פיגוע הטרור המזעזע בסוף השבוע שעבר, שבו נרצחה באכזריות אורי אנסבכר ז"ל, טלטל את מדינת ישראל כולה. אורי בת ה־19, תושבת תקוע, יצאה לסיור ביער עין־יעל, הסמוך למקום שבו התנדבה בשירות הלאומי. בעודה צועדת בין העצים התנפל עליה ערפאת ארפאעיה, שוהה בלתי־חוקי מחברון. מהודאתו במשטרה וכן מהממצאים בזירה עלה כי לפני שדקר את אורי למוות הוא אנס אותה בברוטליות. בחקירתו סיפר כיצד תכנן לפגוע ביהודים, וגילה כי אורי נאבקה בו בנחישות עד שהוכרעה. הוא גולל בגאווה באוזני חוקרי שב"כ את שאירע באותן דקות, ויצא עימם לזירה לשחזר את המעשה. לדיון הארכת המעצר השבוע, בבית משפט השלום בירושלים, הוא הופיע כשחיוך על פניו, פני הרוע. פרקליטות מחוז ירושלים תגיש נגדו בקרוב כתב אישום בעבירות אונס ורצח על רקע לאומני.
זה איננו המקרה הראשון של אונס ורצח לאומני המתרחש בסביבה הזו. סגן ראש המועצה המקומית בשהם, אשר פאהן, הזכיר השבוע את סיפורה של דודתו לאה פסטינגר. ב־6 בדצמבר 1951 עשתה לאה בת ה־18 את דרכה לבית הוריה בכפר מנחת (שכונת מנחת/מלחה של ימינו). לאה הייתה ילידת הונגריה, ניצולת שואה ובוגרת בני עקיבא שעלתה לארץ במסגרת תנועת בית יעקב. היא הותקפה על ידי קבוצת ערבים, נאנסה ונרצחה באותו אזור שבו התרחש הפיגוע האחרון. רק לאחר כמה שבועות נמצאה גופתה במערה סמוכה, ועליה סימני אלימות קשים. בעקבות הפיגוע יצא צה"ל לפעולת תגמול בכפר שממנו יצאה חוליית המחבלים. פסטינגר הוכרה כנפגעת פעולות איבה. זהו פרט חשוב, כפי שנראה בהמשך.
אין צורך להרחיק עד שנת 1951 כדי לאתר אירועים של אלימות מינית קשה על רקע לאומני. בשנים האחרונות בוצעו כמה מעשי אונס ופגיעה מינית "כחלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני", כפי שהמחבלים הגדירו זאת. עם זאת, במערכת הביטחון מקשים על הכרה באונס כעבירה על רקע לאומני, המביאה להכרה בקורבנותיו כנפגעות פעולות איבה אשר זכאיות לפיצויים. אלא שלאחרונה מסתמן שינוי בעניין: בשורה של עתירות שללו בתי המשפט את עמדת משרד הביטחון, והורו לו לאשר את ההכרה הזו. זה קרה בעקבות מאבק עיקש של כמה ממשפחות הנפגעות, שחלקן ניהלו חקירה עצמאית לבירור הרקע למעשה – בהיעדר חקירה כזו מטעם המשטרה והשב"כ.
"מלחמה בילדה בת תשע?"
