בנימין נתניהו: גאון ולא נדיב
להבין את ביבי זו אחת המשימות המורכבות ביותר. כמדינאי מדובר בגאון, יחיד בדורותיו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. ביבי הוא מקבילה מודרנית לשלמה המלך, שהפך את ישראל מפרובינציה מזרח תיכונית שכוחת־אל לשחקן מרכזי במגרש הגלובלי. תהילתו האישית הניעה מהלכים מדיניים בלתי־צפויים עם המדינות הסוניות המתונות, עם מדינות ביבשת אפריקה וכמובן עם נשיא ארצות־הברית דונלד טראמפ. האיש חורך בהבל פיו את במות האו"ם וקובע סדר יום עולמי. אם הפרמטר הוא מעמדה הבינלאומי של המדינה, לישראל היו שני מנהיגים בתולדותיה: דוד בן־גוריון ובנימין נתניהו. הוא שחקן סולו בעל יכולות נדירות. בזכותו כבר לא עם לבדד ישכון.
במקביל, באזורי תפקוד אחרים המלך עירום. חולשותיו גלויות לכול. הראשונה היא חוסר היכולת הפתולוגי כמעט לפתוח את הארנק. האיש העשיר שמחזיק דירות יוקרה בקיסריה וברחביה, שהונו האישי נאמד על ידי מגזין 'פורבס' ב־42 מיליון שקל (נכון לשנת 2015), ושבעשור האחרון אין לו כמעט הוצאות פרטיות שאינן מכוסות על ידי המדינה – לא הצליח לכאורה להתגבר על היצר לשנורר סיגרים או בקבוקי שמפניה מעשירים אינטרסנטים המשחרים לפתחו ולייצר מולם יחסי תלות. החולשה הזו היא צלחת הפטרי שעליה יתפתח תיק 1000.
החולשה השנייה היא האובססיה לתקשורת. הכותרות הביקורתיות נגדו מוציאות אותו משלוותו, בעיקר בגלל מספרן האינסופי. ראש הממשלה מתבונן בכותרות הביקורתיות הרבות בלֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ (דברים כ"ח). פוסטים שליליים ברשתות טורפים את מנוחתו. חוסר הרציונליות של ההתנהלות הזו מועצם לאור העובדה שעידן הרשתות החברתיות שדרג באופן ניכר את יכולתו של ראש הממשלה להעביר מסרים מעל ראשה של התקשורת. דף הפייסבוק שלו הוא הנצפה ביותר בישראל, והשידורים החד־צדדיים שלו מבלפור מנהלים את סדר היום של האולפנים. ברצותו יפקיע זמן שידור יקר בפריים־טיים של חברת החדשות ויאמר את כל אשר על לבו. אבל משום מה, בעבורו כל זה לא מספיק.
התקשורת הישראלית כוללת אלפי שחקנים, אולם שני ערוצים בתוכה הטרידו במיוחד את מנוחתו של ראש הממשלה: אתר ynet של נוני מוזס, ואתר 'וואלה' של שאול אלוביץ. השפעתם על סדר היום הציבורי מוגבלת למדי, אבל התעבורה הגבוהה שלהם הפכה אותם למושא התעניינות מרכזי עבור נתניהו. הוא היה מוכן ללכת רחוק, רחוק מאוד, כדי לשנות את יחסם כלפיו.
האקדח המעשן הוא אתר וואלה בשנים 2015־2016. מי שקרא את כתבותיו של גידי וייץ ב'הארץ' וצפה בתוכנית 'המקור' שהוקדשה לנושא, מבין שבמשך קרוב לשנתיים האתר התנהל בצורה מוזרה למדי. גורמים בבלפור הנחיתו לכאורה הוראות יומיומיות כמעט על מנכ"ל האתר אילן ישועה ועל עורכו אבי אלקלעי. כתבות נגנזו, תחקירים הורדו, כותרות בעייתיות נדחקו. עורכים בדסק נדרשו לאשר כל כותרת שעסקה במשפחת ראש הממשלה, ולייצר כמות גדולה של כתבות מטעם. בין לבין קיבלו העורכים, לפי הנטען, גם הנחיות לחסל יריבים פוליטיים כמו נפתלי בנט, באמצעות פרסום אייטמים המכוונים הרבה מתחת לחגורה.
