הן היו שלישייה: אמנה ארנרייך, תאיר בירן ואורי אנסבכר. שלוש בנות מהיישוב תקוע שעשו את כל הדרך יחד, מגן הילדים, דרך בית הספר ועד סיום התיכון. רק תקופת השירות הלאומי, בשנה וחצי האחרונות, קצת הפרידה ביניהן, אבל גם לא לחלוטין. אורי שירתה במרכז יעלים בירושלים, מרכז של טבעתרפיה לנוער במצוקה בעזרת החיבור לטבע; אמנה שירתה בהדרכת טיולים וחקלאות בצפון במסגרת עמותת 'דרך ארץ', ואת השנה השנייה היא עושה כעת בריכוז סניף בני־עקיבא בפרדס־חנה; ותאיר התקשתה להיפרד מחברותיה: את שנת השירות הראשונה עשתה עם אמנה, ואילו את השנה השנייה עשתה עם אורי, במרכז יעלים. מלבד זאת הן הקפידו להתראות ביניהן בתקוע בשבתות ובחופשות, מנצלות כל זמן אפשרי לטיולים משותפים, אהבתן הגדולה. לעיתים הצטרפה אליהן גם חברה רביעית, שאליה התוודעו באולפנה, זהבה גולדברג מבית־שמש.
בנות מסוגן נהוג לכנות מלח הארץ. יש שיאמרו: תקוותה של המדינה. נערות בנות 19 בלבד, אידיאליסטיות מאוד. בעיצומו של גיל ההתבגרות, הלבטים וחיפוש הדרך, הן לוקחת על עצמן אחריות גדולה של טיפול, סיוע והובלה של אנשים הצעירים מהן בשנים ספורות בלבד.
לפני שמונה ימים החבורה הזו, המזכירה בתמימותה ומתיקותה אלפי חבורות דומות של צעירים וצעירות, התפרקה לנצח כאשר אורי נאנסה ונרצחה באכזריות בידי ערפאת ארפאעיה, פלסטיני בן 29 מחברון. הצלעות האחרות של החבורה בילו את השבוע האחרון בשבעה, רחוק כל כך מהמקום שצעירות אוהבות חיים כמותן אמורות להיות בו.
הן רצו מאוד לספר על אורי; שהעולם יידע ויכיר בערכה של החברה המדהימה שאיבדו. אמנה: "יש חברות של 'שלום שלום' או שיחות על בגדים, משהו מאוד רדוד. אבל ביני לאורי לא הייתה כמעט אף שיחה שלא היה בה משהו יותר עמוק, משהו שמתבונן על העולם; לדבר על א־לוהים, על פמיניזם, על היחס של היהדות לנשים".
בראש ובראשונה הן דיברו על בקשת הצדק שלה. אמנה: "אם הייתה איזו מורה שהפלתה בין בנות, אורי לא הייתה שותקת והייתה מעירה לה. אחד המורים שלנו אמר פעם משפט שהכעיס אותה, ואחרי השיעור היא באה והעירה לו למה הוא שופט דברים לפי חיצוניות". השאיפה לפעול לפי מה שנכון ומדויק באה לידי ביטוי גם כלפי עצמה. לדברי חברותיה, אורי הקפידה לחקור בתוך עצמה עם מה באמת היא מזדהה, ולהשתדל לחיות רק לפי ההכרה האותנטית הזו.
תאיר: "היא הייתה מאוד שלמה עם עצמה ועם התחושה שמותר לה לתהות ולחפש את דרכה, ואפילו ללכת לפי התחושות שהשתנו אצלה מדי יום, להתחדש. יום אחד היא אמרה לי: 'ישבתי ליד הוואדי של תקוע והסתכלתי בנוף, ופתאום ירדה לי הבנה שאין א־לוהים וזה היה ממש רגוע ובסדר, לא נלחצתי מזה'. כמה ימים אחר כך היא באה ל'יעלים' והיו שם תופים, והיא אמרה לי שהיא תיקח איזה תוף ותכתוב עליו את שירה של לאה גולדברג 'למדני אלוהיי ברך והתפלל'. כי כולם שם מתעסקים רק בטבע, וצריך להכניס גם א־לוהים". זהבה: "היא הייתה כל הזמן במצב של חיפוש. אבל חיפוש שקט, לא מוחצן".