ביום העצמאות 2006 יצאה ליפז חימי בת התשע מביתה בבית־שמש לחגיגות במרכז העיר. אנואר אחדוש, שוהה בלתי־חוקי מהכפר צוריף ופעיל בתנזים של פת"ח, פיתה את חימי להגיע לחדר מדרגות ושם אנס אותה ורצח אותה בגרזן. מאחר שהמעשה כלל גם אונס, שבדרך כלל איננו מאפיין פעולות איבה, במשרד הביטחון סירבו להכיר בחימי ז"ל כנפגעת פעולת איבה. המשפחה לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל־אביב. כאשר פרקליטת המשפחה, עו"ד רוני אלוני־סדובניק, שאלה את המחבל בדיון מדוע ביצע את המעשה, הוא השיב: "הילדה הזו מחר תגדל, תתגייס לצבא ותרצח את הילדים שלנו". בתשובה לשאלה "לשם מה התאמנת (באימוני ירי)", ענה אחדוש: "כי אנחנו במצב של מלחמה". "מלחמה בילדה בת תשע?" חידדה השופטת. "אין אצלנו תשע שנים ואין עשר שנים", השיב הרוצח, והוסיף כי ביצע את המעשה כ"נקמה על הסבל של האימהות הפלסטיניות". לאחר דיונים ממושכים קבעה השופטת דליה גנות תקדים, קיבלה את התביעה והורתה ב־2015 למשרד הביטחון להכיר בחימי ז"ל כנפגעת פעולות איבה.
באותה שנה, הפעם בירושלים, עמדה נערה בת 13 בתחנת אוטובוס בצומת פסגת־זאב בירושלים. ארבעה נערים פלסטינים ממחנות הפליטים ענאתא ושועפאט הגיחו מאחוריה ודחפו אותה למדרון בצד הכביש. במדרון הנסתר הם הכו בה ואנסו אותה באלימות, תוך קריאות "יהודייה מסריחה" ו"מתנחלת". בשלב מסוים הצליחה להימלט. סיפורה עורר סערה ציבורית גדולה, לאחר שבמהלך המשפט היא התבקשה להדגים בפני השופטים כיצד נאנסה. גם במקרה הזה, בתחילה סירב משרד הביטחון להכיר בה כנפגעת טרור, שכן לדעתם לא הייתה ראיה לכך שהאונס בוצע ממניע לאומני.
הסבר קצר לפני שנמשיך: פעולת איבה מוגדרת בחוק כ"פגיעה ממעשה אלימות שמטרתו העיקרית היא פגיעה באדם בשל השתייכותו למוצא לאומי־אתני, ובלבד שהוא נובע מהסכסוך הישראלי־ערבי". על פי החוק, הכרה בנפגע איבה תתקבל "בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שמדובר בפגיעת איבה". הוכחת המניע הלאומני היא לא תמיד עניין פשוט, והיא דורשת ראיות משמעותיות. כמובן, לא כל עבירת מין של גבר ערבי נגד אישה יהודייה נובעת בהכרח מרקע לאומני, ולא בכל מקרה השאלה הזו תיבדק בכלל. עם זאת, ישנם מקרים שבהם המניע הלאומני מובהק באופן שקשה להתעלם ממנו.
"ככלל, משרד הביטחון סירב להכיר בעבירות מין כאירוע טרור לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה", מסבירה עו"ד אלוני־סדובניק, שייצגה את כל נפגעות המין שהוכרו עד היום כנפגעות פעולות איבה. "בשנת 2013 פניתי לשר הביטחון דאז אהוד ברק וטענתי שיש לא מעט פגיעות מיניות על רקע לאומני, וביקשתי עמדה עקרונית של משרד הביטחון בנושא. הוא ענה לי בכתב שאין מניעה שמשרד הביטחון יכיר פגיעה מינית כאירוע טרור, בתנאי שהנפגעת תציג ראיות למניע לאומני. כלומר, נשים שנאנסו או משפחותיהן אמורות לבצע חקירת שב"כ בעצמן ומכספן, עם חוקרים פרטיים ועורכי דין משלהן, במקום שבו תפקידה של המדינה לעשות זאת ותפקידו של השב"כ לקבוע אם אירוע מסוים הוא לאומני ולהביא ראיות לכך. למשפחות אין יכולות מודיעיניות וחקירתיות. אם המשטרה לא הכניסה מדובב ולא ערכה חקירה בשאלת המניע הלאומני, אי אפשר לטעון שלא נמצאה ראיה למניע לאומני. הם פשוט לא חיפשו אותה. באונס בפסגת־זאב הצלחנו להוכיח מניע לאומני, ומשרד הביטחון הכיר בה ב־2017 כנפגעת פעולות איבה".