על פי חוק העונשין, עבירת השוחד אינה דורשת מתן תמורה. נותן שוחד ומקבל שוחד חשופים להליכים פליליים גם אם לא ניתנה תמורה. אם לא צריך תמורה, אז למה מחפשים אותה? כי הימצאותה של תמורה מהווה אינדיקציה חזקה לכך שמדובר בשוחד ולא בסתם מתנה. מהי תמורה? החוק קובע כי "אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת".
השוחד נמדד מנקודת מבט סובייקטיבית. הוא צריך להיות בעל ערך בעיני המקבל. בשל כך, החשיבות העצומה שמייחס נתניהו לתקשורת עלולה לעמוד בעוכריו. מבחינתו סיקור תקשורתי אוהד יעניק לו עוד כמה שנים טובות בשלטון, ולכן בעיני היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט סיקור כזה עלול להיחשב לשוחד חמור אף יותר ממעטפות מזומנים.
שאול אלוביץ: להאכיל את המפלצת
הוא היה מכוכבי המועדון האקסקלוסיבי של האלפיון העליון בישראל. בשנת 1985 רכש איש העסקים האנונימי את חברת יורוקום שעסקה בייבוא טלפונים לישראל, וכמה שנים אחר כך קיבל החלטה קטנה שעתידה הייתה לשנות את חייו – חתימה על הסכם ייבוא בלעדי עם יצרנית טלפונים סלולריים לא מוכרת בשם נוקיה. את הטירוף שהתחולל בשנים שאחרי, אף אחד לא צפה. נוקיה צמחה במהירות והפכה לאחת מחברות התקשורת הגדולות בעולם. כל ישראלי שני כמעט החזיק בכיסו מכשיר שלה, וכיסיו של שאול אלוביץ תפחו.
יורוקום שבבעלותו ביקשה להתרחב, והקימה את אינטרנט זהב ואת סמייל 012. ההצלחה האירה לו פנים, וסמייל נמכרה ליוסי מימן תמורת סכום עתק של 1.2 מיליארד שקל. עד שנת 2010 רכש אלוביץ גם כמחצית ממניותיה של yes. מסוחר בינוני הוא הפך לטייקון גדול, גדול מאוד. הוא, זרעו, וזרע זרעו יכלו להתנדנד בערסלים תחת גפנם ותחת תאנתם עד סוף ימיהם, עם משרתים שמנפנפים מעליהם בעלי בננה ומגישים להם קוקטיילים. אבל לאלוביץ לא הספיק להיות גדול, הוא רצה הכי גדול. והכי גדול בעולם התקשורת זה בזק, קונגלומרט ענק ששווי השוק שלו נע אז באזור ה־17 מיליארד שקלים.
איך מגשרים על הפער שבין גדול לענק? קופצים מעל הפופיק ונשמעים ללחישת הנחש, היצר הרע, שכבר הפיל גדולים ועצומים כמו דנקנר, פישמן, לבייב וזיסר – ומשתלטים על החברה בשיטת הפירמידה. הסבר קצר: כדי לשלוט בחברה רגילה, מספיק להחזיק ב־51 אחוז ממניותיה. כשמדובר בחברה גדולה מאוד, שרוב מניותיה מפוזרות בין המוני משקיעים קטנים, לפעמים גם פחות מזה יספיק. כדי לשלוט בבזק היה די ברכישת רבע ממניותיה. במספרים, אלוביץ נזקק ל־6.5 מיליארד שקל. אלא שבקופה היו לו רק 1.5 מתוכם.