אמנה: "היא הייתה בעיניי סמל למורכבות, ליכולת לחשוב בו־זמנית דברים שנראים מנוגדים אבל אצלה הם התאימו. למשל, היא יכלה לדבר איתי המון כמה זה מעצבן אותה המעמד של הנשים ביהדות, ובמיוחד שנשים לא שותפות בתפילה. ומצד שני, אם אני פעם אמרתי לה שכל ההתעסקות שלנו בבגדים מעצבנת אותי והייתי רוצה ללכת פשוט, כמו הבנים, אז היא נתנה לי שיחה על זה שמותר להיות יפה, וחשוב להרגיש טוב עם עצמך ועם הגוף שלך. היא יכלה להיות מצד אחד הבן־אדם הכי פשוט בעולם, למשל לשבת איתי על המדרכה ליד איזה בית מלון מפואר בצורה שנראינו כמו שתי הומלסיות, ומצד שני ממש באותו מקום להגיד לי שלפעמים דווקא מאוד מתחשק לה ללכת בשמלה מחויטת, ולהיכנס למלון מפואר כזה בנעלי עקב".
אחר כך סיפרו על "האש שהייתה בה לחוות את החיים במלוא העוצמה, לטוב ולרע, ועל היכולת לשמוח גם ברגעי העצב והדכדוך". אמנה: "ביום ההולדת האחרון שלה, בחודש אב, הייתה חתונה לחברה שלנו מהכיתה. רקדנו שם בטירוף, וכשאורי הייתה רוקדת, זה היה עד הסוף, כמו כל דבר שעשתה. תאיר, לעומת זאת, לא נהנתה מהחתונה והלכה הביתה מוקדם. ומכיוון שלאורי היה יום הולדת, אז כשחזרנו מהחתונה התאספנו שלושתנו לחגוג לה, ושם כבר התפתחה שיחת עומק על החיים שלנו, עכשיו ובעתיד. היא הייתה לגמרי בפנים בשתי הסיטואציות, גם בריקודים וגם בשיחה". זהבה: "ההתמסרות ל'יעלים' גם היתה דוגמא להליכה שלה עד הסוף במה שהאמינה בו. אני לא הייתי איתה שם, אבל זה היה מאוד בולט בדיבור שלה על המקום הזה".
גם השירים שכתבה, הן אומרות, היו חלק מן האש שלה, מן הנשמה הגדולה. אמנה: "רק עכשיו אנחנו מגלות כמה הרבה שירים כתבה, וכמה הם גם חזקים. היו לה מחברות של שירים גם בבית וגם ביעלים. כשהתלבטנו השבוע אם מותר לנו לפתוח את המחברת, תאיר נזכרה שממש לפני זמן קצר היא שאלה את אורי אם היא יכולה להסתכל במחברת השירים שלה, ואורי אמרה שאין לה שום בעיה עם זה ושכל אחד יכול לראות. בדיעבד זה נשמע כאילו מראש הכינה אותנו למצב הזה שנרצה לפרסם את השירים".
מה חשבה על העתיד? איך ראתה את עצמה אחרי השירות? זהבה: "אמא שלה סיפרה לנו שאורי אמרה לה שהיא מאוד רוצה להמשיך בכיוון של טיפול בטבע". אמנה: "היא מאוד רצתה לטייל בעולם. העולם מאוד עניין אותה – גם בנופים וגם בתרבויות. אז בטח הייתה מטיילת איזו תקופה. היא חשבה גם על לימודים במדרשה. ולגבי השלב היותר מאוחר, קשה לדעת. היא אמרה הרבה פעמים שתהיה במאית סרטים. היא למדה באולפנה במגמת קולנוע, והייתה מעולה בזה. לא היה כיף לראות איתה סרטים, כי היא תמיד ניחשה מה יהיה בסצנה הבאה. היא רצתה להיות במאית, אבל אמרה שאין לה כוח לסרטים של דתיים, כמו ב'מעלה'".