כיצד הצלחת להוכיח במקרה הזה שהמניע היה לאומני?
"חקרתי והבאתי ראיות. פניתי לכל ראשי המִנהלים הקהילתיים בכל שכונות קו התפר בירושלים, ריכזתי תצהירים על מקרים דומים, וכך הוכחתי שיש כאן תופעה שהרציונל שלה הוא כוונה להפחיד נשים יהודיות להסתובב במרחב הציבורי, על 'האדמה הכבושה' כביכול. להרתיע אותנו כעם מלהסתובב בשטח שלנו. נאלצתי לעבור בעצמי על כלי תקשורת פלסטיניים, על כתבות באתרים פלסטיניים ועל ספרי לימוד של הרשות, והוכחתי שיש הסתה פרועה, בעידוד הרשות או בעצימת עין שלה, לראות במעשיה של ישראל 'אונס' של העם הפלסטיני. בעיתונות הפלסטינית יש קריקטורות שבהן מסגד אל־אקצא מתואר כאישה הנאנסת על ידי חייל צה"ל, או אדמת 'פלסטין' בדמות אישה שחייל צה"ל מוריד את מכנסיו לידה רגע לפני אינוסה. כשאתה מטפטף לבני נוער בציבור שלם, דרך מערכת החינוך ואמצעי התקשורת, את המסר שישראל אונסת את פלסטין ואת העם הפלסטיני, אתה מייצר הסתה לאנוס בחזרה".
בשנת 2008 עשתה סטודנטית בת 25 מבצלאל את דרכה לאזור גיא בן־הינום בירושלים. היא עבדה כמדריכת טיולים, וביקשה לבצע סיור מקדים. כאשר הגיעה למקום הקיפו אותה כמה נערים פלסטינים, וביצעו בה מעשים חמורים וקשים תוך שהם מכים אותה בכוח. משרד הביטחון סירב בתחילה להכיר בתקיפה כבעלת רקע לאומני, אך לאחר כמעט עשור של מאבק, ב־2017, חזר בו והכיר בה כנפגעת פעולות איבה. זה קרה גם בזכות חוות דעת של ראש אגף החקירות והמודיעין לשעבר, ניצב בדימוס מני יצחקי, שקבע כי "הנפגעת הותקפה בשל היותה יהודייה, ועל כן מדובר באירוע שהרקע לו לאומני".
"יש כאן תופעה שמטרתה להפחיד נשים יהודיות מלהסתובב במרחב הציבורי על 'האדמה הכבושה'. יש הסתה פרועה לראות במעשיה של ישראל 'אונס' של העם הפלסטיני"
לחקור את המניע
עד כה הכיר משרד הביטחון בחמש נאנסות ונפגעות תקיפה מינית על ידי ערבים כנפגעות פעולות איבה. מאפיין מרכזי שחוזר על עצמו במקרים אלה הוא אלימות קשה במיוחד. "האלימות הזו, שכוללת מכות רצח ושבירת איברים, ייחודית למקרים הללו", אומרת עו"ד אלוני־סדובניק. "זו הוכחה נוספת שלא מדובר בפשע פלילי רגיל, אלא בממד נוסף של השפלה ואקט לחימתי שמאפיין אונס לאומני".