הפתרון היה רכישה באמצעות חברה נוספת, שגם בה הרוכש מחזיק רק גרעין שליטה (למעלה ממחצית) והשאר בידי הציבור. כך שולטים 2.5 מיליארד על 17. מה קורה אם גם 2.5 מיליארד הם הרבה מדי? מוסיפים עוד קומה לפירמידה. לצורך העניין, נסו לדמיין גלגל שיניים זעיר, שמסובב גלגל קטן, שמסובב גלגל גדול, שמסובב גלגל ענק. זה בדיוק מה שעשה אלוביץ. יורוקום שבבעלותו החזיקה בגרעין השליטה באינטרנט זהב, שהחזיקה בגרעין השליטה ב'בי קומיוניקיישנס', שהחזיקה בגרעין השליטה בבזק. אלא שכל זה הקונסטרוקציה, לא התוכן. בסוף צריך להוציא מהכיס חמישה מיליארד, ולשם כך החברות בשרשרת צריכות לקחת הלוואות ענק מהבנקים, כלומר מהציבור. זהו המינוף הגבוה, או כפי שהוא מכונה בשפה מקצועית 'מימון דק'.
ההלוואות הללו מעמיסות על החברות בפירמידה נטל חוב וריבית אדיר. אילו כל החברות היו מרוויחות היטב, ניחא. אלא שאלוביץ לא לקח בחשבון את האייפון, המצאה מאמריקה הרחוקה שריסקה את שווי השוק של נוקיה, וחתכה בחדות את מתח הרווחים ממכירות הטלפונים שלה. איל ההון היה חייב לגייס הר של מזומנים כדי להאכיל את מפלצת החוב התופחת. הדרך המהירה והפשוטה הייתה סחיטת החברה שקנה, באמצעות חלוקת דיווידנדים מהרווחים של בזק.
כאן מתחיל להתעורר ניגוד העניינים בין בעל השליטה לשאר בעלי המניות (הציבור הרחב באמצעות קרנות הפנסיה). בזק מרוויחה כסף, ובעל השליטה אלוביץ רוצה לחלק את כל הרווחים כדי להחזיר חובות. לא תמיד זה האינטרס של יתר המשקיעים. משקיע לטווח ארוך רוצה לשמור כסף בקופה להשקעות ולפיתוח עסקי, או לתשלום חובות ביום סגריר. כך למשל, המדינה רצתה מאוד שבזק תשקיע בתשתיות ותגדיל את רוחב הפס, כדי לאפשר תחרות בשידורי טלוויזיה אינטרנטית. אבל אם כל הרווחים זולגים החוצה, אי־אפשר לעשות את זה.
אילו זו הייתה הבעיה היחידה, אלוביץ היה שורד. בתי המשפט בישראל אינם ממהרים לאשר תביעות נגד בעל שליטה בגין חלוקת דיווידנדים לא רציונלית, כל עוד אין קיפוח של המיעוט, וכל בעלי המניות מקבלים כסף ולא רק בעל השליטה. הבעיה הייתה שגם סחיטת הדיווידנדים לא הספיקה להאכיל את מפלצת החוב, ואלוביץ מצא עצמו בבור תזרימי שהוא לא יודע לסגור לבד. בייאושו הגה את הרעיון שממנו עתיד להיוולד תיק 4000, שיכניס את כולם למערבולת: בזק שבשליטתו תרכוש את חברת yes, שכזכור גם היא בשליטתו.
אלוביץ חשב להרוויח פעמיים: ראשית, yes הפסידה מיליארדים בשנים שלפני העסקה, בניגוד לבזק שהייתה רווחית מאוד. המיזוג יאפשר לבזק לרשום את כל ההפסדים של yes על שמה, ובכך להיפטר מתשלומי מס אדירים. אם אתם בעלי עסק או עוסקים מורשים, דמיינו שמישהו מביא לכם חשבונית עם הוצאה ענקית שאתם יכולים לרשום על שמכם. ההוצאה הזו חוסכת לכם הרבה כסף שהייתם צריכים לשלם למס הכנסה אם העסק שלכם רווחי. שנית, העסקה הזו מעבירה הרבה מאוד כסף מהציבור (שמחזיק ב־70 אחוז מבזק), לאלוביץ שמחזיק ב־51 אחוזים מ־yes.