המחנכת שלהן רבקה פריד (בתו של הרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, שגם היא, כמו אביה וכמו שלוש הבנות, מתגוררת בתקוע; י"ש) ליוותה אותן בכיתה ט' של האולפנה, ואחר כך בשנתן האחרונה שם, בי"ב. גם היא מעידה על התכונות שעליהן סיפרו החברות. "השאיפה שלה לאותנטיות הייתה מאוד ברורה. אני זוכרת שבכיתה ט' היה לבנות איזה מנהג להתחבק כל בוקר כשמגיעים לבית הספר. לאורי זה לא נראה אמיתי. היא אפילו אמרה, קצת בציניות, שאלה 'חיבוקים נוטפי מתיקות', ובאמת היא לא הייתה חלק מזה. אבל עם השנים היא נפתחה יותר ולמדה לחבק, וכשהיא חיבקה אותי ידעתי בוודאות שזה אמיתי.
"אחת המורות סיפרה לי שאורי אמרה לה כמה פעמים: 'אל תספרי לי מה את צריכה לומר לי, תגידי לי מה את חושבת באמת'. למורים שצריכים לשמור על מסגרת זה לא היה תמיד פשוט, אבל היו בזה חן וכנות ששכנעו אותנו לאפשר לה לפרוק מסגרת. אני זוכרת שרציתי להתעקש איתה על הגשת עבודות בזמן, והטיעונים שלה נגד המסגרתיות הזו היו משכנעים כל כך שבאמת ויתרתי לה. גם הוויכוחים האידיאולוגיים או החינוכיים שהיו לי איתה היו מאוד רציניים. אני זוכרת ויכוח שגם לאחריו הייתי משוכנעת שאני צודקת, אבל הטיעונים של אורי הכריחו אותי לבחון את העמדה שלי מחדש".
נסיכה מילדות
אורי היא הבת השנייה מחמשת ילדיה של משפחת אנסבכר, משפחה של אנשי חינוך. האב גדי הוא ר"מ בישיבת ההסדר של תקוע. האם נעאה (השם המקורי, וכך גם צליל השם כיום, הוא נעה, כמקובל; היא החליטה להוסיף לשמה את האות א', אבל לפי בני המשפחה לא היה בכך שינוי משמעות של השם, רק כתיב אחר – י"ש), היא יועצת חינוכית בבית הספר המקומי. הדודה נעמה כהן (אחות האם), שאף היא מתגוררת בתקוע והייתה קרובה מאוד לאורי, עובדת כגננת נערצת ביישוב, מאלה שאומרים עליהן ש"בשביל להתקבל לגן שלה צריך להירשם עוד בתקופת ההיריון".
ההורים והאחים של אורי לא רצו השבוע לשוחח עם עיתונאים, לפחות לא עד רגע ירידת הכתבה לדפוס. הדודה נעמה, לעומת זאת, הפליגה בשבחה. כדודתה הצעירה של אורי, השתיים התקרבו מאוד עוד בשנות הרווקות של נעמה. כשנעמה עברה להתגורר בתקוע עם משפחתה, הקשר חזר והתהדק. "מאז שהייתה ילדה, היא הייתה כמו נסיכה. יושבת במין צורה עדינה כזו, ומשדרת לכולם את האור שיוצא ממנה; יופי פנימי ויופי חיצוני. היה בה משהו פנימי שלא הסתפק באמירות מקובלות, ותמיד רצה לבדוק ולחקור; לא מרצון להתריס, אלא כדי להגיע אל האמת. הייתה בה אמונה מאוד גדולה והיא התפללה מדהים, אבל גם לא פחדה לשאול שאלות. כשדיברתי איתה, הרגשתי שאני מדברת עם בן אדם גדול. הייתי נפעמת ממנה".
כולן – החברות, המחנכת, הדודה – ביטאו כעס עצום על גל השמועות שהציף את המדינה ביום שאחרי הרצח לגבי נסיבות האירוע. מתוך רצון לא להיחשף לפרטי הרצח, הן הקפידו לא לצרוך חדשות בימים שאחרי. אבל משהו מהשמועות זלג אליהן בכל זאת".
נעמה אומרת שאת הידיעה הראשונה על מציאת גופתה של אורי קיבלה המשפחה מהתקשורת ולא מגורמי הביטחון, כפי שנדרש. "אמנם לא פרסמו את השם, אבל ב־ynet פרסמו שנמצאה גופה של נערה בת 19 ליד עין יעל. בשביל כל מי שידע שמחפשים את אורי בדיוק בסביבה הזו, לא היה צריך יותר מזה. זה נורא ואיום שכך נודע למשפחה דבר כזה".
