קהילות התרבות הכלקוליתית הקדמונית ברחבי הארץ ניהלו קשרים ביניהן, אף שלא חיו תחת שלטון מרכזי – כך טוענים חוקרים במכון זינמן לארכיאולוגיה של אוניברסיטת חיפה. טענתם מתבססת על קיומם של עיטורי משולשים, החרותים באופן כמעט זהה על מאות שברי קערות בזלת מתקופת האבן והנחושת שלפני 6,500 שנה. הקערות נמצאו ביישובים בכל אזורי ישראל הקדומה – מהדרום ועד לאזור הגולן – ומעידים על מערכת חברתית שקשרה בין הקהילות.
"כמו היום, גם תרבויות קדומות יצרו ופיתחו מערכות של סמלים או סימנים מוסכמים, המאפשרים זיהוי והזדהות של חברי הקהילות או הקבוצות האתניות, והם בעלי משמעויות ייחודיות להן", אומר פרופ' דני רוזנברג, ראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, שמוביל את המחקרים בנושא יחד עם רבקה חזן, דוקטורנטית במעבדה לחקר כלי אבן.
לדברי רוזנברג, כלי הבזלת ברחבי ישראל יוצרו ככל הנראה במקומות שונים, אך רובם המוחלט עוטרו בדפוס כמעט זהה: סדרה של משולשים שנחרתו על הדופן הפנימית של הקערות, כולם בחלק העליון, קודקודיהם פונים מטה, ושפת הקערה משמשת בסיס המשולש. בנוסף, אורכי הצלעות שווים לרוב, כמו גם הזוויות, ורוב המשולשים "מולאו" במספר שווה או דומה של קווים אלכסוניים היורדים תמיד מאותו הכיוון.
"אנחנו לא יודעים מה משמעותם של המשולשים האלו. ראינו במחקר שלנו שהם חרתו את המשולשים האלו דווקא על קערות בזלת, שנחשבות לפריטים יוקרתיים מאוד, כמו האגרטלים שפעם היינו שמים מעל הטלוויזיה או מעל המזנון בבית. היו לסימנים האלו מוסכמות, אבל איננו יודעים מה המשמעות שלהם ולמה היה חשוב לשים אותם על הכלים הכי יפים ומיוחדים".
התרבות הכלקוליתית בארץ ישראל התקיימה משנת 4,500 לפנה"ס ועד ל־3,900 לפנה"ס, הרבה לפני תאריך פיתוח הכתיבה. היא התאפיינה לרוב ביישובים קטנים יחסית, ובתושבים שעסקו בחקלאות ורעיית צאן. הם פיתחו לראשונה את תעשיית עיבוד הנחושת, וקיימו קשרי סחר עם אזורים מרוחקים יותר. מחפירות ארכיאולוגיות רבות עולה כי יישובי התקופה הכלקוליתית התקיימו בנגב, בגליל ובגולן, וכן בעמק הירדן. במהלך המחקר על התקופה הכלקוליתית, שנמשך זה מאה שנה, התגלו כאן מאות קערות בזלת, הדומות בצורתן ובאופן ייצורן. החוקרים במעבדה לחקר כלי אבן עתיקים, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטאות בעולם, החליטו להתמקד דווקא בחקר קערות הבזלת: להבין את טכנולוגיית הייצור והשימוש בכלים, ולחלץ שרידים אורגניים עתיקים מתוכם כדי לשחזר את מה שהכילו בעבר.
"הסיתות על הבזלת, בכלים של אותה תקופה, אינו פשוט ומצריך ידע מקצועי רב", מסבירה חזן, שכתבה את עבודת התזה שלה על עיטורי קערות הבזלת. "העובדה שבכל זאת יצרני הקערות באזורים שונים ומרוחקים זה מזה מקפידים על אותו דפוס חוזר מראה את הרצון של קהילות כלקוליתיות לסמן ולחזק את הקשר החברתי בינן". רוזנברג מוסיף: "מכיוון שבתקופה הזאת כבר מתקיים מסחר בין תרבויות מרוחקות לכל אורך הסהר הפורה, הקוד המסוים של החברה הכלקוליתית של ארץ ישראל היה סוג של אמירה – אנחנו שייכים לאותה קבוצה תרבותית. בכל פעם שאתם מחזיקים קערה עם עיטורי משולשים, דעו שהיא נוצרה על ידי התרבות שלנו ומסמלת סדרה של מוסכמות חברתיות". כעת נותר לחוקרים לנסות לפענח את משמעות הסימנים על קערות הברונזה העתיקות.
פרופ' דני רוזנברג ושברי קערות בזלת עם חריתות משולשים צילומים: רבקה חזן, צוות החפירה, אוניברסיטת חיפה