מבחינת דיני התאגידים, מעל עסקה כזו מהבהבת צ'קלקה אדומה. היא מוגדרת כ"עסקת בעלי עניין", כלומר בעלת ניגוד עניינים מובנה. אלוביץ נמצא גם בצד הקונה וגם בצד המוכר, והאינטרסים שלו אינם חופפים לאינטרסים של שאר המשקיעים בחברות. תיאורטית, העסקה יכולה להיות רעה לבזק כחברה וגם ל־yes כחברה, אבל טובה לאלוביץ כמשקיע. מי שעלולים להיפגע הם כאמור בעלי מניות המיעוט, כלומר הציבור הרחב שמחזיק במניות החברות. כדי למנוע זאת, חוק החברות מטיל שורה של מגבלות על אישור עסקאות כאלו. הן צריכות לעבור אישורים שונים, ואלוביץ אכן ניסה להשיגם כדי להציג מראית עין של חוקיות.
העסקה אושרה על ידי דירקטורים חיצוניים, ועברה אישור של ועדה בלתי־תלויה. אלא שעל פי החשדות ברשות לניירות ערך, כל זה היה מיצג שווא: מנכ"לית בזק סטלה הנדלר בחשה לכאורה מאחורי הקלעים. היא הייתה מעורבת באופן עמוק גם בדיוני הוועדה הבלתי־תלויה כביכול, וגם בדיוני הדירקטורים החיצוניים הבלתי־תלויים כביכול. בתחילה החשדות היו מוגבלים: ברשות חששו שיש כאן אירוע קלאסי של "בעיית הנציג" – מנכ"לית החברה איננה פועלת לטובת החברה אלא לטובתו של בעל השליטה. כך למשל גילו שמחיר העסקה היה גבוה במאות מיליונים מהערכת שווי חיצוני שנתנה ל־yes חברת הייעוץ החיצונית מריל־לינץ. מי שהפסיד מאות מיליונים היה הציבור, ששילם מהפנסיה שלו לאלוביץ.
אבל כל זה היה רק הסיפתח. עסקת הענק הייתה תלויה באישורים רגולטוריים של הרשות להגבלים עסקיים ושל מועצת הכבלים והלוויין. בזק טענה שמיזוג החברות יאפשר לה למכור שירותי טלוויזיה, אינטרנט וטלפון תחת מטרייה אחת (חבילת טריפל). המדינה – המודעת לכוחה העצום של בזק בשוק הטלפוניה הקווית והאינטרנט – חששה שהמהלך יגרום לחיסול התחרות בענף. הדרג המקצועי במשרד התקשורת, בהובלת המנכ"ל דאז אבי ברגר, התנגד לאישור העסקה ללא תנאים נוספים. ברגר רצה להשתמש באישור העסקה כמנוף על בזק כדי שתיישם את רפורמת השוק הסיטונאי בתחום תשתיות התקשורת, שנועדה להגביר את התחרות ולהוריד את המחירים בתחום האינטרנט והטלפוניה. בכל זאת, במארס 2015 הצליח אלוביץ להעביר החלטה עקרונית על רכישה באסיפה הכללית של בזק, בכפוף לתנאי מרכזי אחד: שבתוך 90 יום יתקבלו כל האישורים מהרגולטור.
ברגע הזה התחיל הטיימר לתקתק. על הפרק עמד מפעל חייו של אלוביץ הנואש: אם יצליח לאשר את העסקה המפוקפקת, יקבל חמצן חיוני להחזקת פירמידת הענק שבנה. אם ייכשל, בית הקלפים יקרוס. הנושים יגררו אותו לבתי המשפט, הנשרים יפשטו על הפגרים המדממים, והוא יישאר עירום מכל נכסיו. הוא חייב להשיג את אישור הממשלה ויהי מה. ברגע הקריטי הזה הוא מגלה שאחת התרנגולות שלו – שעד אז הוא בקושי התעניין בה וראה בה ערך – מטילה ביצי זהב. התרנגולת עונה לשם אתר וואלה.
