה מודרניות. אך זהו רק חלק מהמשימה אותה נטו העשרה על עצמם. בתום שעות העבודה הופכים המדריכים החקלאיים למדריכים חברתיים. הם מבקרים בבתי האיכרים, מפעילים מועדונים, ואפילו חדרי המגורים הפרטיים שלהם הפכו לדוגמא לתושבי המקום".
כניסתם של הצעירים הישראלים למרחב הכפרי האיראני שינתה את הנוף התרבותי המקומי: "הצעירים המקומיים, שלא ידעו עד כה בילוי חברתי מהו ונהגו להסתגר בשעות הפנאי בבתיהם, הפכו בהתלהבות קודש כמעט לחברי מועדונים מושבעים, ואין הם מחמיצים אפילו פעולה חברתית או ספורטיבית אחת", נכתב בהמשך הדיווח. המדריכים סיפרו לכתב על אופי פעילותם: "לא קל היה להביא את הצעירים הכפריים למועדון. היה עלינו לרכך דפוסי מסורת נוקשים של פירוד מוחלט בין בנים ובנות למשל. הדבר נעשה בזהירות בהרבה סובלנות. ביקורים בבתים, ושיחות ארוכות עם הורים ועם זקני הכפר".
גדעון בר־לב, איש משרד החקלאות, הגיע לאיראן בשנת 1974, במסגרת משלחת של חברת 'סקר' לייעוץ חקלאי. ראש המשלחת היה מנכ"ל משרד החקלאות איתן יעקובסון. "עבדנו בטהרן, בשיראז ובקַזוִוין בצפון המדינה. מדינת ישראל שלחה סיוע ופיתחנו שם את החקלאות", מספר לי בר־לב השבוע. "הפעילות שלנו התרכזה בכמה מישורים. הקמנו קמפוסים להשתלמויות בכמה מוקדים, רובם במבנים של אמריקנים שעזבו את איראן. אני באופן אישי העברתי ארבעה קורסים שונים לאגרונומים איראנים. הם נחשבו באיראן לאנשים משכילים ומתקדמים, אם כי גילינו פערים די משמעותיים בידע שלהם שהיה בסיסי ברובו. הלימודים היו אינטנסיביים, ונוצרו גם קשרים אישיים. אני זוכר שביקרתי בביתו של אחד האגרונומים שלימדתי. התרשמתי מהחיים המערביים שהם ניהלו, שלא היו קשורים כלל לדת. הנשים שלהם התהלכו ללא כיסוי ראש ודיברו איתנו בחופשיות".
תחושת הביטחון והחופש של המומחים הישראלים באיראן הייתה מלאה, מספר בר־לב. "באחת הנסיעות שלי לקחתי את אשתי, וניצלנו את הזמן החופשי שלי כדי לטייל ברחבי איראן. הגענו גם למפרץ הפרסי, בילינו בים ואכלנו בחוף תירס על האש. הסתובבנו בשווקים באיראן וקניתי כלים ובגדים למשפחה, וכמובן את השטיחים הפרסיים המפורסמים. התארחתי בבית מלון יהודי ופגשתי את חברי הקהילה. התרשמתי שרוב היהודים שם הם מה שבישראל מכנים 'מסורתיים'. בשבתות רבים היו מגיעים לבית הכנסת עם המכונית, ולא הכרתי שחיטה של בשר כשר שהיה אפשר לקנות באופן מסודר. סיפרו לי על עשרה יהודים דתיים ששוחטים לעצמם את הבשר פעם בחודש, ומחלקים ביניהם".
המהפכה האסלאמית שתפרוץ בהמשך כונתה גם מהפכת הקלטות, על שם הקלטות שהופצו באופן מחתרתי ובהן דרשות של האייתוללה רוחאללה חומייני. הטפותיו של חומייני שכנעו את חברי האיגודים המקצועיים במדינה לצאת לרחובות ולסלק את השאה מהשלטון. חומייני עצמו גורש לעיראק, ומאוחר יותר לצרפת.