אלימות כזו התרחשה גם בשני המקרים הבאים. בשנת 2012 יצאו זוג תלמידי תיכון בני 17 ממקום בילוי בתל־אביב וצעדו בחניון גן העיר. כאשר עמדו להיכנס לשירותים הותקפו בסכין בידי אחמד בני ג'אבר, שוהה בלתי חוקי. הוא דרש מהם לקיים יחסי מין לעיניו, התעלל בהם ואנס אותם. שופטי המחוזי בתל־אביב גזרו על המחבל שלושים שנות מאסר, ובגזר דינם התייחסו לחומרת האלימות: "מעשי הנאשם נושאים מאפיין סדיסטי מחמיר שלא מצאנו לו אח ורע בפסיקה – שימוש בנפגעי העבירה עצמם לביצוע עבירות מין זה בזה", כתבו השופטים. "מדובר באירוע המעורר בעתה ופלצות, מסכת מתמשכת ובלתי פוסקת של עבירות מין קשות וחמורות… הנאשם לא גילה קורטוב חמלה או זיק של צלם אנוש, ולא שעה לתחינתם של המתלוננים כי יחדל ממעשיו".
גם במקרה הזה התעקש משרד הביטחון שמדובר באירוע פלילי ולא לאומני, אלא שבמסגרת החקירה הוכנס לתא המעצר מדובב שתשאל את האנס על מניעיו. "המחבל ענה לו שישראל כבשה את שטח פלסטין שלא כדין, שלבנות יהודיות אין כבוד ושהיהודים הם תת־אדם", מספרת עו"ד אלוני־סדובניק. "הוא הוסיף שאת כל זה הוא למד בבית הספר ברשות הפלסטינית, וזו התודעה שהובילה אותו למעשה. חומרי החקירה לא הועברו לנו בתחילה, ולא ידענו על הראיות הללו. רק לאחר מאמצים רבים קיבלנו את פרוטוקול המדובב, ומשרד הביטחון נאלץ להכיר בהם ב־2015 כנפגעי פעולות איבה".
לפני שלושה חודשים, 2018, הורה בית המשפט המחוזי בתל־אביב למשרד הביטחון להכיר בקורבן אונס נוסף שייצגה עו"ד אלוני־סדובניק כנפגע פעולות איבה, לאחר שנקבע כי האונס בוצע על רקע לאומני. הפסיקה הזו ניתנה בפרשת האירוע בחוף סירונית בנתניה, שעורר הדים רבים. שישה צעירים מקלאנסווה תקפו אז נערה בת 16 ואנסו אותה בזה אחר זה, תוך שהם מכים אותה באגרופים וקוראים לה "יהודייה מסריחה". "קשה לחשוב על מקרה אכזרי וקשה יותר", כתבו השופטים.
אז מהו ההיקף המלא של מעשי התקיפות המיניות על רקע לאומני, והאם מדובר במקרים נדירים או בתופעה שקטה שעוברת מתחת לרדאר? קשה לדעת, פשוט משום שהמניע הלאומני לא תמיד נבדק. מסיבות שונות, גם כאשר הפרקליטות מגישה כתב אישום על אונס שביצע ערבי ביהודייה וגם כאשר המניע לאומני, סעיף הלאומנות אינו מופיע בסעיפי העבירה אלא רק בסיפור הרקע, כך שקשה לאתר את כלל התיקים הללו.
נתונים שכן מצויים בידי משטרת ישראל ושהגיעו לידינו, הם מספר עבירות המין שביצעו פלסטינים כלפי נשים יהודיות באזור קו התפר בירושלים ובאזור יהודה ושומרון, בשנים 2007־2014. העבירות הכלולות בנתונים הן אינוס בכוח ובאיומים, אינוס ובעילה שלא בכוח, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה שלא בכוח, מעשה מגונה בפומבי והטרדה מינית.