עדי המדינה: הצפרדע שהתבשלה
רצף האירועים הבא חשוב להבנת התפתחות תיק 4000. ב־14 ביולי 2014 מגישה חברת בזק בקשה מקדמית לשינוי האחזקה ב־yes (מיזוג). זמן קצר לאחר מכן, ב־5 בנובמבר 2014, מתמנה נתניהו לשר התקשורת. ב־23 במארס 2015 מאשרת האסיפה הכללית של בזק את עסקת yes, עם דד־ליין של תשעים יום לאישור רגולטורי, וכבר למחרת נתניהו מבקש לקבל את עמדת מועצת הכבלים והלוויין בעניין המיזוג.
ב־17 במאי 2015 נתניהו מפטר בשיחת טלפון את מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר, שהתנגד למיזוג, וב־7 ביוני הוא ממנה את מחליפו שלמה פילבר. האחרון נכנס לתפקידו ללא חפיפה עם ברגר, וכבר באותו יום הוא נפגש עם אלוביץ במשרד התקשורת בירושלים.
ב־18 ביוני 2015 שוכרת מועצת הכבלים והלוויין את חברת הייעוץ 'עדליא', על מנת לקבל חוות דעת בעניין המיזוג. החברה מנפיקה חוות דעת חיובית בתוך ארבעה ימי עבודה, מועצת הכבלים והלוויין מאשרת, ונתניהו חותם על האישור.
עדי המדינה בפרשה הם שתופרים את מה שמכונה בלשון המקצועית "הקשר הסיבתי המשפטי". מצד אחד עומד איש עסקים נואש, שזקוק מאוד לאישור שר התקשורת. מצד שני עומד שר תקשורת שהוא במקרה גם ראש הממשלה, המבקש סיקור תקשורתי אוהד באתר ששייך לאיש העסקים. מצד אחד עומדת עסקת ענק שאושרה בדרכים עקלקלות. מצד שני ישנה הטבה לכאורה, שניתנה באמצעות הטיה מתמשכת של אופי הסיקור בכלי תקשורת גדול.
המשימה המרכזית של התביעה היא לחבר בין השניים: להראות שהעמודה הימנית באקסל קשורה לעמודה השמאלית, שאל"ף הוביל לבי"ת. כאן נכנסים לתמונה עדי המדינה. חשוב לציין: הראיות עצמן אינן ידועות לאף עיתונאי, וחשופות במלואן רק לצוות החוקרים. עדי המדינה חתומים על מסמכי סודיות, וכל מה שנכתב פה מתבסס על הערכות מושכלות בלבד.
כזכור, כשפרשת בזק התפוצצה, החשודים המרכזיים היו מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר, שדחף לאישור רגולטורי של העסקה, ומנכ"לית בזק סטלה הנדלר. התיק נבדק ברשות לניירות ערך וביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית (יאל"כ), והוא נתפס כתיק קלאסי של עבירות מרמה והפרת אמונים מצד המנכ"לית, שבמקום לפעול בתום לב מול הרגולטורים קידמה את האינטרסים של הבוס שלה. נתניהו עדיין לא היה בתמונה.
הסיפור השתנה מקצה לקצה בחקירתו של אילן ישועה. המידע שהביא הוביל לחקירה נוספת של פילבר, שהחליט לדבר ולפתוח הכול. זה היה הרגע שבו התברר לכאורה לחוקרים שפילבר וישועה פעלו לכאורה בהכוונה מגבוה. השניים מילאו בתיק 4000 את התפקיד שמילא ארי הרו בתיק 1000. הרו נדרש שם כדי להוכיח את הקשר בין המתנות שקיבל נתניהו בשווי מאות אלפי שקלים, ובין החשד שהוא פעל בניגוד עניינים כדי לקדם את האינטרסים של נותני המתנות. זה היה גם תפקיד הקלטות בתיק 2000: להוכיח את הניסיון של נתניהו לסחור בעתידו של 'ישראל היום', בתמורה לסיקור חיובי בקבוצת ידיעות.