שנתיים של פריחה
החברות מעידות ש"השנתיים האחרונות היו שנות הפריחה של אורי". הכוונה בעצם לשנה וחצי שבה שירתה ב'יעלים' שבעין יעל, מרכז שהוקם ב־2004 כדי לנצל את השילוב שבין אזור נגיש הסמוך לעיר ובכל זאת קרוב מאוד לטבע, כדי לטפח בו טיפול בנערים במצוקה באמצעות הקשר לטבע.
מנהל המרכז, איתן יוגב, אומר ש"אורי הגיעה לכאן די במקרה. היא תכננה לשרת במקום אחר, אבל הסכימה להצטרף לחברה (תאיר בירן; י"ש) שרצתה לבחון את המקום. מהרגע שהגיעה לכאן, היא התאהבה במקום והיה לה ברור שהיא רוצה לשרת בו. היא אמרה לאמא שלה שהמקום הזה הוא ביטוי של כל האהבות והחלומות שלה: גם אהבת הטבע, וגם אהבת האדם והרצון לסייע לאנשים במצוקה".
יוגב מסכים שאורי פרחה במקום, אבל מציין שזו הייתה פריחה הדרגתית, מלווה בלא מעט סערות. "זה מקום שהעובדים בו נדרשים גם להמון עבודה פנימית, עבודת מידות, כי אלה אוכלוסיות שמציפות פחדים וכעסים, ודרושה הרבה עבודה של הכלה והפנמה. אורי הייתה, לצערנו רק עכשיו אנחנו מגלים עד כמה, נשמה גדולה. זה אִפשר לה, כנערה צעירה, להבין לעומק תהליכים שעוברים מטופלים וגם להסביר לנו, אנשי הצוות הוותיקים, דברים על המטופלים".
לדבריו, "הייתה לה דרישת אמת מאוד נוקבת, וכשהרגישה שדברים נעשים בזיוף, אפילו זיוף קטן, היא לא הייתה מוכנה להשלים עם זה. היא כל הזמן דרשה מאיתנו לבחון אם מה שאנחנו אומרים הוא נכון ומדויק, ואם לא, היא לא תעשה את זה. לעומת זאת, אם השתכנעה שהדבר נכון, הייתה מוכנה לכל מאמץ כדי לעשות אותו. כאן בא לידי ביטוי הצד השני שלה, ש'אין דבר העומד בפני הרצון'. אם היא האמינה במשהו, אין קושי שלא הייתה יכולה לעמוד בו".
בשבועיים האחרונים לחייה, הוא אומר, היה נראה שהתהליך הושלם. "אורי נפתחה כמו שלא נפתחה מעולם. זו כנראה תוצאה של סדנת מדבר שהצוות עשה, ושעסקה בנושא של צמיחה ותמיכה. אורי יצאה מוארת מהסדנה הזו. אם קודם הייתה בוחרת למי היא רוצה להאיר פנים, בשבועיים האלה היא האירה פנים לכולם, כל הזמן. אין מישהו מאיתנו שלא הבחין בשינוי הזה".
"דווקא ביומה האחרון היה אתגר לא פשוט. ביומיים שקדמו ליום הזה היא טיילה עם חניכים, וכנראה היו שם גם חוויות לא פשוטות מבחינת החשיפה האינטנסיבית שלה למציאות החיים הקשה מאוד של הצעירים האלה. בבוקר הרצח היא באה אליי לשיחה בעניין הזה, וזו הייתה שיחה מדהימה. היא התחילה את השיחה כשהיא מפורקת מבחינה רגשית, וסיימה אותה כעבור 45 דקות כשהיא קמה מעפר, לוקחת את האירועים האלה והופכת אותם דווקא למקור של עוצמה. מבחינתי זו הייתה ממש שיחה של 'מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך'". אחרי שנרגעה מהשיחה, אורי יצאה בכל זאת ליער שליד עין יעל, אולי לאו דווקא כדי להירגע, כמו שחיפשה מקום להתבודד ולעבד בו את מה ששמעה וחוותה. שם פגש אותה הרוצח. יוגב: "עצוב מאוד לומר את זה, אבל אורי נקטפה בדיוק כשהפכה לפרי בשל".