"בתקופה שהייתי באיראן התחלנו להרגיש את הזרמים התת־קרקעיים מתחת לפני השטח", מספר על כך בר־לב. "אני זוכר שהסתובבו תקליטי ויניל וקלטות בפרסית, שאנשים היו שומעים בבית. אלה היו הנאומים של חומייני, שהטיף לאיראנים מוסר דתי ושלהב אותם לבצע מהפכה. הייתי בקשר עם גורמים צבאיים בישראל שדיברו על הקלטות הללו וחששו מהם, אבל באופן כללי החיים של הישראלים באיראן היו שקטים ובטוחים".
מתגעגעים לישראל
בשנת 1952 הוקם באיראן סניף של רשת בתי הספר 'אורט'. באירוע הפתיחה השתתפו פקידים בכירים בממשל האיראני, ולצידם נציגים מישראל ובהם אנשי אורט ומפקחים מטעם משרד החינוך. סניף אורט באיראן לימד את תלמידיו בנייה ומכונאות. לאחר שעות הלימודים התקיימה במבנה פעילות של הקהילה היהודית, והתלמידים חגגו בו את מועדי ישראל.
"במשך יותר מעשור חיו באיראן כ־1,500 ישראלים", מספר יצחק שגב, שכיהן כנספח הצבאי הישראלי האחרון באיראן. "כולם התהלכו והתנהלו בחופשיות, בלי שום הפרעה מצד האיראנים, וניהלו חיי חברה פוריים ועשירים. היה בטהרן בית ספר לילדי ישראלים. בין איראן לישראל היו שיתופי פעולה בסך של 1.2 מיליארד דולר. חברות פרטיות סיפקו פרות ותרנגולות, תכננו נמלים ועבדו על מערכות התפלת מים. מרבית הפעילות נעשתה אכן על ידי חברות פרטיות, כי כך השאה רצה.
"אל־על קיימה טיסות קבועות לטהרן, שגם סיבכו את השאה עם מנהיגי ערב. שגרירים ערבים הגיעו אליו ודרשו ממנו הבהרות על מטוס אל־על שנחת באיראן. הוא הבטיח לבדוק את העניין, המתין עד שהמטוס ימריא מאיראן, ואז השיב להם שהוא לא יודע על מטוס ישראלי בשטחה של איראן. בחנוכה 1978 פינינו את רוב הישראלים מאיראן, ונשארנו קבוצה מצומצמת עד 11 בפברואר 1979.
"החברה האיראנית התחלקה אז לשניים", מנתח שגב. "אליטה אינטליגנטית וחילונית שאהבה את ישראל ושעד היום מתגעגעת לקשרים איתנו, והיו השכבות הפחות משכילות ובהן הדתיים הקיצוניים שתמכו בחומייני והובילו את המהפכה".
בדומה להתנהלות השלטון, גם הקהילה היהודית באיראן ביקשה להימנע ככל האפשר ממתן פומבי ליחסיה עם ישראל, כדי לא להרגיז את השכנים ברחוב ובמרחב. מציאות מורכבת זו התבטאה בעת ביקורו של הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, בטהרן בשנת 1976. ראשי הקהילה ביקשו בתחילה שהביקור יתנהל בצניעות, וחששו מחשיפתו בתקשורת.
השגריר לוברני דיווח כי ביקורו הצפוי של הרב גורן מעורר רגשות מעורבים בקרב הקהילה היהודית. "לובראני מוסר", נאמר באחד ממסמכי הביקור בארכיון המדינה, "כי בקהילה שוררת מהומה רבתי, וכנראה שהרב ידידיה (שופט, אז רבה של יהדות איראן; א"ג) לא יקבל את פני הרב. מצידה של הנציגות (הישראלית; א"ג) ייעשה הכל להנעים את שהותו של הרב". אחת הסיבות למתיחות בקהילה הייתה דיווח בעיתון 'הצופה' על הביקור הצפוי. "שוררת בקרב הקהילה תרעומת על הפרסומים בעיתונות, במיוחד מאמר בהצופה. אבל חברי הקהילה ישמחו להקביל את פניו של הרב גורן", נכתב בסיכום תכתובת ארוכה בין גורמים ישראליים בטהרן לראשי הקהילה היהודית.