ובכן, בשנת 2006 בוצעו 50 עבירות מין של ערבים תושבי איו"ש וקו התפר בירושלים כלפי נשים יהודיות, בהם שבעה מקרי אונס; ב־2007 נרשמו 77 אירועים כאלה, בהם 14 מקרי אונס; ב־2008 נרשמו 41 עבירות, בהן ארבעה מקרי אונס; ב־2009 נרשמו 53 עבירות, בהן שלושה מקרי אונס; ב־2010 נרשמו 57 עבירות, בהן 7 מקרי אונס; ב־2011 נרשמו 72 אירועים, בהם עשרה מקרי אונס; ב־2012 נרשמו 84 עבירות, ובהן שבעה מקרי אונס; ב־2013 נרשמו 54 עבירות, בהן 12 מקרי אונס; וב־2014 נרשמו 50 עבירות, בהן שישה מקרי אונס. לסיכום, בשנים 2007־2014 נרשמו 533 מקרים של עבירות מין שביצעו גברים ערבים ממזרח ירושלים ומיו"ש ביהודיות, בהם שבעים מקרי אונס.
כמה מהאירועים הללו נחקרו ונקבעו כמעשים שבוצעו על רקע לאומני (ואין כאן כוונה לטעון בהכרח כי כל המקרים הללו בוצעו על רקע לאומני)? סריקה ידנית במאגר משטרת ישראל, שתוצאותיה אינן מובהקות וחד־משמעיות, מלמדת כי בשנים 2015־2018 הגדירה המשטרה ארבע עבירות מין כעבירות שבוצעו על רקע לאומני. בשנת 2018 אף אירע מעשה אונס שהוגדר כבעל רקע לאומני. רוב התיקים עודם בחקירה, או שהועברו לפרקליטות להחלטה אם להגיש כתב אישום. באירוע תקיפה מינית על רקע לאומני שהתרחש ב־2015 הוגש כבר כתב אישום. בסך הכול, מהחיפוש הידני שאמינותו איננה מלאה עולה כי מקרים בודדים בשנה מוגדרים על ידי מערכת הביטחון כעבירות מין על רקע לאומני.
"מעולם לא טעַנּו שכל אונס שמבצע ערבי ביהודייה הוא אירוע טרור, אבל יש נסיבות שבהן ניתן לקבוע כך בבירור", מחדדת עו"ד אלוני־סדובניק. "למשל, כאשר אנחנו רואים שאין לו עבר של עבירות מין אלא של עבירות ביטחוניות. זה לא אומר בהכרח שהפגיעה המינית היא ממניע לאומני, אבל זה בוודאי אומר שיש לבצע חקירה באשר למניע, וכאמור חקירות כאלה אינן מתבצעות מספיק. בכל המקרים שבנתונים, השב"כ כלל לא זומן לשטח לחקור אם ישנו מניע לאומני. כאשר ערבי מעורב בתאונת דרכים ודורס יהודי באזור סכסוך, השב"כ מיד מתייצב לחקור אם מדובר ברקע לאומני ואם זהו פיגוע דריסה, אז מדוע בעבירות מין המניע הלאומני נשלל מיד? כי כנראה ישנה סברה שלטת בקרב מערכת הביטחון הגברית שאונס אינו נכלל בעבירות שמתבצעות על רקע לאומני. אבל אנחנו הוכחנו פעם אחר פעם, בגיבוי של בית המשפט, שהוא אכן כזה".
במקרה של אורי אנסבכר השב"כ התייצב באירוע, חקר וקבע כי מדובר ברצח ואונס על רקע לאומני.
"נכון, העובדה שהשב"כ הופיע בזירת הרצח היא סגירת מעגל חשובה במאבק שלנו, כי למעשה זה מה שהיה חסר בכל תקיפות המין בשנים האחרונות. אני מקווה שהמערכת הטמיעה את התפיסה שצריך לבדוק מניע לאומני גם במקרים שיש בהם פגיעה מינית. תאר לך שמשפחת אנסבכר במצבה הקשה כל כך הייתה צריכה להתחיל לנהל חקירה עצמאית ולאסוף ראיות כדי להוכיח שמדובר באירוע טרור. אני מברכת על כך שהמדינה חסכה מהם לפחות את הסבל הזה, סבל שלא נחסך ממשפחות ומנפגעות אחרות".
