שישה ימים מפרידים בין הפריימריז בליכוד שהסתיימו השבוע לבין הפריימריז במפלגת העבודה שיתקיימו ביום שני הבא עלינו לטובה, וקשה שלא לעשות השוואה בין מעמדה ומקומה של מפלגת המערך ההיסטורית באופוזיציה, לרעותה בת 30 המנדטים ועשרות השנים בשלטון. גם הפריימריסטים של מפלגת השמאל, חברי הכנסת המכהנים, התקשו שלא לחלוק מחמאות ל"דמוקרטיה הפועמת בליכוד", ואחד מהם אף אמר בכאב: "בליכוד בחרו השבוע ממשלה, אנחנו לא. זה כל ההבדל".
לנוכח ההתרסקות העקבית במנדטים (5 לפי הסקר האחרון שפורסם ב'הארץ'), פרישת חברי הכנסת המכהנים בזה אחר זה והחיפוש הכושל אחר ביטחוניסט שיציל מעט מכבודה האבוד של המפלגה, ביום שני יתמודדו 42 איש על חמישה מקומות ריאליים בלבד. מ־24 מנדטים רק בבחירות האחרונות, ניצבת מפלגת העבודה כתף אל כתף עם מפלגת מרצ וחמשת המנדטים שלה. חברי הכנסת שהתכוננו בשנה החולפת ל"מרחץ דמים" בפריימריז, לא תכננו שהוא יהיה עקוב מדם עד כדי כך.
למעשה אפשר כבר היום לתאר את החמישייה הפותחת של אבי גבאי לבחירות 2019: שלי יחימוביץ, עמיר פרץ, איציק שמולי, סתיו שפיר ואחד מהשניים: עמר בר־לב או מרב מיכאלי. לגבאי עדיין מוקצה שריון במקום השני, אך כעת אין לו דורש וממילא הוא לא ידחוף את המועמדים האחרים במורד הרשימה. כך חמשת המנדטים המובטחים גורמים לנאבקים הצמודים לתקוע מקלות זה בגלגליו של זה, כשהמשימה ברורה: לעשות הכול כדי להגיע עמוק לתוך החמישייה – יותר מזה לא יהיה.
גבאי מצידו עשה הכול כדי לסייע לחמשת המופלאים שלו להגיע לגמר. אם נתניהו שמר מרחק מהפריימריסטים שלו לכל אורך הדרך ורק בקו הסיום ניסה לדחוק החוצה את גדעון סער, הרי שגבאי סייע לאנשיו בהפקת סרטונים (מיכאלי, שפיר ויחימוביץ), הגיע לכנס תמיכה בפרץ, אבל התעלם באופן בוטה ממי שאינם אנשי אמונו (נחמן שי למשל, יוסי יונה ואיתן כבל). כלפי חוץ אמר שאינו מתערב, הלכה למעשה – בחש בכל דרך אפשרית בהליך הבחירות. מיכל בירן ורויטל סויד חורשות את השטח כדי להצליח בזכות עצמן.
יו"ר העבודה גם דחף לרשימת המתמודדים ברגע האחרון את יועצו אילן לרר, ובאותה נשימה דחק החוצה את מי שהפך לאחד ממתנגדיו – יו"ר המשמרת הצעירה תומר פינס בנימוקי "אילוצי חוקה" קלושים. לגבאי נמאס שדוחקים אותו, ובמעט שנותר ממפלגתו הוא רוצה לשלוט. פינס, אגב, לא נותר חייב ופרסם השבוע פוסט נוסף שבו הוא קורא לגבאי לעזוב את מקומו. "מנהיגות אמיתית ואמיצה צריכה לדעת לעשות את הדבר הנכון, גם כשהיא גובה מחיר אישי", כתב. "מנהיגות אמיתית יודעת להודות כשהיא נכשלת, ולפנות את מקומה לטובת מי שעוד יש לו סיכוי להביא לשינוי.
"אבי גבאי נכשל. להביא מפלגה מ־24 מנדטים ל־5 בסקרים זה כישלון חד, ברור, כואב. חלקנו עוד מתקשים לקלוט אבל זו המציאות ואנחנו חייבים להתעשת ומהר. לא רק שמפלגת העבודה בראשות גבאי לא נלחמת על השלטון, היא נאבקת באחוז החסימה. נכון שלא תמכתי בגבאי בבחירות לראשות המפלגה, היו ועדיין יש לי עימו מחלוקות עמוקות; אבל אין לי ספק שלו היה מצליח לייצר איחודים ולהוביל דרך שהייתה מביאה לתוצאות ולתמיכת הציבור, הייתי הראשון להתגייס ולעמוד מאחוריו".