במסמכי הביקור, המצויים בארכיון המדינה, נכתב עוד כי הרב ואנשיו היו בקשר עם מר יוסף כהן, יהודי שהיה חבר הפרלמנט האיראני, ועם גורמים נוספים באיראן כהכנה לביקור. צוותו של הרב נתקל בבעיה: בתי המלון בטהרן, נאמר במסמכים, תפוסים חצי שנה קדימה, והדבר הצריך שימוש בקשרים אישיים כדי לסדר לרב מלון ראוי.
בסופו של דבר הוכתר ביקורו של הרב גורן בהצלחה. למרות חששותיהם, בכירי הקהילה הגיעו לקבל את פניו בשדה התעופה וערכו מסיבה גדולה לכבודו. "בקבלת פנים זו הביעו ראשי הקהילה היהודית כי הם לא מסתפקים בביקור חטוף זה, אלא מזמינים את הרב לביקור רשמי ארוך יותר", נכתב על ידי מארגני הביקור הישראלים. "בערב הוזמן הרב הראשי בשני בתי כנסיות הגדולים ביותר בטהרן, ונאם בפני מאות האנשים שבאו לקבל את פניו".
מזכירו של הרב העלה אף הוא את רשמיו על הכתב: "ביקור מוצלח ביותר. היו שלוש מסיבות בשדה התעופה, בגלל האיחור בטיסה באו המונים. אחר הצהריים שלושה רבנים וחבר הפרלמנט היהודי גם כן נפגשו עם הרב. בבוקר ביקר בבית הספר אורט, התקבל שם בחמימות ושוחח עם הילדים. בצהריים נערכה קבלת פנים על ידי השגריר. בערב הופיע הרב בשני בתי הכנסת של הקהילה המשהדית, ונאם בפני מאות אנשים".
גם במישור הספורטיבי התקיימו יחסים טובים בין ישראל לאיראן של השאה. ב־26 בדצמבר 1966 דיווחה כותרת בידיעות אחרונות כי "נבחרות איראן בכדורעף יוזמנו להופיע בישראל". בידיעה עצמה נאמר כי "ההתאחדות לספורט עומדת להזמין עוד השבוע את נבחרת הנשים והגברים של איראן בכדורעף, לבוא לסיור משחקים בישראל תוך שלושת החודשים הקרובים".
חודשיים לפני כן, באוקטובר 1966, הגיעו מתאגרפי איראן לארץ בחסות מועדון הספורט של יהודי איראן, 'כורש'. העיתון דיווח כי הנבחרת האיראנית דרשה תנאים יקרים לביקורה בישראל, ובהם מימון של כל הוצאות הנסיעה והשהייה בישראל. יושב־ראש ועדת האגרוף בהתאחדות לספורט, שמשון עם־שלם, הסכים לתנאים האיראניים. שמונה שנים לאחר מכן, בספטמבר 1974, אירחה איראן את אולימפיאדת אסיה. כחמישים ספורטאים ישראלים נשלחו לתחרות, בהם נבחרות הכדורגל והכדורסל של ישראל.
האם בעתיד נראה שוב ספורטאים, אנשי עסקים ורבנים ישראלים נוחתים בטהרן? כרגע מציאות כזו נראית כמו חלום רחוק, אבל ההיסטוריה של המאה הקודמת מלמדת אותנו שכל מהפכה, עריצה ומתמדת ככל שתהיה, עשויה לחזור ולהתהפך על פיה. 