פשע נגד האנושות
במשטרת ישראל דוחים את הדברים ואומרים כי בכל המקרים שבהם עלה חשד למניע לאומני נפתחה חקירה, וכי אכן מקרים בודדים בשנה מוגדרים כבעלי רקע לאומני על בסיס חקירה. מסקנה כזו, אומרים במשטרה, צריכה לעמוד על בסיס ראייתי מוצק ולא על סברה.
מעניין לציין כי בצד הפלסטיני, לפחות באופן מוצהר, דוחים את האפשרות לראות בעבירות מין חלק ממאבקם הלאומי. ב'הארץ' דווח כי חמאס ופת"ח לא התייחסו לפיגוע ולא בירכו עליו כמו במקרים קודמים, לפיגוע, וכי מועדון האסיר הפלסטיני נמנע מלשלוח עורך דין לרוצחה של אורי אנסבכר, כפי שהוא עושה במעשי טרור. "זה (האונס) הופך את התיק לתיק פשע פלילי, ואנחנו מתנגדים לכך שכל מי שמבצע עבירה פלילית מנסה לכסות את עצמו במעטפת הלאומנית", אמר ל'הארץ' מנהל מועדון האסיר, קדורה פארס. בכיר פת"ח הכלוא בישראל אמר לכתב העיתון כי "התנהגות כזאת לא מקובלת עלינו בשום אופן, מי שעושה מעשים כאלה הוא לא בן אדם. אם הייתה שם נערה ערבייה הוא היה עושה לה אותו דבר, אין במעשים שלו שום דבר לאומני".
גם הרשות הפלסטינית התנערה מהפיגוע בעקבות מעשה האונס, ואף פורסם כי היא לא תעביר למשפחת המחבל את המענק הקבוע למחבלים. ואולם מבדיקה שערכנו עולה כי לא מדובר במדיניות של הרשות לאי־תקצוב מחבלים המשלבים במעשיהם עבירות מין. כך למשל, משפחת המחבל אשר רצח ואנס את ליפז חימי ז"ל מקבלת מארגון פת"ח קצבה של 4,000 שקלים בחודש.
מכל מקום, באו"ם חושבים אחרת. השחקנית ההוליוודית אנג'לינה ג'ולי, המשמשת שליחה מיוחדת של האו"ם לענייני פליטים, הצליחה להוביל להכרה בינלאומית בנפגעות תקיפה מינית באזורי סכסוך כנפגעות פעולות איבה. "אונס הוא כלי מלחמה", הכריזה ג'ולי בנאום באו"ם. "אונס הוא אקט אלים ופשע נגד האנושות. פשע שנגרם בזדון ומכוון להרוס את האישה, את המשפחה ואת הקהילה. הוא הורס חיים ומצית קונפליקטים". ביוני 2008 עברה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 1820, הקובעת כי תקיפה מינית שבה בן לאום אחד תוקף בן לאום אחר, באזור המוכר כמצוי בסכסוך בין שני הלאומים, תוכל להיחשב כפשע מלחמה, פשע נגד האנושות או מרכיב של רצח עם. 15 המדינות החברות במועצת הביטחון קבעו פה אחד כי אפשר יהיה לתבוע בבית הדין הבינלאומי בהאג על מעשי טרור מיני במהלך עימות צבאי.
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "הרשות המאשרת במשרד הביטחון פועלת מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ובסמכותה לאשר כי פגיעה שאירעה היא פגיעת איבה. החוק מגדיר אילו סוגי אירועים יהוו פגיעת איבה, אך תוצאת הפגיעה אינה מהווה קריטריון לסיווג האירוע. הרשות המאשרת בוחנת מה קרה, כיצד אירע ומה היה המניע. מאז אוקטובר 2015 ועד היום הוכרו חמישה מקרי אונס ו/או תקיפה מינית כפעולת איבה. ארבעה מהם על ידי הרשות המאשרת במשרד הביטחון, ואחד בהחלטת בית המשפט".