הנטישה נמשכת
מבחן נוסף לחיוניות מפלגת העבודה יהיה בעצם הגעת המתפקדים למוקדי ההצבעה. למפלגה יש היום כ־60 אלף מתפקדים שאמורים לממש את זכותם הדמוקרטית, אך חלקם הגדול, איך נאמר, לא ששים לצאת מהבית בשביל חמישה מנדטים. "50 אחוזי הצבעה", אמרו שם השבוע, "יהיו הישג, אבל הציפיות נמוכות בהרבה". לא סתם ח"כ איתן כבל שנאבק בניסיון להישאר בבית, אמר בכנס שנערך בשבוע שעבר בכפר־סבא לעשרת האנשים שהגיעו: "כל קול שלכם נחשב שניים בשל מיעוט המצביעים הצפוי – חשוב שתגיעו".
גבאי, טוענים אנשי המפלגה, שיחק במוקדי ההצבעה באופן הבא: הוא פתח מוקדים במקומות שבהם קיים גרעין קשה של תומכים במועמדים המועדפים עליו בשעות אחר הצהריים, ואילו במקומות שבהם מתנגדיו חזקים הוא פתח את מוקדי ההצבעה לשעות ספורות בבוקר, בזמן שהבוחרים בעבודה. בדרך הזו, טוענים נגד גבאי, הוא מנסה עוד יותר לדחוק החוצה את מי שלא מוצא חן בעיניו.
נזכיר שאת הרמז הבינו לבד איילת נחמיאס־ורבין (שהקש ששבר את גבה היה המקרה שבו היו"ר התעלם ממנה ולא לחץ את ידה), איתן ברושי, מיקי רוזנטל וחיליק בר, והם הכריזו כי לא יתמודדו בפריימריז השבוע. כנראה גם בשל סיכוייהם הדלים להתברג בחמישייה הפותחת והיחידה במפלגה בימים אלו. "זה לא ייאמן, זה כמו מרצ, לא היה דבר כזה בהיסטוריה", אמר אחד מחברי הכנסת המתמודדים. "העם הולך ימינה והליכוד ממוצב חזק בציבור. המפלגה לא הייתה בשלטון 20 שנה, והיא נחלשת ולא מהווה גורם משיכה. כשיצאנו לדרך היה ברור שיהיה מאבק קשה, אבל מי תיאר לעצמו שהמאבק יהיה על חמישה מקומות?"
במפלגת העבודה מתרוצצים בכל הארץ בניסיון לקושש מצביעים, אבל לא שוכחים לרגע מי הביא אותם למצב הזה. גבאי הוא האשם המרכזי בעיניהם, אבל יש משקל גם להעדפת הימין בכל העולם על פני מפלגות השמאל. "אנשים אומרים שהסתיימה שליחותה ההיסטורית של העבודה? קשקוש בלבוש", אמר ל'מקור ראשון' חבר הכנסת ד"ר נחמן שי. "כל המפלגות כמונו באירופה סובלות ממשבר אבל ממשיכות להתקיים. גנץ הוא לא מפלגה סוציאל־דמוקרטית, גנץ הוא קדימה החדשה, שיש בה ניגודים פרסונליים ורעיוניים".
בעיני נחמן שי, אגב, גנץ היה יכול להיות מועמד אידיאלי להנהגת הרשימה. "אבא שלו היה פעיל במפא"י ואם היה משתלב בעבודה הוא היה מחזיר את האנשים הביתה, עם 20 מנדטים. אבל ניסינו וזה לא עבד ואנחנו ממשיכים בהנהגתו של אבי גבאי". לעומתו, אחד מאנשי המפלגה אמר כי "היום אבי הפך להיות נטל עלינו, אבל אנחנו תלויים זה בזה וצריכים להסתכל קדימה. השאלה היא אם ייקח אחריות בסופו של יום, האם הוא רוצה להיזכר כמי שריסק את המפלגה".
למתמודדים חדשים בתרחיש הקיים אין סיכוי להיכנס לחמישייה הפותחת או לעשירייה הספק־אפשרית (אם יקרו ניסים): המתמודדת החרדית מיכל צ'רנוי, אמילי מואטי או יאיא פינק, שבימים טובים יותר של המפלגה היו עשויים להתברג בקלות בעשירייה השנייה והמבטיחה, צפויים להישאר מספרים על הנייר ברשימה פוטנציאלית.