הרושם שלי הוא שעדי המדינה אינם עשויים מעור אחד. המקרה של מנכ"ל משרד התקשורת מזכיר את הניסוי עם הצפרדע המתבשלת לאיטה. הוא התבקש לעשות עבור הבוס משימה, ועוד משימה, ועוד משימה, עד שיום אחד כנראה מצא עצמו במחוזות שאסור לו להיכנס אליהם. לעומתו, יועץ התקשורת ניר חפץ היה מודע כנראה מהרגע הראשון לתפקיד המפוקפק שיועד לו. הוא פתח במפעל הקלטות מקיף של כל שיג ושיח שהיו לו עם גורמים שונים בשליחות המעסיק, כדי למלט את עצמו ביום פקודה. כך או כך, מבחינת גורמים המקורבים לתיקי החקירה – שניהם הרימו תרומה משמעותית לבירור החשדות.
אביחי מנדלבליט: חומה סינית
הבעיה הגדולה ביותר של נתניהו היא האופי הספרטני של מנדלבליט. למרות הלחצים הבלתי אפשריים, למרות הספינים שלא נגמרים, למרות ההרעשה הכבדה מגזרות 'רק ביבי' ו'רק לא ביבי' – רישומי האק"ג שלו לא משתנים. כמו כירורג בניתוח אונקולוגי, כמו טייס במשימת יירוט, כמו פרמדיק באסון רב נפגעים – הוא מוריד מדפים, מתנתק (לפחות לטענתו) מרגשות, מתפקס על המשימה ומשקיע בה את כל כולו, ללא הפסקות כמעט.
בראייתו של היועץ, המשימה שלו צרה ומוגדרת: להגיע להכרעה משפטית נקייה ומבוססת ראיות. כן, הוא מודע לזה שנתניהו הוא ראש ממשלה מצוין. אלא שמבחינתו גם ראש ממשלה מצוין צריך להרים חומה סינית בינו ובין בעלי אינטרסים הפועלים למענו, ולא להשתמש בכוחו השלטוני כדי לקדם את ענייניהם. "הכפיפות לחוק היא ההבדל בינינו לחמאס", אמר פעם למקורביו.
וכן, הוא מודע לכך שכל החלטה שלא יקבל תפתח עליו שערי גיהינום מצד המחנה המאוכזב. הוא מוכן למסור את הנפש עבור מוסד היועץ המשפטי לממשלה, שהוא עומד בראשו ומייצג אותו. מבחינתו רק ההיסטוריה תשפוט אותו, והיא תעשה זאת לפי מדד אחד בלבד: האמת.
בעיני היועץ, אילו הסיפור היה מסתכם במתנות, לא היינו מגיעים למקום שבו אנו נמצאים היום. זו הסיבה שלא הייתה לו בעיה עם המתנות שראש הממשלה קיבל מבן־דודו נתן מיליקובסקי. למיליקובסקי אין עסקים או אינטרסים בארץ. היועץ אינו נוטה להתערב במערכת יחסים מפוקפקות בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת, גם אם הן מדיפות ריח רע. הוא מבין את הצרכים של הפוליטיקה, ולא מעניינים אותו דילים יומיומיים כדוגמת ריאיון תמורת סיקור אוהד. מתי הוא כן חש צורך להתערב? באירועים מובהקים שבהם נחצה קו אדום: כאשר נבחר ציבור משתמש בכוחו השלטוני כדי להיטיב עם מי ששיחד אותו.
החשדות נגד נתניהו, על פי מנדלבליט, התפתחו בהדרגתיות: בתיק 1000 הייתה זו רכבת אווירית לא נגמרת של מתנות בדרישה ישירה מבלפור: חליפות, תכשיטים, סיגריות ושמפניות. ההיקפים והשיטה נחשפו רק כשהחוקרים הגיעו לעוזרת של מילצ'ן, הדס קליין. ועדיין, כל זה היה מגעיל אבל לגיטימי. מה ששינה את התמונה היו עדי המדינה שהשלימו את הפאזל וחשפו, על פי סיכומי המשטרה, את הצד האפל של הירח: האינטרסים של בעלי ההון שלכאורה קודמו בתמורה.
שווה להתעכב על הנקודה הזו: הסיגרים ובקבוקי השמפניה הפכו לתיק 1000 בגלל שתי סיבות מצטברות. הראשונה היא שהמתנות הגיעו ב'משיכה' ולא ב'דחיפה'. כלומר, משפחת נתניהו היא שהציפה כנראה דרישות חוזרות ונשנות למתנות יקרות בשווי מאות אלפי שקלים, ופתחה לעצמה קו אספקה פרטי. זו לא הייתה קבלה פסיבית, כמו אדם מן השורה המקבל מדי פעם מתנה מחבר. הסיבה השנייה היא סוגיית התמורה, זו שיכולה להוכיח כי מדובר בשוחד ולא במתנה. כאמור, הסוגיה הזו נמצאת או לא נמצאת בעדויות עדי המדינה שטרם פורסמו.
בתיק 2000, לעומת זאת, העִסקה השוחדית ברורה לכאורה, שהרי יש הקלטות המתעדות משא ומתן מפורש בין נתניהו לנוני מוזס: חיסול 'ישראל היום', בתמורה לסיקור אוהד או לפחות מיתון הסיקור השלילי בקבוצת 'ידיעות אחרונות'. אלא שבתיק הזה העסקה לא יצאה אל הפועל, ולכן טענת ההגנה תהיה שהיו אלה דיבורים בעלמא ללא כוונה מעשית.
מדוע לפרסם את ההחלטה לפני הבחירות? כי ברגע שהסתיימה החקירה והיועץ קיבל החלטה הוא מחויב להעביר אותה לציבור, גם אם ההחלטה היא החלטת ביניים – כלומר כפופה לשימוע. אגב, היועץ מודע לאפשרות שפרסום מוקדם של ההחלטה עשוי לשחק דווקא לידיו של נתניהו, שיציג אותה כרדיפה אישית וכניסיון להטות את תוצאות הבחירות.
פרקליטי נתניהו: בכל התותחים
הפרקליטים והדוברים פועלים בשני מישורים: הראשון הוא מסרים לציבור, שאין להם משקל משפטי אולם נועדו לייצר לחץ ציבורי גדול נגד מערכת האכיפה. הטענות הן שאין שוחד בלי מעטפות כסף, שרודפים את נתניהו כדי להפיל את שלטון הימין, שמנדלבליט פועל תחת לחץ בלתי־אפשרי של השמאל והמילייה המשפטי, ושהעבירות הן זוטי דברים.
המישור השני הוא המשפטי: עורכי הדין של נתניהו עמית חדד, נבות תל־צור וטל שפירא, ניסו לשכנע את מנדבליט לדחות את השימוע עד לאחר הבחירות. טענתם הייתה שמאחר שאין דרך לסיים את השימוע עד 9 באפריל, ולפיכך לציבור לא תהיה תמונה מלאה של המצב המשפטי, עדיף לדחות הכול עד לאחר הבחירות. לא מעט שופטים בדימוס תומכים בטענה הזו. מנדלבליט דחה את הבקשה ונצמד להנחיות שפרסם בשעתו היועץ המשפטי מני מזוז, שלפיהן על ההליך להתנהל כסדרו בלי קשר לבחירות.