שלושה ימים לפני הפריימריז בעבודה אי אפשר שלא להזכיר את מזכ"ל המפלגה ערן חרמוני, מי שעד לפני שנה וחצי היה מוצב במקום השביעי והכמעט ריאלי במפלגה, ולאחר התערבות בוטה של גבאי זז למקום ה־11. כשהיו 24 מנדטים, חשב חרמוני כי כניסה למלחמה עם היו"ר הנבחר על מיקום כששתי האפשרויות טובות תהיה טעות. כעת דחק אותו גבאי אל מחוץ לכנסת ה־21.
פילוג משפחתי
תמונת המצב העגומה משתקפת במאבקים הקשים ובניסיונות להשתבץ בעשירייה השנייה של המפלגה ללא המנדטים. באופן סוריאליסטי כמעט, אחד המאבקים שמסתמן כדרמטי ומדמם במיוחד הוא ההתמודדות על המקום ה־18, מושב בני המיעוטים. על המושב הלא ריאלי מתמודדים כמה מועמדים, ביניהם ח"כ סאלח סעד והטוען לכתר שאדי קבלאן. השניים קשורים גם בקשרי נישואין – קבלאן הוא חתנו של סעד. היריבות בין השניים מרה וכואבת ופעילים רבים במפלגת העבודה חוששים כי ההתמודדות בין השניים תיגמר בשפיכות דמים.
קבלאן זוכה לתמיכה של יו"ר המפלגה אבי גבאי ושלי יחימוביץ. הוא צעיר ונמרץ, לא מזמן קיבל את תמיכת חוג "תלמים" המזוהה עם האגף הסוציאל־דמוקרטי של מפלגת העבודה ובני המכינות החילוניות. ח"כ סעד זוכה לתמיכה משמעותית של עמיר פרץ, תמיכה שהביאה אותו לשמש ח"כ מטעם מפלגת העבודה.
השניים מנסים לשדר עסקים כרגיל לקראת הפריימריז. סאלח סעד סירב לשוחח על המאבק עם חתנו, אבל לפני כמה שבועות בריאיון לערוץ 10 הודיע כי שאדי קבלאן יסולק ממשפחתו. "מי שתוקע סכין בליבו של חמיו יכול לתקוע סכין בליבו של כל אדם אחר", קבע ח"כ סעד. "הבת שלי קרועה מבפנים. היא יודעת בדיוק במי לתמוך. נפלה לנו תקלה עם מישהו שמנסה לקחת חלק מהמשפחה או לקרוע אותה. אז פחות אחד לא יקרה כלום. הוא יֵצא מהמשפחה המצומצמת שלי".
ל'מקור ראשון' אומר קבלאן כי הוא מכבד את חמיו, ובנוגע לאשתו מנאר – היא לא מתכוונת להתערב בבחירות. "אין לי בעיה איתו. הוא כמו אבא שלי, אבל יש לי אידיאולוגיה ותפיסת עולם ואני רוצה לקדם את החברה שלי וזו זכותי כאזרח", הוא אומר. "צריך לדעת להפריד בין משפחה לפוליטיקה. אני לא מכניס את זה למשפחה. אשתי לא בעניין והיא לא מתערבת. היא לא תצביע ולא מדברת פוליטיקה. היא דואגת לילדים לחינוך טוב והיא לא בתוך כל הסיפור הזה".
הוא לא אומר מה היה חסר בפועלו של חמיו בכנסת, אבל מבקש להדגיש שהוא יביא משהו חדש: "אני בא לעשות משהו חדש ויש לי יכולת להביא קהלים חדשים. עד היום אותם אנשים ייצגו אותנו בכנסת והמצב שלנו רק הידרדר ולא השתפר".
הסיפור בין סעד לקבלאן הוא לא רק מאבק יצרי בתוך משפחה אחת, אלא מאבק בין שתי חמולות בכפר בית־ג'ן על עוצמה והשפעה. חלק קטן ממנו מתבטא במאבק על מקום בשלהי העשירייה השנייה והדמיונית בעבודה.
"יש כאן מאבק שהוא מעבר לעניין המשפחתי", אומר גורם במפלגת העבודה שמכיר את הסכסוך בין שני המועמדים. "סאלח מזוהה עם קבוצה מסוימת בתוך בית־ג'ן והמשפחה של שאדי מזוהה עם משפחה אחרת. נכון להיום המקום שהם מתמודדים עליו לא ריאלי, וזה יפגע קשות בשתי המשפחות, יום אחרי הבחירות. הרי מי שינצח יהיה בבעיה, זה לא כמו בבחירות על עיריית תל אביב שההוא גר בצפון וההוא בדרום. זה כפר. מאחורי כל מועמד יש קבוצה מלוכדת שרוצה לראות אותו בחוד החנית מול הקבוצה השנייה. הלוואי שזה ייגמר בצורה יפה, אבל זה יכול להסתיים רע מאוד".