בשלב הבא ינסו עורכי הדין לקעקע את הקשר הסיבתי המשפטי בין ההטבות שקיבל נתניהו ובין התמורה לכאורה שהעביר. הם יטענו שבהחלטה לאשר את המיזוג בין בזק ל־yes תמכה גם רשות ההגבלים העסקיים, שטענה כי אין מניעה לאשר אותו שכן בזק ממילא שולטת ב־yes בפועל, וכך גם מועצת הכבלים והלוויין בראשות יפעת בן־חי שגב. אורלי יחזקאל, חברה במועצת הכבלים שדנה במיזוג, פרסמה פוסט שבו היא קובעת כי "לאחר דיונים מקצועיים שבהם נשמעו כל הצדדים, המליצה המועצה לשר התקשורת דאז לאשר את המיזוג שייטיב עם הצרכן הישראלי".
רכיב מרכזי בטענות ההגנה יהיה ניסיון לקעקע את אמינותם של עדי המדינה, ולהציגם כבעלי אינטרס אישי המספקים מידע כוזב רק כדי להצדיק את כיסא המפלט שפתחה להם הפרקליטות רגע לפני התרסקות מפוארת. אם התיק יגיע לניהול משפט מלא, החקירות הנגדיות של עדי המדינה עומדות להיות ההצגה הטובה בעיר.
הציבור: המפה לא תשתנה
הציבור בישראל כמעט איננו מתייחס לעבירות מתחום טוהר המידות בבואו להצביע בקלפי. בדרך כלל חשדות אינם משנים את דפוסי ההצבעה, ולכן ספק אם מפת המנדטים תשתנה במקרה שיוחלט להגיש כתב אישום או שלא להגיש אותו. מצד שני, אותו ציבור עצמו מכבד את שלטון החוק ובדרך כלל לא יוצא להפגנות כאשר נבחרי ציבור הולכים לכלא. כאשר אריה דרעי הורשע בפעם הראשונה, הזהירו בש"ס שאלפים יצאו לרחובות והארץ תרעד. זה לא קרה. היו אמנם כמה הפגנות נקודתיות, אולם הן דעכו ומנהיג ש"ס ריצה את מלוא עונשו בכלא. בסוף בסוף, שלטון החוק מנצח פה.
סביבת נתניהו: עצת נערים
כמו בימי שלמה המלך, הציבור מוכן לקבל פגמים במנהיגות כל עוד המערכת מתפקדת. אבל כמו באותם ימים, מי שמפיל בסוף את המלך זה רק הוא עצמו. לאחרונה הוא נגרר לקרבות בוץ בסגנון טראמפ, ומאבד את הפאסון הממלכתי. הדרך הלא מכובדת שבה השתלח ביריבים ממשיים ומדומיינים (ע"ע גדעון סער), הורידה לו נקודות גם בקרב חלק מאוהדיו הנאמנים. למרות כישורי המשחק האנדרוודיים המופלאים שהוא מפגין בסרטוני הבחירות, קשה שלא להבחין שזוהרו הועם וקומתו שחה. היה עליו להציב לידו יועץ חזק כדוגמת גד הנביא, שלא מתחנף ולא מתרפס ומשקף לו את האמת העירומה, ולקיים את שיחות הנפש במשרד אחר חצות עם יועץ תואם אורי אליצור ז"ל ולא עם נערים שלא בנו בית ולא נטעו עץ. הוא לא נהג כך, ולכן הגיע לאן שהגיע.
"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו", אומר הרמב"ם בהקשר אחר לחלוטין. אז לדעת אנחנו לא יודעים, אבל לנחש מותר. והניחוש שלי הוא שתיק 1000 יסתיים באישום במרמה והפרת אמונים, ותיק 2000 ייסגר (או להפך). תיק 4000, לעומתם, יוביל לאישום בשוחד. נתניהו אינו אולמרט. יש לו דברים חשובים יותר לעשות בעשור השמיני לחייו מלכתוב אוטוביוגרפיה באגף הבכירים במעשיהו. אם לא תהיה לו ברירה, הוא יבחר לבסוף באפשרות של עסקה מקילה תמורת פרישה. 
